הפיל שכולם אהבו

הסכמה של ילד והורה לגדול, התלבטות בין להיות קטן ולהיות גדול.

סיפור ליום הולדת 9 של יהונתן קלס, נכתב על ידי עפרית קלס.

כמו הרבה סיפורים מרפאים, תוך כדי הכתיבה גיליתי שהסיפור הוא קודם כל בשבילי. יהונתן הוא הילד האחרון במשפחה שלנו. זה גורם לי, ולנו, להציף אותו באהבה, לפנק, ולפעמים להתייחס אליו כמו צעיר מדי.

סביב יום הולדת 9, הבנתי שהמשימה שלי היא להסכים לו לגדול, לשחרר אותו מתפקיד הילד הקטן שלי. שזו הבקשה שלו, כדי למצוא בעצמו את הרצון לגדול, ולדעת שזה לא יבוא על חשבון הקשר איתי והמקום הבטוח שלנו. זה המסר שניסיתי לתת לו ולנו כדי להסכים לצמוח קדימה.

בתוך הסיפור שילבתי תיאורים ומשפטים והתמודדויות אופייניות ליהונתן ולמשפחה שלנו, אבל הנושא הכללי רלוונטי להרבה משפחות והורים. בדרך כלל זו התמודדות של ילדים בכורים או אחרונים.

הפיל שכולם אהבו.docx

Download DOCX • 13KB

הפיל שכולם אהבו

בעדר הפילים הגדול שעל שפת נהר היוקומומה התרחש מאורע משמח. פיל חדש הצטרף לעדר אחרי שנים רבות. כל הפילים הגדולים הסתכלו בגור הקטן בעיניים נוצצות, וליבם התמלא אהבה. לא חלפו ימים רבים והגור הקטן החדש התחיל לגדול. ככל שבני העדר הסתכלו עליו במבטים אוהבים- גופו תפח וצמח. כאילו שגופו ממש מתמלא באהבתם.

הוא המשיך וגדל והיה לפיל רך ועגול, ונעים במיוחד לליטופים וחיבוקים. שתי עיניו הכחולות הגדולות הציצו מבין פרוותו העדינה והזהובה, והסתכלו בחזרה באהבה גדולה על כל בני העדר.

וכל בני העדר שמחו לחבק אותו, ולשחק איתו וללטף אותו. אפילו אם מישהו כעס עליו - הוא סיים תמיד את הריב בחיבוק. גם אם הוא היה עושה מעשי שטות או מציק לאחד הפילים הגדולים- תמיד סלחו לו מהר, וחיבקו אותו. אפילו הפילים הצעירים, שהיו עד לפני רגע גורים בעצמם- אהבו להשתולל איתו, אך תמיד ביקשו לחבק ולנשק אותו בלילה, רגע לפני שהוא הלך לישון.

וכך הגור הלך וגדל, והאהבה הצמיחה את גופו. הוא היה גדול יותר מכל בני גילו, אך היה שמח, והרגיש בטוח ורצוי בכל הג'ונגל. הוא אהב את כל הפילים שהקיפו אותו. כשהוא גדל עוד קצת- כולם התנדבו ללמד אותו מה שצרחך לדעת פיל בג'ונגל. כך הוא החל ללמוד המון דברים חדשים: הפילים הצעירים לימדו אותו להתאמן ולרוץ, כדי לחזק את השרירים שלו. הפילים המבוגרים לימדו אותו לגשש ביער ולקרוא את הסימנים בעשב. עם הזמן הוא למד גם לטפס על עצים ולשעוט בסוואנה, לעשות פעלולים עם החדק, ולתקשר בדקויות של השפה הפילית. הוא למד להתגבר על פחדים ולהישאר לבד במעבה הג'ונגל. הוא למד עוד ועוד, בהתמדה ובהצלחה, כל מה שפיל קטן צריך לדעת כדי לשרוד ביער.

יום אחד הוא קיבל משימה מזקני העדר: לקטוף פפאיות גבוהות בעזרת החדק שלו. הפיל היה גאה שזקני העדר בחרו בו למשימה קשה, שדורשת חדק חזק ושיווי משקל. הוא השעין את כפותיו הקדמיות על העץ, באיזון עדין ופיתל את החדק שלו גבוה גבוה לעבר הפפאיות. בדיוק אז עברה אמא פילה שלו. היא הייתה כל כך גאה בו, שהיא לא הצליחה להתאפק וחיבקה אותו. הפיל איבד שיווי משקל ונפל, והפפאיות נשארו גבוה על העץ.  

"מספיק אמא פילה! אני כבר גדול, אני לא תינוק קטן, שאפשר לחבק וללטף כל הזמן". כעס הגור הקטן.

פעם אחרת הפיל עקב אחרי עקבות של חיה בג'ונגל. העקבות הובילו לשלולית גדולה של בוץ, והפיל עמד על הגדה, וניסה להתאזו על ענף של עץ שהלט מהמים. בדיוק אז עברה שם קבוצה של פילים צעירים. הם שמחו לראות אותו וטפחו על גבו באהבה עם החדק שלהם. הפיל שוב איבד שיווי משקל, ונפל לתוך השלולית. "אני כבר לא גור קטן, אי אפשר לטפוח לי על הגב מתי שרוצים. אתם לא מכבדים את המשימות שלי!"  כעס הפיל.

