סיפור על חברות ורצון חהיטיב שמצליחים לנצח את כל הפחדים וההגדרות
כתבה: אנה לודנסקי
סיפור מלא חמלה והומר על גמד שחלם לעוף, למרות שנאמר לו כל החיים שגמדים נמצאים אך ורק מתחת לאדמה או קרוב מאד אליה.
כשהוא פוגש ציפור במצוקה הוא מתגבר על פחד הגבהים שלו באומץ רב ותושיה. בזכות מסירותו אליה הוא מתרומם אל על.
ובסופו של דבר הוא אפילו מצליח להגשים את חלומו!
הגמד מבית הפטריה
ביער עבות, בין עצים גבוהים ושיחים רחבים עמד לו בית קטן. אם היה עובר מישהו ביער, בוודאי לא היה שם לב אליו כלל. כי לא היה זה בית רגיל. היה זה בית פטריה. בתוך רגל הפטרייה הייתה דלת קטנה שממנה הובילו מדרגות ארוכות עד לעליית הגג. שם היה חדרון עם מיטה, שולחן וכיסא קטנים.
בבית הזה גר לו גמד גמדון. או יותר נכון יהיה לומר על הבית הזה גר לו גמד גמדון. כי גמד גמדון בילה כמעט את כל ימיו ולילותיו על גג הפטריה. זה מה שאהב לעשות - לשכב על גג הפטריה ולהסתכל למעלה אל השמיים.
יותר מכל רצה הוא לדעת איך זה – לעוף שם גבוה גבוה, ולראות את כל היער ממעוף של ציפור.
אבל הוא ידע היטב שגמדים לא עולים למעלה למעלה. אפילו לגגות של פטריות הם בדרך כלל לא עולים. ובטח ובטח שלא עפים הם בשמיים. גמדים חיים בתוך תוכי האדמה. או יכולים להתהלך על גביה. ולפעמים לפעמים, רק גמדים מאוד מיוחדים, יכולים להגיע לגובה של גג פטריה. וזהו.
יום אחד ישב הוא כהרגלו על גג הפטריה ודמיין לעצמו איך הוא עף כמו ציפור, כאשר שמע לפתע קול שקרא מרחוק: "מים! מים!"
הטה גמדון את אוזנו לשמוע - מי הוא המבקש? מניין מגיע הקול?
הטה את אוזנו ימינה... לא.. לא משם...
הטה שמאלה... גם לא משם...
הצמיד את אוזנו אל האדמה. אולי משם? לא....
הביט למעלה, אל צמרות העצים. משם?! האזין והקשיב. ושוב: "מים!"
כן. משם. מלמעלה...
אוי אוי אוי
איך הוא יעלה למעלה? הוא – גמד. עליו לחיות בתוך תוכי האדמה. יכול הוא גם להתהלך על גבי האדמה. ולפעמים לפעמים לעלות לשבת על גג של פטריה. אבל למעלה לצמרות העצים? איך יכול גמד גמדון לטפס לגובה כזה?!
לא! הוא לא עולה... בשום אופן לא!.
"מים!" המשיך לקרוא מישהו מלמעלה. קולו נשמע נואש.
מי זה יכול להיות?
התשובה לא הגיעה. רק קול חרישי שהפעם נשמע ממש חלש: "מים!"
כנראה שאין ברירה...
הגמד ישב וחשב. ולבסוף נכנס לביתו ואחרי זמן מה יצא עם תיק גב גדול מלא בכל מה שיכול היה לעזור לו במשימה הקשה הזאת. היו בו פטיש ואיזמל, סכין גילוף וכפפות, קרשים וחבלים, זרעים וגרעינים. ובוודאי שהוא לא שכח את המיימיה שלו אותה מילא עד הסוף! אבל הכי חשוב היה השקיק עם תותי הבר המיובשים, אותו הוא קשר למותניו כדי שאפשר יהיה לשלוף בקלות.
הוא הסתכל למעלה, נשם נשימה עמוקה, הכניס לפה כמה תותי בר, הרים את ידיו וטיפס על הענף הראשון.
עצר. הסתכל למטה.
הממ... זה לא היה קשה כל כך...
