הסיפור על הפרח הקטן
- עמית הרלב
- Sep 22
- 4 min read
פחד מנפילת השיניים / פחד מגדילה
כתבו: תומי ועמית הרלב
את הסיפור הזה כתבנו לילדה מתוקה שהייתה מלאת חשש מכך ששיניה עתידות ליפול, ולא רצתה לדבר על כך עם אמהותיה. בסופו של דבר, הסיפור נוגע באופן רחב בנושא של גדילה, דרך החיבור לכמה מה שישויות שונות בטבע משחררות על מנת להצמיח משהו חדש, לגדול או להתחדש.
הסיפור על הפרח הקטן
היה היה פרח קטן שהיו לו עלים ירוקים קטנים.
הוא גר בערוגה עם אמא ואבא שלו.
לפרח הקטן היה כיף לשחק עם הפרפרים והדבורים בכל יום.
בוקר אחד, התבונן הפרח הקטן בערוגה סביבו וראה שלכל הפרחים הגדולים יש עלים אדומים גדולים, ולו ולכל הפרחים הקטנים היו עלים ירוקים קטנים.
אז הוא ניגש להוריו ושאל אותם: "למה לכם יש עלים אדומים גדולים ולי יש עלים ירוקים קטנים?" ההורים שלו אמרו לו: "כשפרחים נולדים, יש להם עלים ירוקים קטנים ורכים, וכשהם גדלים – צומחים להם עלים אדומים גדולים."
"ומה יקרה לעלים הירוקים הקטנים שלי, כשיצמחו לי עלים אדומים?" הוא המשיך ושאל.
והוריו ענו "הם פשוט ינשרו מעצמם. והעלים האדומים יבואו במקומם".
ההורים אמרו זאת בשמחה, אבל הפרח הקטן שמע זאת ודאג מאוד.
ההורים שלו שאלו אותו: "מה קרה? למה אתה נראה מודאג?"
"שום דבר", אמר הפרח הקטן. אבל הבעת פניו אמרה להם שדווקא משהו התחולל בתוכו.
"בטוח בטוח?" שאלו אותו הוריו באהבה, והוא הינהן בשתיקה.
בתוך תוכו, מאותו היום הפרח הקטן פחד שהעלים הירוקים הקטנים שלו ינשרו.
הפחד חדר לכל שורש וגבעול בגופו, וכל אותו השבוע כשהחברים שלו הציעו לו לשחק איתו הוא סרב. וכשההורים שלו הציעו לו לדבר הוא גם סרב.
בלילות, התקשה להירדם כיוון שחשב על היום שבו עליו ינשרו, ובגלל שבמקום להרפות את גופו – החליט להחזיק אותם חזק – שמא יפלו במהלך הלילה.
יום אחד, ההורים של הפרח הקטן החליטו לעשות מעשה. הם ניגשו אליו בעדינות ואמרו לו: "היום רצינו לקחת אותך לפגוש מישהו."
הפרח הקטן הסתכל עליהם בעיניים פתוחות וסקרניות.
"הבט לשם, ראה את הסביון". הוא הביט, והסביון חיך אליו. הפרח התקרב לסביון לאט לאט וההורים שלו נשארו בבית, בערוגה שלהם.
"שלום" אמר הסביון. והפרח הקטן ענה בשקט "שלום גם לך".
"רציתי להראות לך כמה דברים" אמר הסביון, ואז נשף כלפי מעלה – וקבוצה של אבקנים לבנים נשרה ממנו ועפה ברוח.
הפרח הקטן נדהם, ושאל בפליאה "מה - האבקנים שלך נושרים ממך?"
"כן" ענה הסביון "כשמגיעה רוח, האבקנים שלי עפים למקומות חדשים, צונחים להאדמה ומצמיחים עד סביונים קטנים."
"זה לא מפחיד אותך שהם נושרים ועפים?"
"פעם, לפני שחוויתי זאת לראשונה, פחדתי מאוד. חשבתי שזה יכאב לי. אבל עכשיו זה בכלל לא מפחיד אותי, וזה אפילו קצת מדגדג".
הפרח הקטן הוקסם מהסביון וגופו נרפה מעט.
"אני רוצה להראות לך גם כמה מהחברים שלי."
הוא הפנה את מבטו למחילה הגדולה שהייתה בקצה הערוגה. שם, בכניסה שלה – שכב הנחש והתחמם בשמש של הבוקר.
"תראה את הנחש" אמר הסביון, והצביע על מה שהי נראה כמו קליפה גדולה בצורת נחש, שהייתה מונחת לצד המחילה.
