הסיפור על הנסיך

התמודדות עם יחס לא נעים.

כתב: אלישע הרלב

הסיפור נועד לילדים שמתקשים עם יחס מזלזל או לא נעים שהם מקבלים לפעמים מחברים או ממבוגרים, ונועד לאפשר התמודדות מיטיבה עמו.

הסיפור על הנסיך.docx

Download DOCX • 21KB

היה היה פעם, בממלכה רחוקה, נסיך שגר לו בארמון גדול ורחב ידיים. 

הנסיך חי חיים נעימים מאוד. כל יום הוא היה מסתובב עם הכתר שלו ועם בגדי המלכות ברחבי הארמון ובגנים שסביבו. הוא בירך את כולם לשלום, וכולם בירכו אותו בחזרה. הוא אכל אוכל טעים שבישלו הטבחים בארמון, שיחק עם חבריו בחצר, וטייל אתם בשבילים שביער הסמוך.

יום אחד, בארוחת הערב, הנסיך אמר לאביו המלך שהוא רוצה לעזוב את הארמון ולצאת למסע. הוא הסביר לו שהוא מעוניין ללמוד איך נראים החיים של בני האדם שאינם בני מלוכה. איך הם מדברים אחד לשני, איך הם מעבירים את ימיהם ומה מעסיק אותם. 

המלך אמר לבנו שהוא יתגעגע אליו, אך סיפר לו שגם הוא כשהיה צעיר, יצא למסע דומה. הוא נתן לבנו את ברכת הדרך.

ואכן, למחרת הנסיך הוריד מעל ראשו את הכתר והניח אותו על הכרית במיטתו המלכותית. הוא החליף את בגדיו המלכותיים בבגדים רגילים, ונפרד מאביו ומאמו, שחיבקו אותו חזק, איחלו לו בהצלחה ונשקו אותו על המצח. 

הנסיך יצא משערי הארמון והלך ימים ולילות, עד שהגיע לעיר ארגבדן. זו הייתה עיר רגילה. לא גדולה מדי ולא קטנה מדי. לא עשירה ולא ענייה. עיר ממוצעת, שהתאימה בדיוק לנסיך, שרצה לחוות את חייהם של בני האדם הרגילים.

כשהגיע לעיר, הנסיך הבין שעליו למצוא מקום לעבוד בו ולישון. הוא נכנס למסעדה שראה בדרך, ובירך את מי שישב בתוכה לשלום. מנהל המסעדה בקושי הרים את מבטו אליו. הנסיך שאל: "האם אוכל לעבוד כאן? אני יכול לבשל, ובתמורה אשמח אם תשלם לי ותיתן לי קורת גג ומיטה חמה."

מנהל המסעדה רטן לעבר הנסיך. "אתה? לבשל? המסעדה שלנו מכינה את התבשילים הכפריים הכי טובים באזור. אולי בעולם. אתה לא יכול לבשל. מאיפה תדע לבשל תבשילים שכאלו? אבל בסדר, תוכל לשטוף את הכלים המלוכלכים. אני מקווה שאת זה אתה יודע. ובתמורה תקבל מעט כסף ומיטה."

הנסיך נפגע מהיחס של מנהל המסעדה. הוא לא היה רגיל ליחס מזלזל כזה. הוא חשב לעצמו שאולי ככה אנשים רגילים מתנהגים זה לזה. הוא משך בכפתיו והסכים להצעה.

"קדימה, לך למטבח לשטוף כלים", אמר לו מנהל המסעדה, והנסיך עשה זאת.

כעבור כמה ימים, מנהל המסעדה שלח את הנסיך לקנות תפוחי אדמה בשוק. כשהנסיך הגיע לדוכן תפוחי האדמה, הוא לקח לו שק אחד ונעמד בתור. הוא ראה שהתור היה ארוך מאוד ושבעל החנות עבד לבדו, שקל לכל אחד את שק תפוחי האדמה, חישב כמה הם עולים, ולקח את הכסף. זה לקח זמן רב. היה לו רעיון. הוא חשב שאפשר לשים כמה משקלים, ושכל אחד יוכל לשקול לעצמו את תפוחי האדמה ולשלם בהתאם. כך התור לא יהיה ארוך כל כך!

