זה סיפור לילדים שנפרדים מאבא למילואים, ושמתמודדים עם קשיי שינה.
את הסיפור הזה כתבתי בהשראת הסיפור "לאן הלך אבא דב?"
עבור חברה שלי שבן זוגה יצא לסבב שני של מילואים ארוכים ברצועת עזה בימי המלחמה, והיא טיפלה (שוב) בשני ילדיהם הצעירים בכוחות עצמה.
הסיפור נכתב, בין היתר, לכבוד קשיי השינה של אחד מילדיה ולחוסר הבטחון שחווה כל המשפחה.
בתודה גדולה לכל משרתי המילואים המסורים ולנשותיהן המופלאות.
סיפרה: אורה גולן
כתבה: עמית הרלב, amitharlev2@gmail.com
היה היה פעם ביער רחוק רחוק, רחוק וירוק –
גרה משפחה של דובים חומים.
אמא דובה ואבא דב וכמה גורי דובים קטנים.
משפחת הדובים חיה במאורה יפהפייה שהם חפרו ובנו בכוחות עצמם
המאורה הזו הייתה הבית שלהם, והם אהבו יותר מהכל להיות בו ביחד.
משפחת הדובים גם אהבה לצאת ולשחק ביחד ביער, בין העצים
ואהבו ביחד ללכת ולהתרחץ בנהר (למרות שהנהר היה קר קר קפוא)
והם אהבו לדוג דגים בנהר ולהכין מטעמי דגים טעימים טעימים
ואהבו לרקוד בערב עם הניגון של שירת ציפורי היער.
ובכל לילה, היו שוכבים לישון יחד מחובקים וקרובים.
כך, הם חיו חיים של שמחה ונחת, עד שיום אחד – השתנו חייהם.
בוקר אחר, פתאום, מחוץ למאורה שלהם נשבה רוח מאוד מאוד חזקה.
והרוח הייתה חמה חמה ונשאה ריחות של עשן סמיך.
הם יצאו במהרה לפתח המאורה, והריחו מיד את ריח העשן שנישא עם הרוח.
זו פעם ראשונה שהם הריחו ריח כזה חזק שעושה תחושה לא נעימה בגוף ובלב.
הציפור הגדולה והחכמה של היער – העיט – המריאה ועפה מעל העצים,
היא עפה גבוה ורחוק לראות מניין מגיעה הרוח והעשן?
לאחר זמן מה, חזרה ציפור העיט וסיפרה לדובים שיש שריפה גדולה מאוד ביער השכן, רחוק מאוד מאוד מהמאורה.
השריפה מבריחה את חיות היער, והורסת את הבתים שלהם – הקינים והמחילות והמאורות...
אבא דב, שהיה דב מאוד אמיץ וחזק, הלך עם עוד כמה דובים ודובות גדולים ליער השכן כדי לעזור לכבות את השריפה ולהגן על חיות היער מהשריפה.
וכך היה שאבא דב נפרד מאמא דוב ומהגורים שלו, וכולם היו מאוד עצובים, והיו להם הרבה דמעות בלב.
כשאבא דב הלך, אמא דוב והגורים גרו ביחד במאורה.
היה קשה מאוד להיות בלי אבא דב, אבל טוב להיות ביחד עם אמא דב במאורה המוגנת.
אמא דב, שהייתה גם היא דובה מאוד אמיצה וחזקה גדלה וגדלה כדי לטפל ולשמור על הגורים.
ובלילות, כשהלכו לישון יחד במאורה הייתה מגדילה את החיבוק שלה עוד ועוד, כאילו שגם אבא דב נמצא איתם במאורה.
וככה עבר יום ועוד יום
אבא דב היה רחוק מאוד, וחסר מאוד.
מדי פעם הוא שלח את ציפור העיט החכמה למסור מילים של אהבה ושל געגוע לאמא דב ולגורים
והגורים ואמא דב שלחו לו בחזרה.
הציפור סיפרה להם שאבא דב מוגן מהאש הגדולה. הוא ועוד כמה דובים גדולים חפרו בור גדול ושומרים שם על חיות היער. בתוך הבור הוא מוגן מהאש, ובקרוב כשסופות החורף יגיעו האש תיכבה, והוא יחזור הביתה, למאורה.
ובאמת, החורף בא והיה קר בחוץ מאוד מאוד.
ובבוקר קפוא אחד – הגיעה ציפור ואמרה שהשריפה ביער השכן כבתה, ולא היה עוד עשן באויר.
