סיפור השראה לשיפור הדימוי העצמי והאהבה העצמית.
סיפור לילדים ולהורים שרוצים להסתכל על עצמם דרך עדשה חדשה.
הסיפור הזה נכתב בשביל בתי כשהייתה בת 5 [וגם בשבילי] – בנושא של שיפור הדימוי העצמי החיצוני ובחירה באהבה בעצמית. הוא נכתב בתקופה שבה בתי הייתה מעירה הערות קשות ומכאיבות על המראה החיצוני שלה, מה שהפנה אותי להתבונן גם על נקודת המבט שלי על עצמי והקושי vגדול שלי לראות את היופי שלי (הפנימי והחיצוני).
כתבה: עמית הרלב
סיפרה: אורה גולן
סיפרה: אורה גולן
וככה הסיפור סופר בערך:
היה היה פעם, בממלכה רחוקה רחוקה,
בין שדות וכפרים וחורשות ירוקות – שכן לו ארמון גדול ומפואר.
ובארמון חיו מלך ומלכה יחד עם בתם הנסיכה.
מאז יום לידתה, הייתה הנסיכה הזו יפהפייה.
כתינוקת, כילדה וכנערה צעירה שהפכה להיות – יופייה הייחודי הדהים וריגש את כל מי שפגש אותה.
ולא משנה איך הייתה לבושה,
ואם הייתה מסורקת אותו לא,
ישנה או ערה –
איך שלא הסתכלו עליה, היא הייתה יפהפייה.
אפילו בעלי החיים שבארמון – ציפורי השיר, כלבי הארמון, הסוסים המלכותיים – היו עוצרים לעומתה ומתפעלים מיופייה שובה הלב.
רק הנסיכה עצמה לא ידעה כמה שהיא יפה.
כלומר, היא בכלל לא הרגישה יפה, וכשהייתה מסתכלת במראה היא בכלל לא הייתה רואה את יופייה. למעשה, ברוב הימים היא הרגישה ממש מכוערת.
וכשהייתה יושבת אל מול המראה המלכותית המוזהבת שבחדרה בארמון, פניה היו נחמצות וליבה היה מתעצב.
היא הייתה מסתרקת שוב ושוב עד ששערה היה חלק כמשי, ומחליפה תלבושות ללא הרף,
מתאפרת ומתבשמת, מזדקפת וממצמצת ...
אבל דבר לא עזר, היא מעולם לא ראתה את יופייה במראה.
יום אחד, החליטו המלך והמלכה לעשות מעשה.
ליבם נחמץ מאוד על בתם, שהייתה כל כך עצובה וחמוצה מפני שלא יכלה לראות את יופייה הייחודי.
הם יצאו בהכרזה לכל אנשי הממלכה הקרובים והרחוקים והזמינו לארמון את כל מי שיוכל לגרום לנסיכה לראות את יופייה.
ומי שיצליח במשימה, כך הבטיחו – יזכה בממון ובעושר רב, כיד המלך והמלכה.
וכך היה.
לא חלפו ימים רבים, ולארמון המפואר החלו להגיע נשים וגברים נכבדות ונכבדים מכל רחבי הממלכה.
כל אחד ואחת היו בטוחים שיצליחו להבליט את יופייה של הנסיכה ולהראות לה כמה שהיא יפה.
ראשונים, הגיעו זוג חייטים שהיו ידועים בתלבושות המהודרות שידעו לתפור.
על גופם לבשו כותנות מפוארות עשויות חוטי זהב ומשי
ובאמתחתם הייתה מזוודה מלאה בבדים מרהיבים, בכל הצבעים והסגנונות.
הם נכנסו לחדרה של הנסיכה, שישבה שפופה אל מול המראה הגדולה בחדרה
ולמראה הפרצוף העצוב שלה, מיד פתחו את המזוודה וניגשו מיד למלאכה –
מדדו, ובדקו, גזרו ותפרו ללא הפסקה,
לא בגד אחד אלא בגדים רבים (שמלות, חצאיות וכותנות פאר באינספור גוונים ובדים).
הנסיכה הרימה בזה אחר זה את הבגדים המרשימים שנתפרו עבורה ומדדה.
בגד אחר בגד היא לבשה, וציפתה להיראות יפה במראה שמולה.
אבל למרבה צערה בכל פעם שהביטה במראה, היא לא הצליחה לראות את יופייה.
וכך, לאחר שמדדה ומדדה ומדדה עד שהותשה, היא גירשה אותם בצער מהארמון.
ביום אחר, הגיעה לארמון מאפרת מגונדרת שהייתה נודעת בזכות כשרונה הגדול ושהזומנה לכל משתה, נשף וחגיגה ברחבי הממלכה כדי ליפות את הנשים והגברים בידה הטובה.
