נוגה - מתנה לעולם

התמודדות של ילדים רגישים עם דחייה חברתית

כתבה: טובי ברגמן

מטפלת רגשית

tovibergman@gmail.com

פעם, בארץ שבין הרים לים, ירדה אל האדמה כוכבת קטנה ושמה נוגה.

היא לא גרה בשמים כמו שאר הכוכבים — היא נשלחה לכאן במיוחד, כדי להאיר בדרכה את מה שרק עיניים של לב רואות.

האור של נוגה היה רך ומלטף. לא אור שמסנוור, אלא אור שמגיע עד ליבה של חיה פצועה, של פרח עייף, או לליבו של ילד שמרגיש לבד.

נוגה אהבה את היער. היא הכירה כל שביל קטן, כל פינה מוצלת. היא ידעה בדיוק מתי הצב הזקן צריך מים, מתי הגוזלים רעבים, ואיך להקשיב לנמלה שאיבדה את הדרך.

היא טיפלה בחיות כמו אחות גדולה — ליטפה, עטפה, ולמדה את שפת החיות כולן, כך שידעה להקשיב להן באמת ממעמקי ליבה.

היא ידעה להחזיק בידה הקטנה והנדיבה את חיות היער, להרגיש את גופן המשתנה ולזהות מי נושאת גורים בתוכה, היא ידעה מתי חסרה לחיות מנוחה, מתי כואב להן מבפנים ומתי הן שמחות ורגועות.

אפילו השועל שכולם פחדו ממנו היה מניח את ראשו על ברכיה ונרדם בשקט.

היא הייתה אחת שמבינה בלי מילים. שהלב שלה רואה רחוק, וחומל קרוב. יום אחד, כשהגיעה לשדה חדש, ראתה קבוצת פרפרים צבעוניים רוקדים. הם נראו עליזים ומלאי חיים. נוגה חייכה והתקרבה, רצתה להצטרף. אחד מהם הביט בה רגע — ואחר כך התרחק ממנה, והשאר המשיכו בלעדיה, כאילו לא הייתה שם. ליבה של נוגה התקמט כמו עלה בסתיו. היא נעמדה מעל כובע הנזיר- בפרחים שצורתם כחצוצרה בצבעי צהוב כתום ואדום עזים. נשמה אותם פנימה לתוכה, ואז החלו לנשור דמעותיה, דמעה ועוד דמעה ועוד אחת אל העלה העגול הגדול של כובע הנזיר, התאספו להן שם יחד, ונראו כמו יהלום בוהק ומנצנץ תחת קרני השמש החמימה שהזכיר לה את אורה המיוחד והמרפא.

אבל עדיין, הכאב שבליבה מאן לעזוב. היא חשבה: "אני מבינה כל כך הרבה שפות של חיות היער, אבל את שפת הפרפרים לא הצלחתי להבין. למה חלקם לא היו נדיבים כלפיי, לא הזמינו אותי להצטרף אליהם במעופם ובריקודיהם? אולי ליבם עוד לא למד להאיר בנדיבות בעולם?" היא הניחה את ידיה על ליבה, כמו שמניחים שמיכה על תינוק ישן, ונתנה לעצמה רגע של נחמה שקטה.

ואז, כמו שקורה לפעמים למי שמקשיב פנימה, עלתה בה תמונה מעולם אחר. היא ראתה בדמיונה מקום מיוחד: ממלכה שקוראים לה לבבה, זו לא ממלכה שאפשר לראות בעיניים — רק בלב. בלבבה חיים אנשים טובים, אבל גם כל מיני צללים קטנים — שקוראים להם "שוכחי־האור".

שוכחי־האור לא נולדו רעים. הם פשוט שכחו איך מרגיש חיבוק, מה טעם של שיר , איך אומרים מילים טובות ומזמינות ואיך עפים בחלום.

לפעמים, כשהם שוכחים לגמרי, הם נעשים קצת קשוחים, קצת קרירים, ופחות נדיבים כלפי האחר.

אבל שם, בלבבה, כל פעם שילד או ילדה שולחים מחשבה טובה, או מחבקים בובה לפני השינה — נשלח אור קטן. והאור הזה עף ועף, עד שהוא נוגע באחד השוכחים. וכשהאור נוגע בהם — הם מתחילים להיזכר, וככל שהם זוכרים יותר — הם מתחילים להיות נדיבים יותר. נוגה נשמה עמוק. אולי גם אותם פרפרים שראתה ביער — קצת שכחו. אולי הם למדו להסתיר את הלב מאחורי ענן אפור גדול.

היא שלחה אליהם בלב תפילה שקטה: "הלוואי שגם בלבבות של הפרפרים יידלק ניצוץ של חברות. שירגישו, כמו שאני מרגישה, כמה טוב זה — להיות בקשר אוהב, נדיב ואמיתי." באותו לילה, נוגה הביטה לשמיים וקיוותה.... למחרת, כשהגיע היום החדש — היא נשמה וזכרה שהאור שבתוכה הוא מתנה. מתנה לעולם. ושכל כולה מתנה לעולם.

גם אם שוכחי האור לא מצליחים לראות כרגע את אורה המיוחד. נוגה החליטה שלעולם לא תכבה את אורה המיוחד, היא הבינה שהיא לא צריכה לשנות בה מאומה כדי להיות אהובה, כי ככה, בדיוק, בדיוק ככה היא אור גדול.

בעודה מהרהרת וחושבת, פרפרית אחת, בצבע שמיים של חורף, התקרבה אליה בחיוך, בשקט, עם לב פתוח ועיניים סקרניות. נוגה חייכה אף היא לעברה וכבר לא חיכתה להיות מוארת מבחוץ, היא ידעה בכל ליבה: האור שבתוכה מאיר גם כשהעולם עוד ישן. ובזכותה, הלב של היער — ושל לבבה — נעשה שקט יותר, חי יותר ומלא אהבה.