פיט יוצא מהיער

עלייה לכיתה א'

כתבה: עופרית קלס.

מדריכת הורים, בהתמחות בקשיי ויסות. מלווה פדגוגית ברוח ולדורף, עובדת סוציאלית וכותבת סיפורים.

זהו סיפור יקר לליבי, שכתבתי לבן הבכור שלי, כשהוא עלה לכיתה א'.

הוא בא לענות לפחד שלי: היציאה מהגיל הרך. פרידה מהמקום הבטוח ומוגן שהיה לו בגן..הליכה אל הלא נודע....

ושאלה שהיתה לי- בשביל מה בעצם להתאמץ ולגדול? למה לא להישאר איפה שנוח? מה מחכה בבית ספר, ששווה להתאמץ ולחצות בשבילו את השער ולהפרד מהגן?

מאוד העסיקה אותי השאלה: איך לשחרר אותו באהבה ובטחון אל בית ספר, ואל כל האתגרים שצפויים לו שם, והפחידו אותי מאד.

השבועות שלפני כיתה א' הם תקופה רגישה, וחשוב שנלווה אותם בחכמה. ובין היתר נעניק לילד מסרים ותמונות מרפאים- הן על הכוחות שלו, והן על העולם המופלא, שעומד להיפתח לפניו. ואיך בעולם הזה יש צורך ומקום בדיוק בשבילו.

פיט יוצא מהיער

היה היה ילד הוא שמו פיט, אשר גדל ביער קסום ומופלא. עליזים ומלאי הרפתקאות עברו עליו ימיו ביער הגדול. שר היער פרס עליו את חסותו, וחלק עמו את מעונו במערה שבצלע ההר.

חיות היער אהבו את פיט, דאגו לו והעניקו לו מן החוכמה והידע שלהם. מן הינשופים למד פיט להבחין בזרעי וצמחי המאכל ולהתקין לו מטעמים שונים. הקופים לימדו אותו לטפס ולקפוץ בין העצים, ולעולל תעלולים משעשעים לרוב. הפנתרים לימדו אותו להסתוות ולהתגנב בשקט מוחלט, עד שהיה אלוף משחקי המחבואים של היער. מן האיילים והצבעים למד לדהור ולשעוט בלב הולם בפרעות בין העצים.

כך עברו להם הימים ביער, שקיעה אחרי זריחה, חורפים קפואים רדפו קייצים לוהטים. פיט הלך וגדל, קומתו גבהה וגופו התחזק. יום אחד בא אליו שר היער, ליטף בחיבה את ראשו, הביט עמוק בעיניו ואמר: "בא זמנך, פיט היקר, לצאת מן היער שלנו. עליך לסלול דרכך בעולם הגדול, עליך ללמוד את חוכמת בני מינך, עליך לשכלל את מתנותיך. יבוא יום והיער יזדקק להם."

פיט נבהל קצת, הוא לא רצה לצאת מהיער. כל כך טוב היה לו שם- הוא מכיר את כל הדרכים, את מקומות המסתור, את העצים השופעים ביותר בפירות.

אך בעומק ליבו ידע כי אין מסרבים לשר היער. וכך הגיע היום. נשלמו ההכנות למסע ופיט עמד לצאת לדרכו. אך הוא לא יצא בידיים ריקות- כל חבריו נאספו להיפרד ממנו, העניקו לו מתנות וציידה רבה לדרך: הינשופים הכינו לו שקיק זרעים של מיטב צמחי המאכל שביער. הקופים הכינו לו חבל חזק וארוך משרכים ועשבים קלועים.. הפנתרים אספו נוצות ושערות ותלתלי פרווה והכינו לו כסות פרווה, שתעזור לו להסתוות בכל מקום. האיילים העניקו לו פרסה מופלאה שמאפשרת לרוץ מהר מהר, גם בדרכים קשות.

לאחר טקס הפרידה החל פיט במסעו, נושא על גבו שק עמוס במתנות. הוא לא ידע לאן יפנה, ולכן הלך בדרך שנפרסה ישר מן היער כלפי האופק. הוא הלך עד הערב והרגיש איך ליבו הופך קל קצת יותר, ככל שרגליו מתקדמות. כששקעה השמש ישב תחת עץ בצד הדרך, אכל קצת מן הצידה שבשקו ושכב לישון.

כך קרה גם ביום שלאחריו ובזה שלאחריו. ימים רבים נדד פיט בדרכים, והנה יום אחד הגיע לכפר, בו היו כל האנשים רעבים מאוד. יבוליהם נסחפו בשיטפון.