עוד כמה תותים, והוא כבר בענף השני. ובשלישי, ואז ברביעי.
בענף החמישי הבטן שלו הזכירה לו שעדיין יש תותי בר בתוך השקיק. הוא התיישב על הענף, הכניס כמה תותים לפה והתחיל ללעוס. ואז לגמרי במקרה הוא הסתכל למטה ו...
נבהל ממש! הוא הגיע לגובה שגמדים לעולם לעולם לעולם לא מגיעים אליו. זה היה אולי כפול מהגובה שלו עצמו! הגמד עצם את עיניו בחוזקה וחיבק את גזע העץ.
הוא חייב לחזור. לגמדים אסור לטפס כל כך גבוה לעצים.
הוא כבר התחיל להתכופף כדי לרדת לענף הרביעי כאשר הקול מלמעלה עצר אותו: "מים! מים!"
לא, אי אפשר להשאיר אותו שם למעלה בלי מים...
אבל הפעם הקול נשמע קרוב יותר. זה כבר קרוב. רק עוד קצת.
הוא התיישב בחזרה על הענף ומישש בידו בתוך השקיק – מזל שעדיין היו שם הרבה תותי בר. הוא הכניס חופן גדולה לפה ואחרי שסיים ללעוס ובלע, הושיט את ידיו וטיפס על הענף השישי.
ומהר מהר לפני שיהיה מאוחר מדי עלה אל השביעי ומשם אל השמיני.
פה הוא נאלץ לעצור. זה כבר היה כל כך גבוה שהיה לו אפילו קשה לנשום.
תותים. זה מה שיעזור.
עוד חופן גדולה הועברה אל תוך הפה.
עכשיו אפשר היה לנסות ולהמשיך הלאה. הוא הסתכל למעלה. כבר אפשר היה לראות את הצמרת ואת השמיים הכחולים מבעדה. אבל לא נראה שם אף אחד.. הלוואי שהוא לא טעה בעץ! הלוואי שלא יצטרך עכשיו לרדת ולטפס על עץ אחר. הלוואי הלוואי הלוואי!
הענפים למעלה היו דקיקים הרבה יותר מאשר אלו שבתחילת הטיפוס. הוא נצמד קרוב לגזע העץ. והושיט את ידו לתפוס בענף התשיעי. אך במקום הענף הקשה, ידו נתקלה במשהו רך וחמים. הוא התמתח והציץ.
בדיוק בחיבור שבין הענף לגזע שכבה ציפור גדולה וכל גופה הסתבך בענפי השרך הדוקרני שעטף את הענף. היא נראתה חלשה מאוד. כנפיה שמוטות, ראשה מוטל הצידה. עיניה שהיו פקוחות למחצה נפגשו עם עיניו של הגמד. "מים!" אמרה הציפור בקול לוחש ועיניה נעצמו.
למראה הציפור החלשה גמדון שכח הכל וכבר לא זכר שהוא נמצא בגובה תשעה ענפים מהאדמה, ושגמדים לא מגיעים לגבהים כאלה ושהוא בכלל רוצה לחזור כמה שיותר מהר למטה. הוא מיהר והתיישב על הענף שליד הציפור, הוציא את המיימיה, פתח אותה וטיפטף כמה טיפות אל תוך מקורה של הציפור. היא פקחה את העיניים והסתכלה על הגמד. הוא טיפטף לה עוד כמה טיפות. היא שתתה אותן בשקיקה ועם כל טיפה ניכר היה שהכוחות חוזרים אליה. אחרי ששתתה חצי מהמים שבמימייה היא הצליחה להישיר את מבטה ולהסתכל על הגמד.
"תודה, גמד יקר" היא אמרה והסתכלה על הענפים הקושרים את גופה.
גמדון הוציא מהתיק שלו את סכין הגילוף ובעזרתה בעדינות חתך את ענפי השרך. אך כאשר גופה כבר היה חופשי להתיישר ולעוף, התברר שהיא כל כך חלשה שבקושי יכולה להזיז אפילו את הכנף. הרי גם אוכל לא הגיע לפיה למשך כל הזמן שהייתה כלואה כאן.
