מעוף החסידות

סיפור להתמודדות עם המצב הבטחוני המתוח הנמשך.

כתבה: דנה פאר

פסיכותרפיסטית אנתרופוסופית ומטפלת בתנועה.

מעוף החסידות_דנה פאר (1) (1).pdf

Download PDF • 91KB

בכלעונה, כשמתחלפת שנה,

להקת חסידות יוצאת לדרכה.

מהקנים שעל גגות אדומים בגליל ובעמק,

הן עפות דרומה:

מעל שדות עמק החולה, לצד הכנרת,

חוצות את ים המלח, את סיני,

וגולשות לאורך הנילוס –

עד לאגמים ולשדות הירוקים של אפריקה.

הכול קבוע.

החסידות עפות במבנה מסודר –

צעירות קרוב לאמא, קשישים מקדימה.

הן יודעות את הדרך דרך הגוף, הרוח, הכנף.

ועוצרות, לפי הסדר:

שדות מנוחה, עצים מוכרים, אבנים חמות בבוקר.

בלילה – כנף נוגעת בכנף, מקור נוגע בצוואר.

יש שקט של יחד.

ויש שגרה:

ליקוט זרדים, ניקוי נוצות, ציוץ של ערב.

אבל באחת השנים – משהו השתנה –

רצף של תופעות טבע לא מוכרות.

החום הגיע מוקדם מדי.

האוויר היה כבד, כמעט עומד.

החסידות התעייפו ונאלצו לעצור בלב מדבר.

הן נחתו ליד סלעים חמים,

וחפרו באדמה הקשה.

הן מצאו בוץ, ומתחתיו – מים.

יצרו קערת שתייה קטנה שתישאר לאחרים.

ושם, בשקט, הן נחו –

בלי לדעת מתי ימשיכו.

כשירד ערב,

הן פרשו כנפיים,

וחיפשו את דרכן מחדש.

אחר כך באה רוח יבשה, משובשת.

היא החליפה כיוון שוב ושוב,

והמבנה התפרק.

הן הגיעו לעמק עצי הדר –

לא מוכר, נמוך, ריחני.

על ענף עבה – ישבה חסידה זקנה.

היא לא נדדה עוד.

הן נצמדו אליה.

הצעירות נגעו באמא, באחות, בציפור קרובה אחרת.

מקור לצוואר, כנף לגב.

המגע הרגיע.

למחרת בנו לה מחסה קלוע וקערה לִטל.

היא חייכה.

והן – המשיכו.

לא בדיוק יודעות לאן.

אבל יחד.

יום נוסף וסערה פרצה. ברקים האירו את השמים.

קול הרעם סימן להן למהר ולהתכנס יחד תחת מחסה.

הן הגיעו בזמן, התחפרו פנימה, והתכוננו

–

הוסיפו ענפים לקירוי, סידרו פינה נוחה לשכב בה,

אספו מזון מוכר, ומשחקים שאהבו.

וישבו – קרוב קרוב, זו ליד זו –

עד שנגמר הרעש.

עד שהרוח שככה.

שוב הן המריאו.

לא תמיד עם כיוון ברור.

אבל עם כנפיים פתוחות.

כך הן עפו –

בין עצירה לעצירה,

בין סימן לסימן.

הן התרגלו לחפש מחדש,

לנחות איפה שאפשר,

ולעשות מקום קטן לאי־ודאות.

הן כבר לא חיכו לחזרה.

רק עפו.

ויָצרו.

ונחו.

והיו יחד.

ודווקא כשלא ציפו,

כשהשמים הפכו לשגרה של שיבוש,

כשהלב שכח את השקט שהיה –

השמים התבהרו.

הרוח הסתדרה,

והזרמים נשאו אותן באותו כיוון ישן,

כמו השמיים עצמם הראו להן את הדרך.

הן הביטו זו בזו.

רגע אחד – והכנפיים נפרשו.

הן חשו הקלה

ואז ליבן התמלא הודיה.

ובאיטיות – חידשו כוחות,

וחזרו לצפון.

השדות חיכו,

העצים חיכו,

וגם הן – אבל קצת אחרות.

המעוף היה קצת שקט יותר,

הזווית של הנחיתה – מעט שונה.

והחסידות המבוגרות –

אלה שזכרו ימים של מסלול ידוע ומוכר –

שבו להרגיש שמחה.

ושלווה.

והלב של כולן ידע:

אנחנו במסלולנו.

אנחנו יודעות לעוף.

אנחנו נוכל גם לנדידה שתבוא.