מעגל העצים
- Jan 19
- 8 min read
סיפור מרפא על דימנציה או על כל הזדקנות אחרת
כתבה: עמית הרלב | מטפלת בגישת הורות כמעשה ניסים ומחברת הספר "סיפורים מרפאים".
בעזרתן היקרה של עדי אורן ואפרת גלילי בתהליך היצירה והעריכה. תודה גדולה!
את הסיפור הזה סיפרתי בתקופה מאוד מאתגרת שבה איש יקר ממשפחתי חלה בדימנציה והחל להידרדר במהירות. המחלה הזו הפגישה אותו ואת כל יתר המשפחה עם הרבה אתגרים, שמתוארים דרך דימויים שונים בסיפור, בתוכם: הבלבול, הקושי לעכל ולתפוס את המצב, חוסר האונים, השינויים הבלתי פוסקים בשגרת החיים ועוד.
המוטיב המרפא המרכזי שרציתי להדגיש הוא של המעגל המשפחתי הקרוב שלנו – שהיה לאורך התקופה למעגל תומך, ושימשיך להיות כזה גם כשאותו אדם ילך לעולמו, וישאיר אחריו מורשת של שמחה, מסירות ואהבה.
סיפרתי את הסיפור כפרק מסיפור בהמשכים שאני מספרת בשם נלי וינאי – סיפור מסע של שני ילדים בספינה יחד עם שני הוריהם. אבל אפשר לערוך אותו בקלות כך שיעמוד בפני עצמו.
מעגל העצים
באחד ממסעותיהם של נלי וינאי, הם הגיעו יחד עם הוריהם לאי הירוק הנעלם. סנאי קטן הוביל אותם בשבילי היער, בו הלכו שעות ארוכות עד שהגיעו לחלקת יער בו עמד מעגל עצים מרשים ביותר.
אלו לא היו עצים רגילים, הם לא היו דומים לשום דבר אחר שראו בעבר. עצים עצומים שעמדו במעגל מדויק, כאילו מישהו במכוון שתל את העצים האלה במעגל באמצע היער ובין כל העצים עמד עץ אלון אחד עצום, שהיה נראה שונה. לא ממש חי, אבל גם לא מת. ענפיו היו שזורים בתוך הענפים של העצים שהיו לצידו. לרגע לא ידעו אם הם מתבוננים במציאות או בציור יפהפה.
הסנאי הקטן שהוביל אותם לשם ראה את התדהמה והפליאה בפנים שלהם, ושאל: "אתם לא מכירים את מעגל העצים? אף פעם לא שמעתם עליו?"
"לא." הם ענו בקול אחד.
או אז החליט הסנאי לספר להם את הסיפור על המעגל, מההתחלה. הוא פנה והסתכל על כל מעגל העצים, ומבטו נחת והתמקד על אותו עץ אלון גדול, ועל עץ הערבה הבוכייה הגדול שעמד לצידו.
"הכל התחיל משני אלה..."
יום אחד הגיע לפה עץ האלון, כזרע קטן ואיתן בתוך בלוט. כאן, באדמה הזו לא היה כלום לפני כן, ואף אחד לא ממש יודע מי או מה הביא את הבלוט לכאן, אבל כך זה קרה.
זמן לא רב אחרי שהעץ נזרע והחל לצמוח, נשתלה לצד האלון ערבה יפה, זקופה ועדינה. עץ האלון ועץ הערבה עמדו כאן צמודים באופן מאוד מיוחד, יותר ממה שבדרך כלל עצים נצמדים.
במשך הזמן, לא רק ששני העצים, האלון והערבה, גדלו באופן שלא הפריע האחד לשניה, אלא הם פשוט צמחו באופן יוצא מן הכלל, ביחד. "אתם יכולים לראות שהם עצים גבוהים באופן יוצא מן הכלל? זקופים במיוחד ושופעים במיוחד?" שאל הסנאי את נלי וינאי.
