סיפור על המפגש עם קושי בעולם.
כתבה: עפרית קלס
מלווה חינוכית של צוותים חינוכיים והורים, ברוח וולדורף. עובדת סוציאלית וגננת וולדורף. מטפלת בילדים במגע ומשחק, מתמחה בקשיי ויסות חושי ורגשי בגישת nfda.
סיפרה: אורה גולן
את הסיפור הזה כתבנו ליומודלת 7 של אוריאל, הבן האמצעי שלנו. עם היציאה מהגיל הרך אל בית הספר, שמנו לב שאוריאל מתכווץ מאד ממפגש עם חוסר הרמוניה בעולם החיצוני.
אוריאל הוא עדיין (גם בגיל 12) ילד עם נטיה גבוהה להרמוניה, הכל אצלו תמיד הכי יפה שיש- הציורים, המלאכות, השירה, הנגינה, התנועות, סידור המאכלים על הצלחת והחפצים בחדר.
חלק מהשמעות של הגדילה, ובעיקר במעבר מגן לבית ספר, היא מפגש עם עולם שיש בו קושי וחוסר מושלמות, לפעמים צרימה או כיעור, או כאב.
כמובן שזה נכון עוד יותר בשנה הזאת בה אנו לא יכולים יותר להגן על ילדינו ולהניח להם להשאר בעולם שכולו טוב. סביב המלחמה עלתה לי מחדש השאלה מה ניתן לומר לילדים שפוגשים עצב, קושי או כאוס ונזכרתי בסיפור הזה.
הוא מדבר על מציאה של כוח פנימי שנשאר איתן לא משנה מה קורה מבחוץ. זו אולי ההגדרה של חוסן ….
כתבה על הסיפור ליאור עוד, ביבליותרפיסטית:
הסיפור מציע תיאור יפהפה של ההתפכחות הכואבת אל הקושי, הכאב שבעולם. התפכחות שבנסיבות רגילות היא תקינה, בריאה ונכונה בהתאם לגיל ולתיווך שבתוכו היא מתרחשת.
גיבור הסיפור, הזמיר, חי לו בשמחה ביער ואוסף אוצרות עד שאט אט מתחיל לראות עוד צדדים בעולם. אז הוא חווה שבר עמוק אשר משפיע באופן ישיר על סביבתו,ומתחיל לפחד.
יום אחד הוא פוגש ביער ישישה המבקשת ממנו להיזכר בכוחות שלו. תחילה הוא חש כי הם אינם נגישים לו אך אט אט הוא לומד להמשיך ולהשתמש בהם בתוך המציאות החדשה.
בנוסף, הוא מוצא כוח חדש שנולד בו בדמות היהלום אשר מאפשר לראות יופי וטוב גם דרך הדברים השבורים.
רגע זה, בו מתחברים החלקים השבורים והיפים יחד לכדי שלם אחד שיש בו אור הוא רגע של אינטגרציה.
הישישה מעבירה לו מסר בו החלקים המרכיבים אותו ואת עולמו הם מגוונים, בנויים מנמוך וגבוה, טוב ורע, שלם ושבור כשהחיבור ביניהם מאפשר להתבונן באופן עמוק יותר על העולם.
ויותר מכך, הוא מאפשר להיות בעמדה של הכרת תודה על הטוב שיש.
*******
הזמיר שאהב יופי
ביער אחד גר זמיר צעיר, פשוט וחינני, זמיר עליז ומאד כשרוני.
הוא היה ציפור אפורה וקטנה, אבל מבפנים הוא היה מלא מלא ביופי.
הוא כל הזמן אסף אוצרות של יופי. והם מילאו אותו.
הם גלשו דרך העיניים הבורקות והעמוקות שלו, שנראו כמו אבני חן רכות ומלטפות.
הם גלשו דרך הקול הצלול והנעים שלו,
הם גלשו דרך המעשים והמחוות שלו, שהיו מלאים ביופי.
והזמיר אהב להתבונן בשקט, ולחקור את כל התופעות שהתרחשו סביבו ביער.
הוא התבונן בשקט על החיות- החברות שלו: הרחשים, הצבעים, התנועות. אצל כל אחד מהם הוא ראה את נקודת היופי שבו, והוסיף אותה לאוצרות שאסף בתוכו.
הוא עקב אחרי הצמחים, מסתכל על הצבעים והצורות המיוחדים שלהם, הבדלי הגוונים, דפוסי הצמיחה, השינויים לאורך שעות היום.