אמא דב והדובים קישטו את כל המאורה בפרחים מהיער
הם אספו דבש מאחת הכוורות ביער והכינו לאבא קערת דבש
והם חיכו לאבא בפתח המאורה נרגשים.
אחרי כמה זה הופיע ריח של אבא דב!
ואז הם שמעו צעדים מתקרבים, הצעדים של אבא דב!
ואז לבסוף הם ראו אותו – את אבא דב!
הוא היה מלוכלך ועייף ורעב, אבל זה היה אותו אבא דב, והעיניים שלו היו מלאות באהבה.
הם שמחו ארבעתם ושרו שירים ורקדו ריקודים וליקקו ביחד מהדבש.
הם הלכו מיד לנהר כדי לדוג דגים אבל בעיקר בכדי לנקות את אבא דב שהריח כמו מדורה.
כך חלף החורף והגיע האביב, ומשפחת הדובים חזרה לעשות שוב המון דברים ביחד.
הם שיחקו משחקים ביער ביחד, ודגו דגים והתרחצו בנהר ביחד ורקדו בערב עם שירת הציפורים של היער.
עד שיום אחד, שוב קרה הדבר.
שוב הגיעה לפתח המאורה רוח חזקה מרחוק, ושוב עלה בה ריח רע של עשן.
הפעם, הדובים רק הריחו את הריח של העשן וליבם התמלא בפחד ובדאגה.
הם חששו מאוד שאבא דב יצטרך ללכת שוב רחוק מהמאורה ומכל המשפחה.
הם קיוו והתפללו שהשריפה תכבה לבד!
ובאמת, בהתחלה, אף אחד לא קרא לאבא דב לעזרה.
אבל יום אחד הגיעה ציפור העיט החכמה והגדולה למאורה.
ואמרה לדובים שהשריפה בצד השני של היער גדולה מאוד
ושוב חיות היער השכן מבקשות עזרה ושמירה.
אז אבא דב שוב יצא אל היער עם כמה דובים ודובות גדולים.
הוא נפרד שוב מאמא דב ומהגורים הקטנים,
והפעם הדמעות לא היו רק בלב אלא בעיניים, כי הם היו עצובים כלכך.
היה כלכך נעים להם להיות ביחד, וכלכך קשה להיפרד ולהתגעגע שוב לאבא דב.
ושוב, הימים עברו בלי אבא דב, והיה קשה מאוד להיות בלי אבא דב, וטוב מאד להיות עם אמא דב.
אמא דב דאגה וליטפה, שמרה וטיפלה.
היא הזמינה עוד דובות ודובים, וחיות יער נוספות למאורה – והם הרגישו עוד יותר ביחד.
והיא יצאה עם הגורים למשחקים, ולנהר ולטיולים ולריקודים.
ולפעמים היא רק הייתה עייפה ונחה במאורה, בזמן שחבריה מהיער דאגו וטיפלו בה ובגורים.
במשך הזמן, גדלו הגורים עוד ועוד, עד שלא יכלו עוד לישון מחובקים עם אמא דובה! לא היה מקום
אז אמא דב הכינה מקום מיוחד לגורים שלה בתוך המאורה
היא הכינה מזרון רך ממחטי אורן על הקרקע ותלתה חוט יפה עם כמה אצטרובלים.
מהלילה, הסבירה באהבה – גורי הדובים ישנו במיטת מחטי האורן, והיא תישן לא רחוק משם, בצד השני של המאורה.
בכל לילה, היא נתנה להם חיבוק גדול וחם והלכה לישון במקומה במאורה.
אבל הגור הכי קטן במשפחה – רצה לחזור לישון עם אמא דובה
ובכל פעם שהניחה אותו בצד המאורה הוא רצה לבוא אליה!
והוא קם בלילות ורצה לקום ולהסתובב ולשחק ורק לא לישון במיטת המחטים!
ואת כל הדמעות שלו בכל לילה אספה אמא, חיבקה ונישקה אותו בסבלנות גדולה.
אתה מסוגל גורי! הייתה אומרת לו בנחישות.
גם אתה דב קטן ואמיץ מאוד! ואתה מסוגל לישון עם יתר הגורים!
והיא הבטיחה שאמא דב תמיד נמצאת איתו במאורה ויכולה ללכת אליו בכל פעם שהיא צריכה.