פתח פיט כת שק המתנות שלו, נתן להם מזרעי המאכל שהעניקו לו הינשופים. וכך יכלו כל אנשי הכפר שוב לגדל צמחים מזינים וטובים. הם הודו לו והזמינו אותו לשבת איתם בכפר. פיט הסכים, והפך לשוליה של רופא הכפר. הוא למד ללקט עשבי מרפא לרקוח תרופות, לחבוש פצעים ולהביא מזור ורפואה בדרכים רבות.

הימים חלפו, העונות התחלפו בכפר וגעגועיו של פיט גברו עליו. הוא הודה לאנשי הכפר על השהות עימם, העמיס את שקו על גבו והמשיך בדרכו. ימים רבים התהלך פיט בדרכים, הלך והל, והנה הגיע לנהר גדול וסוער. בנהר ראה סירה הנסחפת בזרם. הוציא פיט את החבל החזק, שנתנו לו הקופים וזרק אותו בכל כוחו לאנשים שעל הסיפון. אנשי הסירה תפסו אותו והצליחו לעצור את סירת,ם ולעגון אותה אל הגדה לצידו של פיט. הם הודו לו, והציעו לו לעלות אל הסירה ולהמשיך איתם במסעם. פיט הסכים, וכך הפך לשוליית מלחים. הוא למד לדוג, ולחתור במשוטים, לנווט את הסירה באמצעות ההגה, והמפרשים לתקן רשתות, ולצלול לעומקים. ימים רבים חלפו העונות התחלפו וגעגועיו של פיט גברו עליו הוא הודה לאנשי הסירה על השירות עמם להעמיס את הכל על גבו והמשיך בדרכו שוב חלפו על פיט ימים רבים בדרכים השונות.

בוקר אחד שמע צעקות מתוך סבך של שיחים. הוא ראה אדם בורח, ואדם אחר רודף אחריו וחרבו שלופה. בזריזות שלף משקו את כסות ההסוואה שנתנו לו הפסנתרים. הוא השליכה על הבורח וכך האיש הרודף לא ראה את הבורח, והמשיך בדרכו. האיש שניצל הודה לפיט, וסיפר לו כי הוא נפח המפרזל באש כלים שונים מברזל. הוא הזמין אותו להתארח בביתו. פיט הסכים וכך הפך לשוליית נפחים.

הוא למד להדליק לטפל ולשלוט באש, לחשל בברזל, וליצוק ממנו קערות וסירים. ואף להתקין כלי נשק וחרבות ימים רבים חלפו, העונות התחלפו, אך געגועיו של פיט גברו עליו. הוא הודה לנפח על השהות עימו, העמיס את שקו על גבו והמשיך בדרכו.

שוב נדד פיט לבדו בדרכים רבות. בוקר אחד חלף על פניו סוס דוהר במהירות עצומה ועל גבו נערה מבוהלת. פיט נעל במהירות את פרסת הקסם שהעניקו לו האיילים, ורץ בכל כוחו להשיג את הסוס. הוא עזר לנערה להשתלט עליו מחדש ולעצור אותו.

הנערה סיפרה לו כי הסוס נבהל מנחש, והחל לדהור ולשעוט ולהשתולל כשהי על גבו. שם הנערה היה פיול היא ופיט שקעו בשיחה והמשיכו והלכו יחדיו עד הערב. עד מהרה הפכו לחברים טובי,ם ונדדו יחד בדרכים, כשהם חולקים את ציידתם ואת כל החוויות והמתנות שאספו עד אתה במסע. אך הימים חלפו, העונות התחלפו וגעגועיו של פיט גברו עלי. הוא רצה עד מאוד לחזור ליער שלו וגם להראות אותו לפיול חברתו.

כך אחרי שנות נדודים רבות בלב נרגש חזר פיט ליער שלו. כל ידידיו ואוהביו נאספו לברכו בשמחה. הם נעמדו בשני צידיו של שביל ארוך, שהוביל לבית קטן, שעמד בלב קרחת יער.

בפתח הבית הקטן עמד שר היער, והמתין להם. הוא חיבק את פיט ופיול והזמין אותם להיכנס לביתם החדש: "זמן רב חיכינו לכם. עכשיו תוכלו לחזור לחיות עמנו, לחלוק איתנו את מתת הרפואה את חוכמת המים את להט האש. תוכלו להיטיב עם כל דרי היער"