הירגזית שלמדה לאהוב סופות
- עמית הרלב
- 5 hours ago
- 3 min read
התמודדות והתיידדות עם חוסר ודאות
כתבה: עופרית קלאס.
מטפלת בילדים והורים בהתמחות של קשיי ויסות, עובדת סוציאלית, גננת וולדורף ותיקה, מדריכה פדגוגית ברוח אנטרופוסופיה.
כתבתי את הסיפור עבור ילדה שאני מלווה את משפחתה בקליניקה. לילדה ולמשפחה כולה יש רגישות גבוהה לשינויים מעברים והתמודדות עם חוסר ודאות. הם נכנסים עכשיו לתקופה שבה יצטרכו להתמודד עם חוסר ודאות שאינו בשליטתם וללא יכולת להעניק לבתם כרגע בטחון.
הסיפור נכתב כדי לנסות ולהתיידד עם החוויה של חוסר שליטה, ולהזכיר את המתנות שאנו רוכשים כשאנו מתמודדים עם דברים שמפחידים אותנו כמו חוסר ודאות.
הסיפור נכתב בהשראת קטע מהספר המופלא "דרכו של גשש" של טום בראון, ובו מסופר על ציפור ירגזי שידועה ונטיעתה לעוף ולשיר בשמיים דווקא בזמן של סערות חזקות
הירגזית שלמדה לאהוב סופות
להקת הירגזיות חיה בארץ שהיו הרבה ימים חמים ונעימים, עם שמש זוהרת בשמיים כחולים. כל הלהקה אהבה את הימים האלה: הן היו עושות תרגילי תעופה בשמיים, מלקטות גרגירי יער טעימים, ומטיילות למקומות רחוקים.
אבל היו גם ימים אחרים. ימים של סופות, בהן נשבו רוחות חזקות שטלטלו את הציפורים הקטנות לכל כיוון. הגשמים הרטיבו את הכנפיים, והקשו על התעופה. הברד תלש את גרגירי היער מהשיחים והעננים הכבדים הסתירו את השמש החמימה.
גזי הייתה ירגזית צעירה, שרק למדה את אורחות התעופה בלהקה שלה. היא לא הייתה בטוחה עדיין כמה הכנפיים שלה חזקות, ולכן העדיפה תמיד להישאר קרוב לאבא ואמא שלה.
היא נצמדה אליהם עוד יותר חזק בימים של סופות. היא אהבה להתכרבל בתוך הנוצות החמות של אמא, ולהרגיש את הלב של אבא דופק חזק, כשהרוח שרקה מחוץ לקן.
יום אחד הגיע סופה ארוכה וחזקה.
גזי מיהרה להתכרבל בקן המשפחתי, אבל היא הופתעה מאוד לראות את אבא ואמא עומדים על ענף על העץ.
אבא הביט בה באהבה ואמר לה: "גזי עכשיו, כשהתחזקת וגדלת מספיק, הגיע הזמן שלנו להתאמן בתעופה בסופה. זו דרכנו, של כל להקת הירגזים שלנו- ובא זמנך להצטרף אליה".
גזי רעדה וטלטלה את כל נוצותיה: "אבל בסופה הרוח מעיפה אותי, הגשם מרטיב אותי, קר לי ומפחיד. למה לא להישאר כאן- בקן הבטוח?"
אמא ליטפה את ראשה ואמרה: "אני מבינה אותך גזי, גם אני הרגשתי כך בהתחלה. אבל כשלמדתי לעוף בסופה גיליתי דברים מופלאים- דברים שאי אפשר לגלות בימים אחרים."
"אבל אני עוד קטנה" אמרה גזי "והכנפיים שלי לא מספיק חזקות להתמודד עם רוח חזקה".
"זו בדיוק הדרך לחזק את הכנפיים שלך" אמר אבא "את תגלי שהם הרבה יותר חזקות ממה שחשבת".
"ואל תשכחי" הוסיפה אימא "שאנחנו איתך בסופה, כל הזמן"
וכך התחילה המשפחה באימונים. בהתחלה הרוחות החזקות הפכו את גזי באוויר, סובבו אותה ועירבלו אותה. היא נבהלה, אבל אבא ואמא היו שם, ועזרו לה למצוא דרך לעוף יציב, גם כשהרוח סוערת.
"רטוב לי וקר", יבבה גזי,
"אבל אבא ואמא נצמדו חזק משני צדדיה, והיא גילתה שאפשר לנפח את הנוצות שיחממו אותה מבפנים.
אחרי כמה ימים של אימונים הגיע מטח רוח חזק והעיף אותה לאדמה זה היה קצת כואב, וקצת מפחיד. אבל אבא ואמא עזרו לה לקום, להתנקות מהבוץ, ועודדו אותה לנסות שוב. "חוזק אמיתי של ציפור, ובכך שהיא נופלת וקמה, ולא בכך שאינה נופלת לעולם". אמר אבא.
לפעמים כאבו לה הכנפיים מרוב ניסיון להחזיק מעמד מול הרוח, אבל ההורים לימדו אותה שיש דרך לא להתנגד לרוח אלא פשוט לגלוש אליה, ואז הכנפיים נחות.
גזי והוריה האמיצים חצו ביחד מערבולות של רוח, מטחים של גשם, עננים כבדים.
האימונים המשיכו ולאט לאט הכנפיים של גזי התחזקו, העיניים שלה התרגלו לראות מבעד לגשם, והקור פחות הפריע לה. היא הופתעה לגלות שהיא מסוגלת לעוף היטב גם בסופה. ושלפעמים זה אפילו הרגשה נעימה.
היא הופתעה עוד יותר לגלות כמה דברים חדשים ומעניינים קורים בעולם שסביבה במהלך הסופות: נחלים חדשים שנוצרו, עמקים וגאיות שיתעצבו מחדש, דיונות של חול ששינו את מקומם, סלעים שנשחקו, זרעים שעפו הרחק ונבטו באדמות חדשות.
גזי ראתה פתאום שסופות הן חלק מהעולם, הן מעצבות אותו מחדשות אותו וגורמות לו להיות מעניין, ואחר ומפתיע.
כשגזי גדלה והתחזקה עוד, בא זמנה להפוך לחברה בלהקה. ביום המיוחד הזה אבא ואמא שלה לימדו אותה לקרוא את הקריאה המיוחדת של הלהקה שלה: קריאת הירגזים שעפים בלב הסערה. הקריאה שמספרת לכל החיים- על היופי שמפסיד מי שמסתתר מסערות.
גאה ומאושרת, בטוחה ביכולת שלה להמשיך ולעוף בימי שמש או בימי סופה, ממשיכה גזי, הירגזית האמיצה לעוף בשמיים ולספר בשירתה המיוחדת על יפיו של העולם.
Comments