השריון

העלאת דימוי עצמי ובטחון עצמי, התמודדות פחדים, פרידות ועוד.

כתב: עודד ארבל

אני גנן מוביל ותיק בגן אנתרופוסופי בפ"ת (בעמותת פרדסים מיום הקמתה והקמת מחזור א' בגנים).

הסיפור נועד לריפוי ועיסוי האתגרים בעיקר בתחום דימוי עצמי וביטחון. למרות שיכול להתאים למנעד רחב של התמודדויות (היפרדות ופרידה, אמון ואמונה, פחדים וחרדות ועוד).

לגישתי הסיפור (כמו הלב) מוצא תמיד את הדרך לפגוש את האתגר במקום והעיתוי הנכונים ולתת שם מזור. כל עוד הכוונה אמיתית וכנה.

השיריון

היו הייתה ממלכה קסומה ועתיקה, עליה מלך מלך זקן. היה מיטיב המלך בתבונת שיכלו וטוב ליבו עם נתינייו כולם, מהרוזן העשיר ועד הרועה העני.

כל אדם התקבל במאור פנים, שוטח מצוקתו ומקבל עצה לקושייתו ומזור למכאובו.

על כן יצא שמו למרחוק וכולם העריכו את מיזגו הנוח וחוכמתו כי רבה.

היה המלך אמיץ לב ובנוי לתלפיות וחרב מבריקה מברזל יצוק לו בנדן.

ולמלך בן צעיר, שובב, שובה לב ויפה תואר, ליבו מלא בתבונת עולמות עליונים.

אוהב המלך את בנו אהבה עזה וכמותו גם יתר נתיני הממלכה.

ובממלכה שגרת יום ברוכת עשייה ועמל, כל עונה מביאה עמה את קסמה הייחודי לכל צומח וחי.

היה זה באחד מימי האביב הזהובים, ציוץ הציפורים, פריחת ורד הבר ואיוושת הרוח בחיטה פסקו באחת, שמי התכלת קדרו ושאון היום נדם.

ברקיע הופיעו שלושה דרקונים, שגודלם הטיל צל כבד על כל חלקה.

הראשון שחור משחור, מוטת כנפיו דומה שאינה נגמרת ושריונו עבה ומחוספס.

השני כסוף, טפריו חדים ומשוננים ומפיו אש להבה מכלה כל חלקה.

השלישי לבן וצחור, דומה שמעופו שליו ורגוע, נישא הוא על זרמי רוחות השמים כאילו נותן להן לנהוג בו כרצונן.

נחתו השלושה על גג הארמון ודרשו לעצמם את המלוכה.

מיטב הלוחמים יצאו נגדם אך ניגפו בנקל ונסו על נפשם.

אז יצא המלך עצמו ובעז ליבו לחם בדרקונים, חרב הפלדה בידו וגופו עטוי שריון,  

לצדו בנו הצעיר אף הוא לוחם לא חת.

בתום קרב איתנים הכניעו המלך ובנו את הדרקונים והניסו אותם.

אולם לרוע המזל, במנוסתו חטף הדרקון הלבן צחור את בן המלך, המריא איתו אל על ונעלם באופק.

המלך, שבנו היה כל עולמו, קרא לכל נתיניו ואמר: "מיהו הגיבור שיחזיר את בני? לו אודה בכל מאודי, לעולם לא יידע עוד דאגה ומחסור, כבן טיפוחי עליו אשמור".

בקהל ההמון שררה אז דממה, איש או אישה את פיו לא פצה.

בתום דומיה בת מספר דקות, נעצב המלך עד מאד, מחשש שאת בנו לא יוסיף לראות.

אך בטרם התפזר ההמון לדרכו נשמעה בת קול חרישית מתוכו: "אבטיח לנסות בכל מאודי, למרות ממדי הזעירים וגילי, מוכנה ומזומנה לעמוד באתגר, אין לדעת מה יוליד המחר".

המלך פילס דרכו בקהל לראות מי הדובר האמיץ, שאת חיו ישים על כף, במטרה להשיב את בנו אליו. כשהגיע נדהם לגלות את ביתו של הנפח, קומתה קטנה, בגדיה בלויים, ידיה מכוסות עפר פחמים.

"הדרקון ברקיע כרוח נישא ועמו בני, השיביהו אליי ואת כיסאי תירשי".

ההמון התפזר, כך גם בת הנפח, החישה פעמיה לביתה שבכרך. שם פגשה באביה הנפח העמל, שאחז במקבת והיכה בברזל, ידיו מסוקסות ועניו שחורות דאגה בליבו למשמע הבשורות.

האב חשב בליבו איך לביתו יעזור, לעמוד במשימה ובשלום לחזור.

או אז במוחו רעיון עלה, הוא יכין לביתו שריון מפלדה, עליה יגן מכל צרה ומכה.

כשחיפש פלדה מתאימה אז ראה, שלרוע המזל הפלדה אזלה. גמל הנפח החלטה בליבו, הוא יכין דמוי שריון מבד רך ונעים, העתק מדויק, שום הבדל לא רואים.  

השכם בבוקר נתן הנפח לביתו השריון, נשק ללחיה והתפלל למרום, מי ייתן ובשלום תחזור.

הבת הודתה לאביה על התשורה, לקחה גם תרמיל ובו צידה: פטיש, לפיד ושמיכה רקומה.