"מה זו הקליפה הזו?" שאל הפרח הקטן
"זהו נשל הנחש! הוא מנשיר את כל עורו אחת לתקופה, ותחתיו מתגלים קשקשים חדשים – יפים וזוהרים יותר."
הפרח הקטן הביט והתפלא "הוא מוותר על העור שלו ומקבל עור חדש?"
"ממש כך" אמר הסביון, בחיוך מרוצה, ואז הפנה את מבטו של הפרח לצד השני של הערוגה, שם עמד עץ גדול ומרשים.
"ראה את העץ הגדול" אמר הסביון "בכל יום כמה וכמה קליפות נופלות מגזעו."
הפרח הקטן הביט אל הקרקע הקרובה לגזע וראה המון שברי קליפות מפוזרות.
"וגם עלים!" הוא קרא בהתרגשות
"נכון" אמר הסביון "כשהעץ רוצה לגדול, הוא מאפשר לגזעו הישן להתפרק ובמקומו צומח גזע חזק ועבה יותר. וכשהעלים שלו מתייבשים הם נושרים ובמקומם צומחים עלים ירוקים רעננים חדשים."
"ותראה!" אז הוסיף הסביון "הקליפות והעלים מתפרקים עם הזמן לחלקיקים קטנטנים, והופכות לאדמה טובה, שמזינה את העץ ומאפשרת לו לגדול עוד ועוד"
הפרח הקטן הביט בעץ הגבוה בהשתאות – מהשורשים, דרך הגזע המרשים ועד לעלווה הגבוהה. בלי ששם לב הוא כבר לא דאג כל כך.
לפתע רוח הגיעה ונשבה בערוגה.
הנשל של הנחש התגלגל לו לעבר השדות שמעבר לערוגה.
העלים של העץ רישרשו ויצרו מנגינה נעימה.
ואבקן אחד של הסביון הזדקף, התרומם, התנתק ... עוד רגע עף.
הסביון אחז בו ברגע האחרון בידו, ופנה שוב לפרח הקטן: "אתה יודע, שבכל פעם שאבקן שלי עף אפשר לבקש משאלה?"
"מה? באמת?"
"ממש כך." ענה הסביון "ואני מעניק לך את המשאלה הזו."
ליבו של הפרח הקטן רטט מהתרגשות. הוא עצם את עיניו, נשף בכל כוחו וביקש משאלה.
מה לדעתכם הוא ביקש?
(זו הזדמנות טובה לשמוע את המשאלה של ילדכם)
כשפקח את עיניו, ראה איך האבקן עף הרחק הרחק ברוח, אל השדות שמעבר לערוגה, עד שנעלם באופק. הוא נפרד לשלום מהחבר החדש שלו, הסביון, וחזר לחיק הוריו שחיכו לו בציפייה בערוגה.
מיד הוא סיפר להוריו על המפגש עם הסביון ועל כל מה שהראה וסיפר לו – על העלים שנושרים כדי להתחלף בעלים טריים והגזע שמתפרק ונושר כדי שהעץ יגדל, על הנחש שמשיל את עורו כדי לקבל עור גדול, חדש ויפה יותר, ועל האבקנים של הסביון שנזרעים במקומות חדשים, ואפילו מגשימים משאלות!
הוא זרח, והיה נראה נרגש ונינוח יותר.
"אתה יודע, פרח קטן שלנו" אמרה אמא "כשהעלים הראשונים שלך ינשרו, גם אתה תוכל לבקש משאלה"
"באמת?"
"כן, באמת באמת."
באותו הלילה, לפני שנרדם, הוא שוב חשב וחשב על העלים הקטנים שלו, שינשרו לו בקרוב, ועל אלה שיצמחו במקומם. הוא עדיין דאג ופחד מהרגע הזה, כי לא ידע איך זה ירגיש, אבל עכשיו בלבו גם הייתה ציפייה והתרגשות. הסביון, הנחש והעץ נשארו איתו וליוו אותו עד שבסופו של דבר עצם את עיניו בנחת, מייחל שמשאלתו תתגשם.
והאכן בבוקר, כשפקח את עיניו – גילה ששניים מהעלים הירוקים הקטנים שלו מונחים על האדמה. במקום שבו היו, הרגיש שני עלים חדשים מתחילים לבצבץ מתוך הגבעול.
ליבו החסיר פעימה, ועוד אחת. ואז נרגע. הוא עצם את עיניו, וביקש משאלה.
אתם יודעים איזה משאלה הוא ביקש?
בכל מקרה, שתדעו – שבסופו של דבר, גם היא התגשמה.
וזה הוא סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.
Comments