השביל של שריקי

לילדים שחוו אובדן פתאומי.

כתבה: רעות טולדו שאול.

אמא ל-3 גוזלים, מנהלת גן וגננת שילוב.

הסיפור של טוביק ושריקי הוא סיפור של פרידה, אבל גם של המשך. הוא מספר על היכולת להרגיש כאב – ולא להיבלע בו. על הבחירה לראות את מה שהיה כמתנה, ולא רק כחוסר. כמו טוביק, גם אנחנו יכולים להחזיק בלב את מי שאיננו, מבלי לאבד את החיוך. אנו יכולים להיאחז בטוב שהיה, באהבה שנשארת, בזיכרונות שאיש לא יוכל לקחת מאיתנו. אני מאמינה שהחיים חזקים מהכל – אפילו מהמוות. ואני בוחרת להאמין, בכל פעם מחדש, שבשביל ההוא שבלב, יש את אלו שעדיין הולכים עמנו – גם אם זה באוושת העלים, בניחוח הפרחים, בריחוף הפרפרים.

קישור להקלטה יעלה בקרוב

בעמק קטן בלב היער, גר גמד טוב לב, חייכן ואדיב ושמו טוביק. לטוביק היה חבר אחד, מיוחד במינו- שועל אדמוני עם עיניים בורקות וזנב כמו מטאטא של זהב. שועל קל רגליים, בעל מוח מבריק ושמו שריקי.

טוביק ושריקי היו בלתי נפרדים. בכל בוקר, שריקי היה מחכה לטוביק ליד פתח העץ שלו, והם היו יוצאים יחד לטיול: טוביק היה רוכב על-גבו של שריקי שהיה רץ, טס ושועט כמו הרוח. באביב ובקיץ הם היו מחפשים יחדיו גרגירי יער, מקשיבים לאוושת העלים ויוצרים סלסלות לליקוט מענפי העצים. בחורפים הקרים הם היו מתכרבלים זה בזה מול המדורה, מספרים סיפורים ישנים נושנים ושורקים נעימות עתיקות ממחוזות רחוקים. זאת הייתה חברות טובה, חברות אמת, חברות מיוחדת במינה.

בוקר אחד, כאשר טוביק היה בדרכו אל שריקי כדי לתכנן יחדיו את חגיגת יום ההולדת שלו, התפשטה בגופו תחושה מוזרה. מין פחד גדול ובלתי מוסבר. למרות הכל טוביק המשיך בדרכו אל העץ של שריקי ואף החל להחיש צעדיו. למרבה הפליאה שריקי לא חיכה לטוביק ליד העץ.

טוביק קרא בקול הכי חזק וגדול שיכל: "ש-ר-י-ק-י". קולו נישא על-גבי הרוח והדהד במרחקים אך שריקי לא ילל בחזרה "האווווווווווו", כפי שנהג לעשות תמיד. טוביק חזר מודאג מאוד אל בית הפטרייה שלו. כך היה גם בבוקר המחרת ובכל שבעת הבקרים שחלפו בעקבותיו.

בכל יום טוביק חיפש את שריקי בכל השבילים. הוא קרא בשמו בין העצים ואפילו טיפס אל מרומי הסלעים. אבל שריקי לא חזר.

לבו של טוביק הרגיש כמו אבן כבדה. הוא לא רצה לצאת החוצה ולפגוש את חבריו, לא רצה לשמוע את שירת הציפורים שהמשיכו לזמר כהרגלן, ולא לטעום דבש פרחים מתוק שהדבורים הכינו במיוחד עבורו. הכל הזכיר לו את שריקי, וזה כאב יותר מדי. טוביק לא הבין כיצד הפרחים ממשיכים לפרוח, כיצד השמש ממשיכה לזרוח וכיצד העונות מתחלפות בזמנן, כאשר שריקי שלו- החבר הכי יקר לליבו- איננו כאן. נעלם.

לילה אחד, כשישב לבדו על הספסל הקטן שלו, שמע טוביק קול עדין המגיע מן היער – מין רשרוש רך, כאילו מישהו לוחש מתוך העלים: "בוא… בוא אל השביל של שריקי…"

טוביק קם באיטיות והזדקף. הוא שפשף את עיניו וניקה את אוזניו על-מנת לוודא שאיננו חולם או מדמיין. משהמשיך לשמוע את הלחישה הוא החל לצעוד אל תוך היער ולעקוב אחרי הלחישה. לאחר מספר דקות טוביק הגיע לפינה שקטה ביער שלא הכיר. שם, בין שני עצי אלון עבי גזע, גבוהים ועתיקים, התגלה שביל צר המנצנץ באורו של הירח הכסוף. טוביק הלך בו חרש וככל שהתקדם הריח את ריחה של האדמה אחרי גשם ושמע קול ריצה קלילה, קול שריקת נעימה וצחוק... צחוקו של שריקי.

בקצה השביל עמד סלע קטן, ועליו חרוטות אותיות עדינות זוהרות: "לנצח בתוך הלב".

לצד הסלע נחו פטריות עגלגלות ועל אחת מהן ישבה פיה זעירה עם שמלה עשויה עלי ורדים.

"כשמישהו נעלם," היא לחשה, "זה לא אומר שהוא איננו. הוא פשוט שינה מקום וכעת הוא בתוך הלב שלך."

טוביק הרגיש פתאום חום בחזה. לא חום של עצב ומועקה – אלא חום של זיכרון מתוק. הוא חייך, לראשונה מאז ששריקי נעלם, והניח אבן קטנה ליד הסלע – עבור החבר האהוב שלו.

מאותו יום, בכל פעם שהתגעגע – טוביק הלך לשביל. הוא ישב ליד האבן וסיפר לשריקִי על הימים שעוברים, על פרחים חדשים, על חלומות מוזרים.

הוא ידע שהשועל לא יחזור לרוץ יחד איתו אבל גם לא באמת עזב. הוא פשוט הפך לחלק מהיער, מהשקט, מהלב. ובלילות, כאשר טוביק היה חולם על שריקי- ששניהם דוהרים על-גבי הסלעים כמו הרוח, או מתרפקים יחדיו מול המדורה, הוא היה מתעורר בתחושת נחמה גדולה והקלה- שלמרות הכל, הוא ימשיך לפגוש את שריקי בחלומותיו ובזיכרונות שלו.

וכשחבריו הגמדים שאלו אותו: "אתה עדיין עצוב לפעמים? "

טוביק ענה: "כן. אבל עכשיו העצב הזה גם יודע לחייך."