שוב פנה גמדון אל התיק והוציא את השקית עם הזרעים והגרעינים והאכיל בהם את הציפור עד ששבעה. לקינוח הוא נתן לה גם קצת מתותי הבר שלו. זה שימח אותה מאוד.
"איך הגעת עד לכאן, גמד קטן? שאלה הציפור אחרי שמעט התאוששה. "הלא אתם, הגמדים, נשמרים מגבהים. בוודאי לא פשוט היה לך לטפס ולהגיע עד לכאן?"
הגמד הינהן וחייך.
"עשית את זה בשבילי! תודה לך, גמד קטון! הלוואי שיכולתי להחזיר לך טובה ולעזור לך לרדת! אך גופי חלש עדיין. אפילו להרים את כנפיי איני יכולה. יקח עוד קצת זמן עד שאחזור לעצמי."
הגמד הינהן. ושוב פתח את התיק, הוציא מתוכו את החבלים והקרשים ובמהרה הכין בידיו המיומנות מעלית קטנה שיכלה להוריד את הציפור מטה מבלי שתתאמץ. אחרי שהקרש היה תפוס היטב והחבלים קשורים אל הענף, הוא העביר אותה בעדינות אל הקרש והתחיל להוריד אותה מטה לאט לאט עד ששמע איך הקרש נגע באדמה רחוק רחוק למטה.
הגמד הוציא עוד חופן של תותי בר, הכניס לפה ונידנד ברגליו בשמחה. הציפור הייתה בטוחה וזה מה שהיה חשוב. הוא יטפל בה ויאכיל אותה בזרעונים הכי משובחים ויביא לה מים מהמעיין. היא תתחזק בקרוב ותוכל שוב לעוף.
היא בטח כבר שוב צריכה לשתות. צריך למהר!
הוא שם את התיק על הגב והתכונן לרדת. אבל היה מספיק במבט אחד למטה כדי להבין שבאמת גמדים לא מטפסים לכאלה גבהים. מה יעשה עכשיו? איך ירד? וכבר מתחיל להחשיך. איך יגיע למטה לפני רדת הלילה?
החבל שבעזרתו הוא הוריד את הקרש עם הציפור עדיין השתלשל מלמעלה עד למטה ועדיין היה קשור היטב אל הענף. כשראה אותו, עלה בראשו רעיון. הוא עטה את הכפפות שהוציא מהתיק, החזיר את התיק לגבו ותפס בחבל. חופן התותים האחרונה עזרה לו לאזור אומץ ולשחרר את גזע העץ. הוא התחיל להחליק על החבל לאט לאט, כל פעם סופר את הענפים לידם עבר.
תשע, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתים, אחד...
הוא נחת ליד הציפור נחיתה רכה. הציפור עדיין שכבה על הקרש. הוא גרר אותה עד לביתו ושם הכין עבורה קן מענפים ועלים רכים, וכל יום טיפל בה עד שהצליחה להרים כנף אחת. ואז עוד כנף. ויום אחד כבר יכלה לעמוד על רגליה. והנה סוף סוף הגיע היום בו הניפה בכנפיה והצליחה להתרומם לאוויר ולעוף.
אחרי שעשתה סיבוב גדול, חזרה אל הגמד, הרכינה את ראשה לפניו ואמרה: "תודה לך, גמדון. כעת רוצה אני להחזיר לך על טוב לבך ועל נדיבותך. האם תרצה שאכיר לך את עולם השמיים כמו שאתה מכיר את עולם האדמה? אשמור עליך מכל משמר, ואף שערה לא תיפול מראשך בעודך איתי למעלה באוויר."
"כן, ציפור יקרה! אני רוצה!" השיב הגמד בשמחה . "אין דבר שאני רוצה בו יותר מזה!"
"אז קדימה, עלה על גבי ונעוף יחד!"
הוא עלה ותפס היטב בנוצות שבצווארה של הציפור. היא הניפה את כנפיה הגדולות והם המריאו מעלה מעלה אל השמש והעננים, מעל צמרות העצים, מעל פסגות ההרים וחגו שם עוד ועוד עד ששקעה השמש והירח הציץ.
ומאותו היום אין דבר שיכול להפריד בין הציפור לגמד ובכל בוקר הם ממריאים וחגים יחד גבוה גבוה בשמיים.
תגובות