לאט לאט הם הפכו להיות עצים כל כך ירוקים, כל כך מזמינים. הפריחה שלהם הייתה תמיד מרהיבה, והעלים של אחרי השלכת היו כל כך יפים. לאט לאט גם נוצרה סביבם מין סביבה מיוחדת כזו. ציפורים רבות היו מגיעות לשבת על הענפים שלהם, ובמרחב ביניהם ביקרו כל הזמן שפנים, סנאים ונמלים, שבנו קינים סביב הגזעים הגדולים שלהם. היה להם צל מיוחד, הרוח הייתה נעימה סביבם ואפילו קרני השמש נמשכו לשם יותר מלשאר העצים שביער.
עץ האלון אהב לשיר, לעצמו ולכל החיות שהיו מגיעות לבקר אצלו. הוא היה שר בלי סוף, שר בשמחה שירים מפה ועד הירח, ביום ובלילה... שר ושר בקולו הרם ומכל הלב.
והערבה – הייתה מספרת סיפורים. איזה סיפורים היו לה! סיפורים ארוכים ומרתקים שכמותם לא שמע אף אחד.
בעקבות הסביבה הכה מיוחדת שיצרו האלון והערבה, החלו להאסף סביבם עוד ועוד עצים שרצו להיזרע ולהישתל בחלקת היער המיוחדת. עץ אלה, חרוב, איזדרכת... עוד עץ ועוד עץ, עד שבסופו של דבר נוצר מעגל שלם של עצים – האלון והערבה הגבוהים והגדולים, וסביבם עוד עצים שהיו קטנים בהתחלה, אבל ברבות השנים גדלו והפכו להיות עצים גדולים ויפים בפני עצמם.
כעת, אחרי שנוצר מעגל שלם של עצים – בכל פעם שהיו מגיעים הסנאים, הבונים, הנמלים – היה להם גן שלם ומרשים להיות בו, שהיה עבורם כמו יער שלם ומלא בכל הטוב. תמיד היה להם עץ פנוי במיוחד בשבילכם, שיכלו לנוח בחיקו או להתנדנד על ענפיו.
ולמרות שאהבו להיות בסביבת כל העצים, הכי נמשכו לאלון ולערבה, העצים הבוגרים של המעגל. הם אהבו להשתובב על הענפים העבים של האלון, ולשחק מחבואים בחורים של הגזע. והם מאוד אהבו להתגלש על הענפים הארוכים של הערבה, ולהתנדנד עליהם עד שנרגעו.
פעמים רבות האלון היה שר שיר שמח, והם היו רצים ומתיישבים אל מולו, על ענפי הערבה, ומתנדנדים לפי הקצב על העלים הארוכים שלה. מצד, לצד... מצד, לצד.
ובלילה, לפני שהיו הולכים לישון, כל החיות היו הולכות להתחבק עם עץ האלון הגדול, אבי המעגל. "שמעתם פעם פעימות לב של עץ?" שאל הסנאי.
ובכן, יש לו לעץ האלון פעימות מפעימות. צליל קולן חזק ושליו, ומשרה בטחון עמוק. לכן, הן אף פעם לא ויתרו על התענוג. הן היו מניחות את הבטן ואת הראש על גזע האלון. ואחרי שפעימות הלב היו מרגיעות את ליבם הם היו הולכים למקום שלהם. היו כאלה שגרו על עץ אחר במעגל, או במחילה בקרבת מקום. בסוף כל היצורים היו הולכים לישון והירח היה מופיע ושוטף את המעגל באור כסוף, ששלח חלומות טובים לכולם.
עד שלילה אחד – התחיל המצב להשתנות.
זה הגיע לערבה הבוכייה בחלום, וזה היה מוזר נורא. כי בדרך כלל כשהירח היה זורח לכל העצים היו חלומות טובים. אבל בלילה הזה, כנראה בגלל שהירח היה קטן במיוחד, במולד הירח, בחלומה, הערבה הבוכייה ראתה להבה. להבה יפה וגדולה שמתחילה לרדת ולהיכבות במהירות – בלי סיבה.