נכנסה המאפרת המגונדרת לחדרה של הנסיכה, מלאת תכשיטים וקישוטים בעצמה,
ולמראה הנסיכה העצובה שישבה אל מול המראה – מיד פתחה עשרה תיקי איפור מלאים בתכשירים, קישוטים, משחות ובשמים.
ללא עיכוב היא פנתה להביט בפני הנסיכה והחלה במלאכה.
שעה ארוכה הבליטה את יופי פניה של הנסיכה: את עיניה העדינות ואת לחייה הרכות,
את שפתיה המתוקות ואת עורה הזח.
וכשסיימה את מלאכתה – כל מי שהיה בחדר (המלך המלכה ועוד כמה משרתות סקרניות),
כולם עצרו את נשימתם נוכח יופייה של הנסיכה.
אבל, כשהסתובבה הנסיכה עצמה להביט במראה הגדולה, בציפייה... מיד השתופפה והתעצבה –
כי גם עכשיו, היא לא הצליחה לראות את יופייה.
מיד, גירשה הנסיכה את המאפרת המגונדרת מהארמון והתכנסה בחדרה.
ביום אחר, הגיע לארמון רוכל מכפר רחוק, שהיה איש של שיקויים ושל משחות מרפא.
נכנס הרוכל לחדר של הנסיכה עם שני שקים מלאים בשמנים, אבקות וצמחי מרפא.
וכשראה את הנסיכה יושבת שפופה ועצובה מול המראה – התיישב מיד מולה והחל לבחון אותה מקרוב.
הוא הוציא פנקס מהשק שנשא והחל לשאול להתרשם ולרשום את תלונותיה של הנסיכה.
את כל מה שלא יפה בה –
נקודת חן קטנה שלא במקומה, על סף השפה העליונה...
כמה שערות מקורזלות שיוצאות משולי מצחה...
אוזן אחת שהיא קצת עקומה...
נמשים בולטים מדי וריסים שלא בולטים מספיק...
ועוד כהנה וכהנה עד שהרשימה הושלמה.
ואז, ללא עיכוב הוא ניגש מיד למרקחה.
שעות רבות הוא טרח על הכנת שיקויים ומשחות שירפאו את כל מה שהנסיכה חשבה שלא יפה בה. וכשהמרחקת הייתה מוכנה, הוא מרח והשקה את הנסיכה הנרגשת, וחיכה...
תוך כמה דקות, אל מול עיניה הנדהמות של הנסיכה ושל הקהל שהתאסף בחדרה – החלו פניה להשתנות. נעלמה הנקודה, התיישרו השערות והתיישרה גם האוזן העקומה.
הנמשים נצבעו בצבע רך ומתוק, הריסים התעבו ובלטו....
כל הפרעה הפכה לנקודת יופי נוספת בפניה של הנסיכה.
אבל, למרבה הצער וההפתעה – הנסיכה הביטה בעצמה היישר אל המראה, בציפייה
וגם עכשיו לא ראתה את יופיה.
היא גירשה את הרוכל מהארמון בתסכול גדול והסתגרה שוב בחדרה.
וכך עברו הימים...
לארמון הגיעו עוד גברים ונשים רבים ובידם יכולות ורעיונות אינספור שיוכלו לגרום, בוודאות, לנסיכה לראות את יופייה...
היו מי שניסו לספר אותה, ומי שניסו לשכנע אותה,
היה אפילו מסגר אחד שניסה להחליף לה את המראה...
וביום אחד הגיעה אישה גדולת גוף עם שק עצום מלא במכתבים מכל אנשי הממלכה שכתבו ותיארו והסבירו לנסיכה מה גדול הוא יופייה.
הנסיכה קראה כל מכתב, בשקיקה, בתקווה... אבל שום דבר לא הועיל.
פעם אחר פעם הביטה הנסיכה במראה ולא ראתה בכלל את יופייה.
עד ש... יום אחד הגיע לארמון משקפופר אחד.
היה זה איש פשוט מעיירה לא רחוקה, שלבש על גופו בגדים צנועים, בגדי איכר,
ונשא עימו מזוודה קטנה ומרופטת.
כשנכנס המשקפופר לחדרה של הנסיכה, וראה את פרצופה העצוב המשתקף במראה הגדולה –
הוא ניגש מיד להביא שרפרף קטן מצד החדר, כדי שיוכל להתיישב קרוב לידה.
הנסיכה הרימה את מבטה אל פרצופו שהשתקף במראה, מאחוריה,
והוא הביט בעיניה של הנסיכה (שהיו באמת, יפות יותר ממה שיכול היה לדמיין).
ומבעד ליופיין הוא ראה את לבה העצוב.
הוא הרגיש את ליבה מכווץ ואת גרונה מלא בבכי.