כל העדר רוצה לכבד אותו אבל לפעמים מרוב אהבה הם שכחו את הבקשה שלו. הם היו כל כך רגילים לחבק אותו וללטף אותו ולנשק אותו, שהם המשיכו גם כשזה היה לו לא נעים.

הפיל התחיל לכעוס ועורו הזהוב הפך וורוד. הוא רצה להראות לעדר שהוא כבר גדול באמת ושיקחו את דבריו יותר ברצינות. הוא יצא לטייל ולחשוב קצת לבדו, ולא שם לב שהתרחק בעומק הג׳ונגל ושמתקרבת שעת החשכה.

הוא המשיך לטייל בחושך, שקוע בכעס. בגלל שהיה כל כך טוב מזג, המחשבות הכועסות הפכו מהר מאד לשירים שהוא המציא לעצמו. לפתע הוא שמע צליל מפחיד, כמו לחישה של נחש מתוך החשכה. הפיל קפא במקומו. כל אחד בעדר למד לזהות בגיל צעיר צליל של נחש ארסי.

 בצעדים שקטים הוא נסוג לאט לאט אחורה, וברגע שנדמה לו שהנחש התרחק קצת הוא הסתובב ושעט לכיוון ההפוך.

פתאום הג'ונגל נראה מפחיד בחשיכה. ציפור קראה במרחק והקפיצה את ליבו עד לגרון. הוא שם לב שהוא רחוק ממקום הלינה של העדר, והוא לא בטוח בדרך אליו.

הוא הסתכל סביב בחשש, והתחיל לשמוע כל מיני קולות שהוא לא שמע  קודם.  נדמה לו שכל מיני צללים זזו בשיחים. הוא מעד על ענף של עץ שלא ראה, וזה כאב.

הפיל רץ במהירות, מקים רעש גדול באמצע הלילה, שובר ענפים ומעיף עלים, בדיוק ההפך ממה שלימדו אותו הפילים הגדולים. אבל סוף סוף הוא הגיע למחנה של העדר. כל הפילים הסתכלו עליו מתנשף ומבוהל. "מה קרה? איפה היית?" שאלו אותו, כשהצליח להסדיר את נשימתו. הוא התבייש קצת לספר כמה נבהל מהקול ששמע.

כל הפילים רצו לחבק ולהרגיע אותו, אבל הם זכרו כמה הוא כעס קודם.

"אין דבר, נבהלת קצת, אבל יהיה בסדר, אתה כבר פיל גדול". אמרו לו כל הפילים והתפזרו חזרה למלאכתם.

דווקא עכשיו הפיל רצה כל כך חיבוק. הלב שלו המשיך לדפוק מהר, והאוזניים היו חדות וכל רעש קטן הקפיץ אותו. בכל החיים שלו עד עכשיו, כשהרגיש ככה, תמיד היה שם פיל שחיבק אותו, ועזר לו להרגע. "עכשיו כולם חושבים שאני כבר גדול ולא אוהב חיבוקים" .חשב הפיל ושפשף עם החדק את המכה שקיבל כשמעד. הוא הסתכל על כל העדר שהמשיך בשלו, והרגיש קצת לבד.

לפתע הבחין בשתי דמויות גדולות שעמדו בשקט בחושך. אלו היו אבא פיל ואמא פילה. הם הסתכלו עליו בעיניים אוהבות ואז ניגשו אליו, והניחו בעדינות את החדק שלהם על הגב שלו. זה היה נעים, וחום התחיל להתפשט בגבו של הפיל הקטן, ולהרפות את שריריו המתוחים.

"גם לפילים גדולים מותר לקבל חיבוקים לפעמים. בעיקר כשקורים דברים לא נעימים ומפחידים, בכל גיל שהוא" . אמר אבא פיל."

" ופעמים אחרות מותר להרגיש שלא רוצים חיבוק, ושזה מפריע לעשות משימות של גדולים." הוסיפה אמא פילה.

הפיל הקטן הרגיש עכשיו הרבה יותר טוב. עלה לו רעיון משמח בראש: אני כן אוהב חיבוקים,ונשיקות, ולהרגיש כמה כל העדר אוהב אותי, ואני אוהב אותם. אני רק מציע שנחליט לבקש רשות לפני חיבוק, ולשאול אם זה מתאים. גם אתם לי וגם אני לכם. ככה יהיו זמנים שאמשיך להתאמן ולגדול, ויהיו זמנים שאחזור להיות כאילו קטן". אמר הפיל. אבא פיל ואמא פילה וכל הפילים האחרים מסביב הסכימו איתו לגמרי. "גם אנחנו עושים בדיוק ככה, אפילו שאנחנו כבר פילים גדולים".

אז התכרבל הפיל הקטן בין הגוף הגדול של אבא פיל, לגוף הגדול של אמא פילה, והיה לו שם נעים וחם ובטוח. וכל עדר הפילים נרדם בשלווה.