היא לא ידעה למה, אבל החלום הזה היה מפחיד נורא. בתוך החלום היא ניסתה לנשוף על האש, וזרקה עוד ועוד ענפים למדורה, אבל שום דבר לא עזר – הלהבה הלכה וקטנה עד שבקושי האירה. ורגע לפני שכבתה לגמרי, היא התעוררה בבהלה וראתה שהירח באמת נתן פס דקיק של אור.
היא הסתכלה בדאגה מסביב, ולא ראתה שום סימן מיוחד. יתר העצים היו ישנים, יצורי היער נמנמו והיא שמעה נחירות קטנות ומתוקות מכל המעגל. היא הסתכלה לימין על עץ האלון הגדול, החבר הטוב שלה – הכל היה נראה כרגיל.
בסופו של דבר, מהורהרת ודרוכה, היא עטפה את עצמה עם הענפים הארוכים הרכים שלה, ולאחר זמן מה הצליחה שוב לשקוע בשינה.
הימים הבאים היו נראים רגילים למדי. שום דבר לא היה שונה בבירור. אבל הערבה הרגישה בליבה שמשהו משתנה, או אולי הרגישה בחושיה הרגישים שמשהו עומד להשתנות.
זה התחיל מהצבע של עץ האלון. הוא לא היה רגיל. כאילו גוון של אפור נוסף לצבעים הירוקים והחומים העזים שלו. בהתחלה לא הייתה בטוחה אם היא רואה נכון, וזה גם לא היה כל כך משנה – כי כל השאר נראה היה כרגיל. הוא עדיין שר שירים בקול רם וכולם היו באים להקשיב ולשחק, ובסוף כל יום היו היצורים מתאספים ומקשיבים לפעימות הלב שלו, שפעמו והפעימו כמו בכל יום.
הצבעים שלו אמנם המשיכו לדהות מעט מיום ליום, אבל בעצם – נראה היה שאולי זה קשור לעונה שהשתנתה. או אולי משהו השתנה בשמש שהוא קיבל. היא שלחה כמה בונים לפנות את העלווה העליונה של היער מעליו, כדי שיקבל עוד שמש, וקיוותה שבכך יסתיים העניין.
אך לאט לאט, עוד דברים השתנו. בהתחלה, הגזע החיצוני שלו החל להתקשח, והוא לא הצליח להזיז באותה מידה ואופן את הענפים. כך שלפעמים, אם איזה בעל חיים שלא היה מאוד קטן היה נשען במלוא המשקל שלו, ענפיו היו נשברים. וזה בכלל לא היה משהו שקרה לפני כן.
אבל, באותו הזמן היו ימים שבהם כל היצורים היו משתוללים עליו יחד, והגוון הירוק חזר לכל העלים שלו ונדמה היה שהימים הדהויים שלו חולפים, וכל מעגל העצים הרגיש מופלא כרגיל.
בעומק ליבה של הערבה וגם בליבו של האלון, קיננה התחושה שמשהו משתנה מבלי לשוב. בלי שבאמת הבינו או ידעו מה. בלילות, הערבה לא נרדמה, לא מיד. היא לפעמים הביטה בירח וחיפשה תשובה שתסייע לה להבין מה קורה, וכיצד תוכל לטפל בעניין. אבל תשובה לא ממש הגיעה.
הימים חלפו – ועוד ועוד תופעות חדשות ומוזרות המשיכו לקרות. לפעמים היו ימים שבהם פתאום העץ בכלל לא שר. זה היה ממש ממש מוזר, כי שירה הייתה חלק מכל יום ויום בחייו. לכן גם היצורים הקטנים שמו לב לזה מיד. הם המשיכו לשחק, להשתולל ולהתחבא, אבל היה להם מוזר לעשות את זה בלי ליווי של השירה שלו.
