סיפור מרפא להתמודדות עם שינויים - מעבר דירה, גן חדש, אח חדש (הכל יחד).
כתבתי את הסיפור הזה לבן של חברתי (היה בן 3), שהתמודד עם קשיים מאוד גדולים בתקופה של הרבה שינויים ומעברים בחיים שלו (לידה של אח, מעבר דירה ומעבר גן). האם הרגישה שהקושי העיקרי שלה ושלהם הוא להסתגל ולהבין את השינויים.
כתבה: עמית הרלב
סיפרה: אורה גולן
היה היה פעם בארץ רחוקה רחוקה, יער ירוק ורחב ידיים
ביער הזה היו המון המון עצים, גבוהים גבוהים
ועל עץ אחד, שהיה עץ ירוק ויפה במיוחד, ישב לו קן קטן, קן של ציפורים
ובתוך הקן היו ביצים לבנות קטנטנות, חלקות ומבריקות
בתוך אחת הביצים שבקן, חי לו גוזל אחד קטן ומתוק
הגוזל אהב את הביצה שלו מאוד מאוד, כי היא הייתה הבית שלו.
בתוך הביצה הגוזל אהב לשחק עם עצמו משחקים מצחיקים
והוא אהב גם לשיר שירים בצלילים יפים
וכשהיה רעב – הביצה הייתה נותנת לו חלב טעים
ביום בהיר אחד, בדיוק כשדודה שמש התעוררה בשמיים של היער
שמע הגוזל קול מפתיע ומוזר - "טוק, טוק"
הוא פקח את עינייו והסתכל סביב ...
"טוק, טוק" – הקול חזר שוב.
לפתע, הוא הרגיש שהביצה שלו רועדת... נסדקת, נשברת
הלב שלו היה נרגש ומבולבל
הוא הכניס את הראש שלו עמוק בתוך הכנפיים שלו,
כשפתאום שמע את קולם של אמא ציפור ואבא ציפור
והם צייצו לו:
"גוזל מתוק ואהוב שלנו,
בוא החוצה אל הקן"
הלב של הגוזל התמלא בפרפרים,
הביצה שלו הייתה לו הבית שהוא אהב כל-כך!
הוא בכלל לא הכיר שום מקום אחר – אי אפשר פשוט להישאר?
אמא ציפור ואבא ציפור אז נתנו לו נשיקה גדולה,
ולחשו לו באהבה:
"היום בבוקר הגיע הזמן שלך לבקוע מהביצה ולצאת למקום חדש – אל הקן שלנו.
בתוך הקן תוכל להכיר המון דברים חדשים ונפלאים,
ובקן אתה תוכל לפרוש את כנפיך ולגדול עוד ועוד".
הגוזל המתוק והאמיץ, הוציא רגל אחת מהביצה, ואחר כך עוד רגל
ואחר כך את הראש ואת הכנפיים ואת כל הגוף ממש,
והתיישב לו בתוך הקן.
ומה הוא ראה משם?
הוא ראה את כל העצים הירוקים של היער
ואת השמיים הפתוחים, ואת דודה שמש הגדולה והחמה.
הוא שמע המון צלילים חדשים:
(שריקות) - את שירתם של ציפורי היער
(קולות נשיפה פוווווו) – את הלחישות של הרוח.
(טוק טוק טוק) – הוא שמע גם את הסנאים השובבים שמפצחים אגוזים ומכרסמים בתאבון.
(ציף ציף ציף) – הוא שמע גם את קולותיהם של האחים הגוזלים שלו בתוך הקן, שבדיוק יצאו כל אחד מהביצה שלו.
הגוזל ישב בתוך הקן, מלא בתחושות חדשות שלא הכיר.
הקן והיער היו כל-כך שונים מהביצה שלו.
האחים הגוזלים שלו צפצפו נורא חזק, וכאבו לו האוזניים
ודודה שמש הגדולה האירה קרני שמש שנכנסו לו חזק בעיניים, והוא מאוד הסתנוור.
הוא ניסה להתרגל לביתו החדש,
אבל לפעמים הוא פשוט רצה לחזור לתוך הביצה
לפעמים הוא הרגיש שליבו עצוב מאוד ובכה דמעות גוזליות מתוקות
לפעמים הוא אפילו כעס, וניקר את הגוזלים האחרים שישבו בקן עם המקור שלו, והכאיב להם נורא.
עד שהגיע סוף היום.
דודה שמש התעייפה ושקעה לשינה עמוקה בקצה היער.
היא כבר לא האירה לו בתוך העיניים.
הרוח הפסיקה לנשוב ועלי העצים הפסיקו לזוז הנה והנה
הציפורים והסנאים הלכו כולם לישון
וגם האחים הגוזלים שבקן שקעו בשינה, ובא השקט.
הגוזל המתוק הסתכל אז לשמיים, וראה את דוד ירח גדול וזוהר - זורח ומאיר אור כסוף,
ומחלק לכל היער ולחיות הקטנות חלומות מתוקים.
ומסביב לירח, זרחו המון המון כוכבים קטנים, מנצנצים וזוהרים – כל כך יפים, כמו יהלומים קטנים!
הכוכבים הביטו בגוזל המתוק, ולחשו לו מהשמיים:
"גוזל מתוק ויפה, יצאת מהביצה הנחמדה לקן,
ועכשיו זה הבית החדש שלך.
עוד מעט, אתה תתרגל, וגם בקן יהיה לך חם ונעים
החום של קרני השמש ינעם לך
הגוזלים האחים שלך ישחקו ויצחקו איתך
וכאן אתה תוכל לפרוש כנפיים ולגדול ולגדול.
ובכל לילה, כשהשמש תשקע, אנחנו, הכוכבים, נהיה כאן אתך
אנחנו חברים שלך."
הגוזל הקשיב למילים של החברים הכוכבים,
ליבו הרפה ונרגע,
הוא נרדם וחלם חלומות מתוקים ונפלאים.
כשהוא קם בבוקר, הוא זכר את החברים הכוכבים ואת דוד ירח,
הוא הרגיש קצת יותר טוב, וכבר לא רצה לחזור לתוך הביצה שלו.
באותו היום, קולות היער עדיין רשרשו באוזניו, אבל לא כלכך חזק
ודודה שמש האירה על פניו, אבל קצת פחות הכאיבה בעיניו
והאחים הגוזלים הפריעו לו, אבל הם גם נתנו לו חיבוק קטן, ואפילו דגדוג קטן ומצחיק מאוד (אפשר לדגדג את הילד).
וכל הימים - אמא ציפור ואבא ציפור חיבקו ואהבו אותו מאוד מאוד,
והאכילו אותו בפירות מתוקים וחמוצים שאספו מהיער,
וסיפרו לו סיפורים נפלאים על היער, ועל השמיים, ועל הכוכבים של הלילה.
כך, הגוזל הקטן שפעם גר בביצה, קטנה לבנה ומבריקה
גדל וגדל בשמחה גדולה בתוך הקן, ביער ירוק, בארץ רחוקה רחוקה.
זהו סוף הסיפור, עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.
Comments