יצאה את ביתה בנפשה חששות, הכיצד תדע לאן לפנות ומה לעשות ?

הלכה הבת ימים ולילות, עלתה על הרים וירדה גאיות, חצתה נחלים איתנים וסופות עד שהגיעה לפאתי יער עבות, בו כל הדרכים סבוכות ובתוליות.

לאן אפנה ? חשבה לעצמה וחיש את השריון עטתה לגופה. לפתע מעליה גחלילית קטנטנה, בלי משים החלה צועדת לאורה. הדרך תלולה, חלקה ובוצית, אך הבת שמה מבטחה בגחלילית.

עת הגיעו השתיים לפתח מערה הגחלילית אמרה : "פה תם תפקידי, המשיכי לבדך חברתי, וחשוב שתדעי, האור שהובילך עד הלום כלל אינו שלי, הוא חבוי עמוק בנפשך, זאת אל נא תישכחי.

נכנסה הבת בנחישות למערה, בתוכה ראתה חדרים שלושה.

נכנסה בחופזה לחדר הראשון, בו ראתה את הדרקון השחור.

ובחדר קור מקפיא עצמות, אז נהם הדרקון ועיניו אש רושפות.

פחדה הבת וקפאה במקומה, אבל אז נזכרה שהשריון לגופה. "השריון עליי יגן וייתן לי מזור", חיש חשבה איך את המצב לפתור.

אז הוציאה מתרמילה את השמיכה הרקומה ובה את הדרקון באומץ כיסתה.

נרגע הדרקון ורבץ בשלווה, מעולם לא הרגיש תחושה כה חמימה.

ברכו השניים זה את זה לשלום ועל דלת החדר השני הבת החלה להלום.

ובחדר חושך, רבה העלטה, נשמעים צעדים הקרבים והולכים ,מתחזקים וגוברים אימתם מטילים.

פחדה הבת וקפאה במקומה, אבל אז נזכרה שהשריון לגופה. "השריון עליי יגן וייתן לי מזור", חיש חשבה איך את המצב לפתור.

אז הוציאה מתרמילה את הלפיד, הציתה בו אש עם גפרורה היחיד.

החדר נמלא אז באור יקרות, החושך פינה מקומו למראות.

היה זה הדרקון האפור כסוף, לעברה התקדם נישא וזקוף. טפריו חשופים ועניו קודרות, לא ראה את האור ימים כלילות.

אז אמרה הבת בקול רם ויציב : 'את הלפיד במרכז החדר אציב, שלך הוא לעד, מאור הוא לחדר, עד עומק ליבך יהדהד, גם מעבר'.

נרגע הדרקון ורבץ בשלווה, מעולם לא הרגיש כזו הארה.

ברכו השניים זה את זה לשלום ועל דלת החדר השלישי הבת החלה להלום.

את החדר הזה סלע גדול חסם, ובו סדק צר המתאים לאדם, הזדחלה אז הבת לא הביטה אחור ומצאה עצמה בתוך חדר צחור, ובפינת החדר יושב מצונף הדרקון הלבן אך מה תחת כנפיו? אכן בן המלך חוסה בצילן חש שם בטוח, עטוף ומוגן.

פתח הדרקון את פיו ואמר: " כלוא אני פה זמן רב ילדתי, מזל שבן המלך גם הוא לצדי, יחד רעב, חושך וקור נחלוק, אך מן החדר לעד לא נצליח לחמוק. לפני זמן מה האדמה רעדה, הסלע התגלגל ואת הפתח חסם, ואיתו נעלמו נפלאות העולם : חומה של השמש, אור הלבנה, כל חי וצומח, אמא אדמה.

הבת חשה חום בגופה, מייד הוציאה את הפטיש מתרמילה.

בזה הפטיש חצוב והקש, לך הוא ייתן כל אשר תבקש.

לקח הדרקון הפטיש בידיו והחל מכה בקיר שלפניו.

והנה כמעשה ניסים ופלאות, מכות הפטיש החוזרות, הרועמות, לפתע כנעימה לאוזן נשמעות,  כי לחופש וחירות הן מובילות.

מלאכת החציבה קשה וממושכת, התמדה ואמונה רבה היא דורשת...והנה קרן שמש אחת לחדר חודרת.

המשיך והכה הדרקון בפטיש, גם הבן והבת לעיתים בו אחזו, עד שפתח גדול אל החוץ הם כרו.

עלו השניים על גב הדרקון וזה המריא לשחקים בגאון.

כשנחתו השלושה בסמוך לארמון נאסף סביבם חיש קל ההמון, גם המלך עצמו החיש פעמיו מיד כשהגיעה השמועה לאוזניו. שכראה המלך את בנו, רץ אליו, דמעות אושר מילאו את עיניו.

גם הנפח יצא מבית המלאכה וקיבל פניי ביתו בחיבוק ונשיקה.

"אמיצה את, טוב ליבך ומואר", לבת הנפח כך המלך אמר.

מוזמנת את להישאר  עימדי, לא תדעי כל מחסור בצל קורתי.

וגם הדרקון מוזמן פה לשהות, בשמי התכלת ימשיך לעד לדאות.

והשריון? הוא נתלה על קולב בארון, שם ימתין סבלני לזמנו, עד הילד הבא שיזדקק לעזרתו....  

הסוף