ועדיין, בסוף כל יום, ממש כל יום - הם היו מתאספים להקשיב לפעימות הלב שלו, שהיו קבועות, עוצמתיות ומפעימות כמו תמיד, והצליחו להרגיע את ליבם לפני שהיו הולכים לישון.
בינתיים, הערבה השקיעה זמן רב בחיפוש אחר תשובות – היא נועצה עם עצים אחרים ביער מה אפשר לעשות. אולי זאת מחלה של עצים שאפשר למצוא לה תרופה? יחד, הם ניסו כל מיני דברים. ציפורים הביאו מהיער כל מיני דשנים טובים, חיות אחרות רקחו מרקחות מרפאות, והניחו שם פטריות שיכולות להפרות ולשמח.
אך כל המאמצים האלה הולידו רק מעטי מעט של רגשים יפים ומאושרים – שבהם האלון חזק להזדקף ולחייך, ולשיר.
ולצידם היו גם יותר ויותר ימים שעץ האלון פשוט לא התנהג כמו עצמו. הגזע שלו וגם הענפים הגדולים התקשחו וכמו התקבעו למקומם. לכן רוב היצורים כבר לא יכלו להתנדנד על ענפיו בזמן שהוא שר, כי הם היו שבריריים מדי, וגם מכיוון שברוב הזמן הוא לא שר, ואולי אפילו שכח איך להשיר.
הרבה מעליו נשרו ולכן, כשהשמש הייתה חזקה היצורים כבר לא יכלו לשבת תחת צלו. היו ימים שהוא היה חלש מאוד, וכשהסתכלת עליו כבר לא הייתה לך התחושה המוכרת שהוא העץ הכי יציב וחזק במעגל.
בזמן הקשה ההוא התרחש משהו מופלא, קסום, דבר שכמותו לא נראה עוד באף יער, באף אי.
כל העצים שבמעגל – ראשונה הערבה, ואחריה הקטלב, והאלה, והדולב, והחרוב... כל העצים במעגל, החלו לשלוח ולהצמיח את הענפים שלהם אחד כלפי השני. כל ענף של עץ התלפף ונשזר בענפים של חברו שעמד לצידו, ומה שהיה פעם מעגל של עצים העומדים זה לצד זה, הפך למעגל של עצים הכרוכים זה בזה. הם נשענו זה על זה. האלון נשען על כל העצים במעגל, וכל העצים נשענו על האלון. הערבה הבוכייה נשענה על כל העצים במעגל, וכל העצים נשענו עליה.
וכבר אי אפשר היה לדעת מי חלש ומי חזק, מי נמוך ומי גבוה, אלא היה מעגל אחד, איתן ויציב, מחובר, שכל הזמן נותן ידיים ויוצר איזון מושלם.
בלילה אחד, שהיה חשוך במיוחד וגם חשוך בליבה של הערבה ושל האלון. חיכו האלון והערבה שכל העצים ויצורי היער ילכו לישון. הם חיכו שהירח המלא יעלה בשמיים, וכשניצב אל מולם, גדול ובהיר, פנו אליו.
פעמים רבות, היו פונים העצים לירח המלא בשאלות שהטרידו אותם, והוא שולח עבורן קרן אור כסופה שתאיר את דרכם באפלה. אך הוא מעולם לא ממש דיבר אליהם. אבל אותו הלילה היה לילה מיוחד. בו הירח שמע את ליבם מלא הדאגה והבלבול.
בתוך השקט, הופיע בירח פרצוף אדיב ומלא אהבה, ושלח אור כסוף מלא רוך לכיוון האלון והערבה. הוא הסתכל עליהם בכבוד רב. מזה זמן רב הוא צופה במעגל המופלא שיצרו סביבם, שהיה בית כה מיטיב ליצורי היער. והם – הסתכלו עליו בשאלה : מה קרה? ומה אפשר לעשות? איך אפשר לחזיר את האלון ואת המעגל למה שהיה?