"כמה עצוב וקשה לך בוודאי, הוד מעלתה הנסיכה, להביט במראה ולראות עצמך ככה, לא יפה"
- כך הוא אמר לה בשקט, כמעט בלחישה.
לשמע הדברים האלה, הנסיכה הסיטה את ראשה מהמראה והישירה מבטה אליו.
דמעות רבות, שבאמת היו תקועות זמן רב בגרונה, זרמו החוצה דרך עיניה. גם הן היו יפות מאוד.
כן, היא באמת הייתה מאוד עצובה, היא חשבה לעצמה.
"ובכן, אני מכיר את התחושה." המשיך ואמר לה המשקפופר, והושיט לה את ידו.
והנסיכה הניחה את ידה בידו והרגישה תחושת חמימות בלב והקלה עצומה.
בשונה מכל מי שביקר את הנסיכה לפניו
המשקפופר לא בחן אותה ולא בדק איתה,
לא מדד ולא ניסה לשכנע,
וגם לא שינה דבר בגופה.
במקום זאת, הוא פתח את מזוודתו שהייתה מלאה בחלקי משקפיים, מסגרות עדשות וברגים,
ופשפש בה כמה דקות ארוכות.
עד שלבסוף אמר "אה. הנה, כן. אני רואה... זה יעשה את העבודה".
הוא שלף מהמזוודה זוג משקפיים עדינות, שמסגרתן הייתה צבועה בגוון ורדרד בהיר ועדשותיהן היו דקיקות, כמעט בלתי נראות.
הוא שלף מטלית קטיפה קטנה וניקה את שתי העדשות עד שהיו נקיות נקיות, ממש שקופות,
והושיט אותן לנסיכה שישבה בציפייה דרוכה.
"הוד מעלתה הנסיכה" הוא אמר ברוב עדינות וכבוד
"באתי מרחוק מבלי להכירך ומבלי לראותך משוכנע בדבר אחד – שאת יפה.
ושאין דבר שאוכל לעשות כדי להוסיף ליופייך או להוריד ממנו.
דבר מגופך או פניך לא ארצה ולא אוכל לשנות."
לרגע הנסיכה הייתה נראית מבולבלת.
אך במקום להתאכזב היא מצאה את עצמה דווקא נרגשת.
והמשקפופר המשיך: "אם כן, אוכל רק להציע לך עדשה חדשה שדרכה תוכלי לראות זאת.
קחי לך את המשקפיים האלה, נסיכה, וכשתרצי בכך, תוכלי להרכיב אותם לעינייך ולראות דרכן את כמה שאת יפה."
נפרדו המשקפופר והנסיכה בחיבוק חם.
הוא המשיך לדרכו והיא, שכבר הרגישה בליבה הקלה עצומה, הניחה את המשקפיים על השידה שליד המראה, פרשה למיטתה ושקעה בשינה עמוקה ומתוקה.
למחרת בבוקר היא קמה ובלבה התרגשות וציפייה.
כן, היא רוצה. היא מוכנה לראות כמה שהיא יפה.
היא ניגשה למראה הגדולה והתיישבה אל מולה,
הרימה את המשקפיים העדינות הוורדרדות מהשידה והרכיבה אותן על קצה אפה.
היא הרימה את עינייה מבעד לזגוגית והיישר אל המראה..
ולמרבה הפליאה והשמחה – היא ראתה! היא ראתה כמה שהיא יפה!
היא פרעה ותלתלה את כל שערה – וראתה כמה שהיא יפה.
היא עשתה פרצוף עקום ומכוער – וראתה כמה שהיא יפה.
היא הביטה שוב על נקודת החן שעל קצה שפתה – וראתה כמה שהיא יפה (וכך גם הנמשים והאוזן העקומה...)
היא נשארה כל היום בפיג'מה ולא החליפה לשמלה – ובכל פעם שחזרה למראה, היא עדיין ראתה שהיא כל-כך יפה.
השמחה בארמון הייתה גדולה!
הוד מעלתה הנסיכה ראתה כמה שהיא יפה! היא ראתה כמה שהיא יפה!
ומאז אותו יום, אתם בוודאי חושבים – שהנסיכה לעולם לא הורידה את המשקפיים הקסומות שקיבלה.
אבל למען האמת לא כך היה.
כי לפעמים קרה שהנסיכה שכחה.
כלומר, יצא לא פעם שהתהלכה בלעדיהן בארמון ואפילו בחוץ, ברחבי הממלכה.
אך למרבה הפליאה והשמחה, הנסיכה כבר זכרה כיצד היא נראית מבעד למשקפיים,
ולנצח, ואפילו מבלי להביט במראה – היא ידעה וגם הרגישה כמה שהיא יפה.
וזהו סוף הסיפור, עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.
Comments