הפרח והנבט

על התמודדות עם מוות של אדם קרוב

שלום לכם, אני זוהר.

כתבתי את הסיפור הזה מתוך בקשה שעלתה וכדי לעזור לילדים בהתמודדות הכואבת של איבוד אדם קרוב. אני שואבת השראה וכוחות מהטבע הסובב אותנו ומאמינה בכוחות הפנימיים להתמודד עם מה שהחיים מזמנים לפתחנו.

הסיפור נוגע בעדינות ברגשות המורכבים שמצב כואב זה מביא איתו ושילבתי בו מסרים של התמודדות, התגברות משותפת ותקווה.

אני מקווה שהסיפור יאפשר לילדים, ולמבוגרים העוטפים אותם, לתת מקום לכאב, כמו גם לצמוח ולהתחזק.

אודות הכותבת: זוהר שרון נשרי, פסיכותרפיסטית גוף-נפש-רוח מבוססת מיינדפולנס וחמלה.

ליצירת קשר:

052-832-4924 , https://g.co/kgs/hxXY5Hs

הפרח והנבט_ זוהר שרון נשרי.pdf

Download PDF • 63KB

היתה פעם, מעבר להרים וליד הנחל בקתה קטנה ובה התגורר לו גנן חביב,

לגנן הייתה גינה אותה טיפח ואהב מאוד.

בכל יום ובכל עונה בשנה היה יוצא אל הגינה, מסתכל בשתילים ובפרחים הגדלים בה ונהנה

מריחותיה ופירותיה.

בכל יום עדר, דישן, סידר את ענפי העצים וגבעולי הפרחים, קטף פירות וירקות בשלים והקשיב

לזמזום הדבורים הבאות אל הצוף.

כה אהב הגנן את גינתו, היא הסבה לו אושר רב. בכל פעם שיצא אליה הרגיש שליבו מתרחב

ושמחה ממלאת אותו.

בבוקר סתוי אחד קם הגנן, העננים היו אפורים והסתירו את אורה וחומה של השמש, על כן עטף

את צווארו בצעיף ויצא אל גינתו. הוא עדר וסידר את הערוגות, דישן והשקה.

משהגיע הגנן אל ערוגת הפרחים הצבעונית שם לב כי פרח גדול שכה אהב הולך וקמל. צער מילא של ליבו של הגנן, הוא ידע כי יגיע יום כזה אך העדיף שלא לחשוב על כך יתר על המידה.

באופן בלתי מוסבר אף הרגיש כעס על אותו צמח אהוב שמסיבה שאיננה ברורה לא יפרח יותר בגינתו ויפיץ את יופיו.

בבוקר למחרת שוב קם הגנן אל גינתו האהובה, אך ליבו היה כבד יותר מבימים אחרים. הוא ניגש אל ערוגת הפרחים היפה, מלאת הפרחים, וראה כי עלה הכותרת האחרון של הפרח נשר וגבעולו איננו ירוק עוד. הגנן, אשר ידע את מלאכתו היטב, לקח בעדינות את הפרח האהוב והניחו בצד הגינה. הוא החליט לשמור לו למזכרת את עלה הכותרת האחרון, הוא ידע כי אם ייבש אותו במקום מוגן, עלה זה יכול להישמר עוד שנים רבות.

כאשר שב אל ערוגת הפרחים, שם לב למשהו אך הוא לא היה בטוח בכך. הוא הסיט בעדינות

את הפרחים שבקרבת הפרח האהוב שקמל והינה מול עיניו נבט! נבט קטן ולו ניצן. הוא הסתכל

היטב כלא מאמין למראה עיניו. זה היה נבט מן הפרח אשר קמל ושהיה עליו להיפרד ממנו. הגנן,

אשר עודנו חש עצב על הפרח האהוב, ידע בליבו כי הנבט הקטן והשברירי יוכל לצמוח, לגדול

ולהיות לפרח יפהפיה. הוא זכר שהפרח שקמל העניק לנבט את הגרעין שלו, בו טמונים כוחות

להמשך צמיחתו.

הגנן החכם השקה ודישן בעדינות את הנבט הקטון, תוך שהוא מזמר לו נעימה שקטה.

ביחד עם הצער יכול עתה הגנן לחוש שליו יותר ואף שמח על כי הנבט מוקף בפרחים נוספים ויפים השומרים עליו מפני רוחות וחיות. הוא דמיין בליבו כיצד יצמח וילבלב ויום אחד ויהפוך ויהיה פרח יפה וגדול שניחוחותיו נישאים למרחוק ודבורים באות לשתות מצופו.