 כשהגיע תורו של הנסיך, הוא התחיל לספר על הרעיון שלו לבעל הדוכן. עוד באמצע שהוא הסביר, בעל הדוכן קטע אותו בתנועת יד חדה. הוא אמר לו שאין לו זמן עכשיו לרעיונות מטופשים, שייתן לו את הכסף ושיילך כבר. הנסיך נעלב ושוב חשב לעצמו שככה זה, כנראה ככה אנשים רגילים מדברים.

עוד שבועיים עברו, ולנסיך כבר היה חבר שהוא היה משחק איתו מדי פעם בחוץ. החבר היה מהיר וחזק, והם שיחקו הרבה תופסת יחדיו. פעם אחת, במהלך המשחק, הנסיך ראה ציפור גדולה בשמיים. הוא נעצר והביט בה, ראה איך היא דואה לה והביט מהופנט בנוצות שלה שעפו ברוח. לפתע, החבר צעק עליו: "למה אתה נעמד ככה? קדימה, נראה אותך תופס אותי! נו כבר, רוץ!"

הנסיך רצה להסביר, אבל הוא כבר נעלב מדי. אז הוא חזר לרוץ בשקט, ושוב חשב לעצמו, שככה כנראה אנשים מתנהגים.

באותו הערב, הנסיך הלך הביתה עצוב וחשב לעצמו שנורא חבל שככה אנשים מדברים. לא התחשק לו לחזור למסעדה ולמנהל שמדבר אליו בגסות, לא למכולת וגם לא לחבר שלו. אז הוא הלך אל תוך היער ששכן לצד העיר. הלך והלך, עד שהגיע לעץ גדול ויפה, נח בצילו ונתן לדמעות להתגלגל מעיניו. כאב לו על המילים הקשות שקיבל, על קוצר הרוח ועל חוסר ההקשבה. הוא התגעגע לארמון וליחס העדין והחם שקיבל שם מכולם. 

החושך ירד, ולפתע הנסיך שמע מעל לראשו: "הוו הוו... שלום לך. למה אתה בוכה?" הוא הרים את עיניו וראה שתי עיניים צהובות של ינשוף. בהתחלה הנסיך נבהל. אבל כשהביט לתוך עיניו של הינשוף, הוא הבחין שזה היה ינשוף טוב לב עם עיניים חכמות במיוחד. הינשוף שוב שאל: "מה קרה לך נער? למה אתה בוכה?"

הנסיך סיפר לינשוף על עצמו. מנין בא, וכיצד השאיר את הכתר שלו בארמון כי הוא רצה לראות איך אנשים רגילים מתנהגים. הוא סיפר על היחס שקיבל ממנהל המסעדה, מהמוכר ומהחבר שלו. בזמן שסיפר, גרונו נחנק. הוא סיפר כמה הוא מצטער שאנשים מתנהגים ככה אחד לשני, ואמר "אם רק הכתר שלי היה על הראש, הם לא היו מדברים אליי ככה", ובכה.

הינשוף הסתכל על הנסיך באהבה וחיוך קטן עלה על שפתיו. הוא אמר לו "זה נשמע כואב מאוד. אולם דע לך, שהעובדה כשהכתר שלך אינו מונח על ראשך, אינה מצדיקה את המילים ואת היחס הזה". הנסיך חדל לרגע מלבכות, והינשוף החכם המשיך: "אנשים לא אמורים לדבר כך אחד לשני בכלל. ובפרט, הם לא אמורים לדבר כך אליך. אתה נסיך, והכתר שלך מונח בלבך הטוב. תמיד מגיע לך שיתייחסו אליך כמו אל נסיך. כשתזכור זאת אתה, גם היחס של אחרים ישתנה כלפיך. ומי שלא יראה זאת, אינו ראוי לקרבתך".

הנסיך הקשיב ברוב קשה לינשוף, והדמעות המשיכו לזלוג מעיניו עוד ועוד ועוד. הוא נרדם כשנגמרו לו הדמעות, וכל הזמן הזה העיניים הצהובות של הינשוף הסתכלו בו באהבה.

למחרת הנסיך התעורר מוקדם בבוקר וחזר למסעדה. כשנכנס בדלת הוא בירך את מנהל המסעדה לבוקר טוב. מנהל המסעדה כרגיל התעלם ממנו ורטן. אבל הפעם הנסיך חזר ואמר: "בוקר טוב!" מנהל המסעדה הרים את מבטו המופתע, הסתכל על הנסיך, ושפתיו כמו מלמלו מאליהן: "בוקר טוב". הנסיך חייך, והלך לשטוף כלים.

