סיפור פרידה לילדים שסבא שלהם נפטר.
הסיפור הזה הוא 'פרק' מסיפור ארוך בהמשכים שסיפרתי לילדי כשהיו בני 5 ו-3.
גיבורי הסיפור היו שני גמדים בשם פאשה וטרינטינטן, שחיו יחד בבקתה קטנה ולצד שגרת יומם הקבועה (שחזרה על עצמה בכל פרק), היו עוברים חוויות והרפתקאות שונות.
בתקופה שבה סיפרתי את הסיפור הזה לילדים, נפרדנו מסבא שלי שהלך לעולמו בגיל 96. החלק הזה בסיפור נועד לגעת בפרידה הזו ולתת לה פשר ונחמה, עבורי ועבור הילדים.
כתבה: עמית הרלב
סיפרה: אורה גולן
בוקר אחד, כשהשמש החמימה התחילה לטפס במעלה השמיים
התעוררו שוב פאשה וטרינטינטן בתוך מיטת קופסת הגפרורים הקטנה שלהם.
כרגיל, הדבר הראשון ששמעו היה שירתו של העורבני הזקן שגר בעץ האלון שבחצר שלהם:
"בוקר, בוקר, בוקר טוווב, בוקר, בוקר, בוקר טוווב " (שירת העורבני הולחנה באופן פשוט באלתור של הרגע)
וכמו בכל בוקר, הם היו חוזרים לעצום עיניים לעוד רגע כשהם שוכבים במיטה
ונהנו להקשיב לשירה היפה והמרגיעה שלו
שתמיד הביאה להם התחלה טובה ליום.
באותו יום, הם התארגנו לצאת לעבודות הבית והחצר כמו בכל בוקר -
טרינטינטן הסיק את תנור העצים, ופאשה כבר הניחה את סיר השוקו החם
(הילדים חוזרים:) עם השוקולד הנמס, והקצפת, והסילאן והדבש.
פתאום, הגיע העורבני הזקן והתיישב על סף החלון של שלהם.
הבוקר הוא הגיע לבשר להם בשורה, מסתבר.
פאשה וטרינטינטן הזמינו את העורבני להיכנס לבקתה
ואפילו מזגו לו כוס פיצפונת של שוקו חם וטעים בתוך ספלול.
ואז, סיפר להם העורבני הזקן שבקרוב הוא מתכוון לעוף לארץ שמעבר להרים,
ולא יחיה עוד בעץ האלון שבגינה.
פאשה וטרינטינטן חיו זמן רב בארץ הזו כדי לדעת ולזכור - שכל הציפורים בזקנתן עוברות לארץ שמעבר להרים.
ובכל זאת – איכשהוא הם היו מופתעים כל-כך מהבשורה של העורבני!
או שאולי, כל-כך קשה היה להם להבין שהחבר שלהם יעבור למקום רחוק מאוד, ולא יפגשו אותו שוב.
"מדוע אתה הולך?" שאלה פאשה, והרגישה שכבר יש לה דמעות גדולות מאוד מאחורי העיניים
"אני כבר מאוד מאוד זקן" אמר העורבני בשקט. "הארץ הזו כבר קרה מדי לעורבני זקן כמוני וקשה לי לחיות פה. הארץ שמעבר להרים חמה ומתאימה יותר לציפורים זקנות כמוני".
הם לגמו יחד בשקט מהשוקו המתוק, שפתאום היה קצת פחות מתוק ממה שהיה קודם לכן.
ונפרדו כל אחד לדרכו:
העורבני הזקן החל להתכונן למסע הארוך לארץ שמעבר להרים.
פאשה וטרינטיטן יצאו כל אחד לעיסוקי היום שלהם.
יום חורף אחד, כשהגיע זמנו של העורבני הזקן לצאת למסע – לארץ הרחוקה שמעבר להרים – הגיעו פאשה וטרינטינטן לענף עץ האלון שעליו תמיד עמד.
הם הביטו כולם להרים הגבוהים המתנשאים מעבר ליער
וכמעט שהתקשו להאמין שהעורבני בקרוב יצא למסע כל כך ארוך.
"אני מאוד אתגעגע אליכם חברים יקרים" אמר העורבני
- "ואנחנו נתגעגע אליך חבר יקר" אמרו הגמדים
"אתם תחסרו לי חברים יקרים"
- "ואתה תחסר לנו חבר יקר"
רגע לפני שנפרדו, פאשה קשרה לרגל של העורבני תיק בד קטנטן:
"טרינטינטן אסף לך כמה זרעים טעימים מהיער כדי שתאכל בדרך...
ואולי, אם יישאר לך זרע אחד – תוכל לזרוע אותו שם בגינה שלך? בבית החדש שיהיה לך?"
העורבני הנהן והודה להם בהתרגשות.
ואז, הוא הושיט את ידו לחריץ שהיה בגזע ושלף נוצת כנף יפהפייה. הגמדים התרגשו מאוד לקבל את הנוצה המפוספסת של העורבני. הם העבירו את ידיהן הקטנות על הנוצה מספר פעמים, בהתרגשות גדולה.
וכך הם נפרדו סופית, והעורבני פרש את כנפיו, המריא, ועף אל האופק הרחוק שבו נראו צילם של ההרים הגדולים.
בבוקר למחרת, כשהשמש החמימה זרחה ועלתה בשמיים, התעוררו פאשה וטרינטינטן במיטת קופסת הגפרורים הקטנה שלהם.
כשעיניהם עצומות עדיין, הם הקשיבו לצלילי הבוקר שמחוץ לבקתה. ולפתע, להפתעתם הגדולה – הם שמעו את שירתו של העורבני הזקן!
מופתעים ונרגשים הם יצאו לחלון כדי לפגוש את החבר שחזר אליהם...
אבל העורבני לא היה שם, ולא בשום מקום בחצר.
"מה קורה כאן?" תהתה פאשה "האם יכול להיות שדמיינו את השירה של העורבני?"
"אני לא יודע" ענה טרינטינטן. הוא בעצמו היה מאוד מבולבל.
ושניהם הלכו לארגן את הבקתה ולבשל את השוקו החם שלהם, כשבליבם תעלומה.
העורבני בהחלט לא היה שם, זה בטוח
אבל השירה שלו חזרה אליהם שוב ושוב בכל בוקר מיד כשהתעוררו.
עם חלוף יום ועוד יום הם הבינו שהשירה של העורבני כבר הייתה חיה בליבם
וכך הם יכלו לשמוע אותה בכל בוקר,
אפילו כשהעורבני כבר היה רחוק , מעבר להרים.
ואולי, חשבו בליבם... אולי העורבני באמת שר ממש בשבילם בכל בוקר ושירתו עוברת את המרחק בינהם?
הלב שלהם התנחם והתחמם.
וכשכל בוקר עלה מליבם השיר של העורבני, עם הרגישו אותו קרוב קרוב.
זהו סוף הסיפור, עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.
Comments