אבל גור הדובים היה עקשן. היה לו קשה והיה לו כואב והוא התעקש לישון מחובק עם אמא
וגם לדובים האחרים היה קשה ללכת לישון כשאבא נמצא בצד השני של היער.
הם התגעגעו לחיוך שלו ולקול שלו ולריח המיוחד שלו, וגם דאגו לו.
היה להם לב עדין כלכך, והוא היה מלא בדמעות ובשאלות,
ואמא גדלה שוב וחיבקה וליטפה והרגיעה עוד ועוד כל יום, עד שהתעייפה.
יום אחד, עלתה שוב ציפור העיט גבוה לשמיים, מעל ליערות ולהרים והביטה לאופק.
מעבר לאופק, ראתה עננים גדולים של גשם שיגיעו בקרוב לכבות את השריפה.
הציפור ראתה את אבא דב מוגן ובטוח, בתוך בית מחסה גדול שבנה מאבנים ושמר שם על כמה חיות מהיער מפני השריפה.
הציפור ירדה מהשמיים לפגוש את אבא דב, וסיפרה לו מה קורה במאורה של אמא דב והגורים.
ואבא דב נתן לציפור משהו מיוחד מאוד – פטריה גדולה סגולה.
הציפור המריאה לשמיים ועפה למאורה אל המשפחה.
היא סיפרה להם את כל מה שראתה – שבקרוב יגיע הגשם ויכבה את השריפה ואבא דב וכל חיות היער יחזרו לבתיהם ביער.
היא סיפרה להם גם, שבינתיים אבא מוגן ובטוח בבית האבנים שבנה, שמוגן מהאש.
ולבסוף, לפני שעפה משם – נתנה לגורי הדובים את הפטריה הסגולה הגדולה.
בכל פעם שהחזיקו את הפטריה קרוב לליבם, שמעו את אבא דב מדבר אליהם.
הם אמרו לו: "אבא דב אנחנו מתגעגעים אליך" והוא אמר: "אני מתגעגע אליכם"
הם אמרו לאבא דב: "את חסר" והוא אמר: "אתם חסרים לי"
והם אמרו תספר לנו בדיחה – והוא סיפר להם בדיחה
והם אמרו אבא דב תשיר לנו שיר, והוא שר להם שיר:
"דובונים שלי, אהובים שלי
כל היער עומד ביננו
אבל הלב שלי, הוא נשאר אתכם
ואחזור אליכם בקרוב.
דובונים שלי, אהובים שלי
כל היער עומד ביננו
אבל הלב שלי, הוא נשאר אתכם
בקרוב אחזור אליכם."
כך הוא שר,
ועם השיר הזה הם ידעו שהם יכולים עכשיו לישון בשקט.
ולפני השינה אבא לחש בפטריה לדב הקטנקטן – גורי, אתה מסוגל! את מסוגל לישון עם האחים הגורים שלך!
זה לא היה קל לגור דובים,
אבל עם הזמן, כשעבר יום ועוד יום, הוא התחיל לישון מכורבל עם גורי הדובים האחרים
וראה, שדווקא יכול להיות מאוד נעים שם
חיות היער היו עוברות ליד המאורה ואומרות לו "אתה מסוגל, גורי! אתה מסוגל!"
עד שבליבו אמר "אני מסוגל, אני מסוגל"
ובסוף כל לילה חיכתה לו אמא במאורה עם חיבוק גדול ושמחה בלב!
לילה אחד, גור הדובים הקטנטן חלם חלום ממש רטוב ומיוחד
בחלום ירד הרבה גשם סגול מהשמיים
הוא שכב על מיטת מחטי האורן שלו והריח ריח מיוחד – הריח של אבא דב.
והוא שמע את השיר של אבא : "אהובים שלי, דובונים שלי... כל היער... עמד ביננו"
והם לא שמעו את זה מהפטריה אלא מהפתח של המאורה!
הם התסכלו לפתח וראו שם את אבא דב! הוא חזר!
הוא עמד שם מלוכלך מאוד, עייף ורעב
אבל העיניים שלו היו מלאות באהבה זה היה אותו אבא דב!
הוא פתח את ידיו הגדולות, הרכות – ואסף את כל המשפחה לחיבוק גדול
והם הלכו מיד לנהר לדוג דגים אבל בעיקר לרחוץ את אבא שהיה לו ריח של מדורה.
והחיים שלהם חזרו להיות חיים של ביחד, של נחת, אהבה ושמחה.
זהו סוף הסיפור, עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.
Comments