אחר הצהריים, נגמרו תפוחי האדמה לתבשיל הכפרי, והנסיך הלך לדוכן תפוחי האדמה שבשוק. הוא ביקש מהמוכר שק של תפוחי אדמה, וזה הלך והביא שק גדול. אולם כשרצה לשקול את שק תפוחי האדמה, המוכר גילה שהמשקל התקלקל. הוא אמר לנסיך: "המשקל לא עובד. לך מכאן. אי אפשר לקנות עכשיו". הנסיך כבר פנה ללכת, מאוכזב שלא יהיו תפוחי אדמה לתבשיל, ופגוע מהיחס של המוכר, כאשר עלה לו רעיון בראשו. הוא היסס מעט אם לומר אותו למוכר, אך נזכר שהכתר נמצא בתוך ליבו ואמר: "אני צריך את תפוחי האדמה בשביל לבשל ללקוחות המסעדה. אולי תוכל להחזיק את שק תפוחי האדמה ביד אחת, וביד השנייה תיקח כמה שקי עגבניות שאותם שקלת מקודם, וכך תדע כמה שוקל השק?"

המוכר הביט לרגע מבולבל בנסיך, ואז הבין שזה פתרון מצוין לבעיה שלו. הוא הרים ביד אחת את שק תפוחי האדמה, ולאט לאט הוסיף שקי עגבניות ששקלו שאותם שקל קודם לכן, עד ששתי הידיים הרגישו שהן נושאות משקל דומה. הוא כל כך שמח שמצא פתרון להמשך היום, עד שהוא אמר לנסיך שאין צורך שישלם על תפוחי האדמה, הודה לו, ובירך אותו לשלום. 

באותו הערב, הנסיך הלך לשחק עם חברו שוב תופסת. הם שיחקו ושיחקו, ואז, באמצע שהנסיך היה קרוב לתפוס, הוא ראה פתאום נמלה קטנה סוחבת על הגב גרגר ענק. הוא נעצר לידה וחבר שלו שוב צעק: "נו כבר! למה באמצע!" 

אך הפעם, הנסיך לא דחק בעצמו להמשיך לשחק, אלא עצר את חברו. הוא סימן לו עם אצבע על הפה "שששש...", וקרא לחבר שלו להסתכל. החבר הגיע, התכופף והביט אל המקום שהנסיך הצביע. "תראה" אמר הנסיך בהתלהבות גדולה, "זו נמלה אמיצה מאוד שסוחבת גרגר יותר גדול ממנה פי חמישים!" החבר הסתכל והתפעל מאוד. 

לאחר שהסתכלו עליה קצת ביחד, בקרבה ובאהבה, שמעו פתאום ילד שהגיע בזמן שהתבוננו בה: "מה אתם עושים? למה אתם ככה צמודים לקרקע?" הנסיך הסביר בהתלהבות על הנמלה, והילד אמר: "איזה שעמום. למי אכפת בכלל מנמלה?". הנסיך נפגע אך לא התייאש. הוא ענה: "אתה יודע שהיא סוחבת גרגר גדול יותר מפי חמישים ממנה? זה כמו שאתה תסחוב פיל על הגב!" אבל הילד המשיך בשלו :"לא אכפת לי" הוא אמר בנבזיות. הנסיך, שנזכר שהכתר נמצא בליבו, ענה: "לי כן אכפת", משך בכתפיו, וחזר להתבונן בנמלה יחד עם חברו הנדהם, שהמשיך להתבונן בנמלה יחד איתו, עם חיוך על שפתיו.

בסוף אותו יום, חזר הנסיך למסעדה שבה הוא עבד. הוא הודה למנהל על כל הזמן שעבד אצלו, וסיפר לו שלמחרת הוא עתיד לחזור לביתו. וכך קרה – למחרת מנהל המסעדה נפרד בעצב מהנסיך, והנסיך החל את מסעו לארמון, שמח וטוב לב. עכשיו, הוא ידע, יהיו לו שני כתרים תמיד. אחד על הראש, שהוא יוכל לחבוש ולהסיר; ואחד, חשוב ויקר יותר, בתוך הלב.