ומה אתם חושבים שהוא אמר? (פה נתתי לילדי להשלים את התשובה שלהם ולהשתתף בסיפור)
הוא אמר בקול ברור ורך שאת הנעשה אין להשיב. זו דרכו של הטבע.
שנים רבות רבות עברו על האלון ועל הערבה, רבות וטובות.
אולי כיוון שהיו כל כך טובות – לא הרגישו שזמן כה רב חלף.
המעגל המופלא הזה, השופע הזה, הוא עדות לזמן המשמעותי שעבר. וכיוון שהעצים היו כל כך טובי לב, מסורים ואוהבים, ויצרו מעגל שהיה בית לכל כך הרבה יצורים, הוא נותן להם את ברכתו - שעץ האלון לעולם לא יפול ולא ימות. השירה שלו לעולם לא תישכח, והלב שלו לעולם לא יפסיק לפעום.
הערבה והאלון הביטו זה בזו, מצד אחד היו עצובים ושפופים מכובד הבשורה, ומהצד השני היו נרגשים ומלאי תודה. הרי הירח בירך אותם שסופם לא יהיה כסופו של עץ שנרקב, שגזעו מתפרק וחוזר לאדמה ומפנה את מקומו ביער. ובכך הבטיח - שהמעגל יוותר על מקומו, כמעט כמו שהיה.
כשקמו בבוקר, הם ראו שהם באמת נשארים עומדים ומחוברים. לאט, לאט, האלון כבר לא ניסה לשיר. וזה היה בסדר. חלק מהעצים האחרים שרו במקומו. הוא לא התאמץ עוד להצמיח עלים חדשים, להפך – הוא שחרר עוד עלים לאדמה, כך שהאדמה תחתיו הפכה מצע רך וצבעוני שהזמין את היצורים לנוח ולהפנק בתוכו.
ומה שראו עיניהם ומה שהרגישו בליבם, זה שמלבד זה – דבר לא משתנה. היצורים המשיכו להגיע לשניהם. הם המשיכו להתנדנד על הענפים של הערבה ולהקשיב לסיפורים שסיפרה. הם המשיכו להתחבא בחורים שנשארו בתוך עץ האלון. ואפילו היה סנאי אחד שהיה קטן וקל משקל במיוחד שעוד יכל לטפס על הענפים של האלון ולשחק בהם בלי שישברו. וזה הרגיש כאילו האחד הקטן הזה משחק שם בשביל כווולם.
וכשהשמש הייתה חזקה והיו צריכים צל, או כשהיה רעש חזק והם רצו לטפס לגובה - הם פשוט הלכו לעצים האחרים במעגל. מזל שהיו כל כך הרבה עצים סביבם.
ובסוף כל יום, כמו תמיד – גם כשהאלון הפך להיות אפור לגמרי, וגם כשכבר לא היו לו כמעט עלים, הם הלכו לגזע שלו והקשיבו ללב שלו פועם. ואפילו היו שומעים לפעמים את השירה נובעת היישר מליבו, והיו הולכים לישון עטופים בפעימות ליבו הטוב.
נלי וינאי כמעט נמסו מהסיפור. וכך גם אמא ואבא שלהם.
הם הסתכלו מסביבם על המעגל בכבוד. המעגל הזה הרשים אותם לפני ששמעו את סיפורו המלא, אבל עכשיו – אחרי שהבינו את הקסם הגדול, התפעמו ממנו עוד יותר. הם שאלו את הסנאי אם הוא חושב שזה בסדר שיוכלו גם הם להקשיב לפעימות הלב. והסנאי אמר "בוודאי".
הם הניחו את האוזניים על הגזע העצום, ושמעו פום פום, פום פום – מקצב עוצמתי, שמח ואוהב.
זהו סוף הסיפור, עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.
Comments