הוא ראה את טיפות גשם קטנות מתגלגלות על העלים ויוצרות ארמונות שקופים, תופסות קרני שמש נוצצות, ומחוללות קשתות.
הוא הקשיב למים הזורמים בנחלים, ומצא בהם צלילים ומקצבים ומנגינות יפהפיים.
הוא אסף ציוצים מצחיקים, מקרים מוזרים, סיפורים מעניינים, ושעשועים שראה אצל הקופים והתוכים.
הזמיר הקטן היה יוצא מנגינות מכל החוויות והצלילים והמראות שאסף. נגינתו הקסומה נתנה חשק לכל החיות והצמחים מסביבו לגדול, ולהפוך יפים עוד יותר. כשהיה שר הפרחים לבלבו, העצים צמחו גבוה יותר, המים הפכו צלולים יותר וקרני השמש בוהקות יותר.
אך לפתע יום אחד משהו התחיל להתשתנות. פתאום ראה הזמיר דברים שהוא לא ראה מעולם: פינות בהן הצמחים היו נבולים ויבשים, והאדמה נראתה אפורה ודלה ועייפה. הוא ראה איך הרוח שוברת את העצים העתיקים. פתאום הוא ראה את החיות פוצעות ואוכלות זו את זו, הוא ראה צמחים שגדלים על צמחים אחרים וחוסמים להם את האור והאוויר. הוא ראה שטפונות שהורסים את האדמה, עצים שנרקבים, ברקים ששורפים, אבנים ישנות מאד שמתבקעות והופכות לאפר.
הזמיר הקטן חשב- האם כל זה היה כאן כל הזמן, ולא ראיתי את זה? אולי הגיעו יצורים חדשים ליער והתחילו לפגוע בו ולכער אותו? אולי אלו רוחות רעות, ששולחות אסונות הפוגעים ביער? מי ישמור על היער שלנו?
דבר חדש התחיל לצמוח בזמיר הקטן: הוא התחיל לפחד. הוא לא ידע בדיוק ממה הוא מפחד, אבל בחושך, בלילה, בעודו שוכב בקן שלו, הוא שמע רעשים שהוא לא ידע לזהות, ודמיין כל מיני צורות. הוא חשב: "אולי אלו הדברים שמכערים את היער היפה שלי? . הוא חשב: "אולי הדברים האלו יכולים לעשות גם לי משהו כזה?". "אולי למשפחה ולחברים שלי?".
פתאום הוא כבר לא הרגיש לגמרי מוגן ובטוח ביער שלו. "אוף", חשב הזמיר הקטן בעודו מכורבל בלילות החשוכים בקינו. "הלוואי שהייתי יכול לגרש ממני את הפחד הזה".
כשהזמיר התחיל לפחד משהו השתנה בשירה שלו. לפעמים היא היתה קצת חזקה מדי, ולפעמים היא הפכה לצרחה, ולפעמים היא הייתה קצת צורמנית. לפעמים היא היתה משתוללת לזמיר בתוך הגרון והוא לא הצליח לכוון אותה. ולפעמים היא הפכה שקטה וחלשה מאד.
כל החיות והצמחים, שחיכו לשירות הזמיר כל בוקר, התחילו גם הם להשתנות. הצבעים של הצמחים היו פחות בוהקים, והצורות של הצללים היו מבלוגנות וחדות. טיפות המים היו מלאות גרגירי אבק ובוץ. גם החיות הרגישו לפעמים רוגז או כעס או עייפות. הם התגעגעו לשמוע את השירה הפלאית של הזמיר.
כשהזמיר ראה את כל השינויים האלו, הוא נבהל והתעצב והשתנה עוד יותר. כך במעגל- הזמיר שהפסיק לשיר שינה את היער, והיער שינה את הזמיר...
ימים רבים חלפו. יום אחד נכנס לפינה אחת חשוכה במיוחד של היער, ונבהל. פתאום שם לב שהוא נמצא במערה. בלב המערה ישבה אישה אחת שנראתה לו זקנה זקנה. מקומטת וכפופה, כמו שורש עתיק. ובגדיה עשויים מעלים,קליפות עצים ושרכים מן היער. לרגליה דלקה עששית קטנה, ולאורה הישישה הוארה במשחקי אור וצל.
אז הישישה פתחה את פיה ואמרה:
"ברוך הבא זמיר קטן"
הזמיר נבהל מאד... אולי זו הדמות שממנה הוא פחד כל כך בלילות..
"אל תפחד. אני איזולה הישישה השומרת על היער ועל כל יושביו. אני שומרת עליו מאז שהוא נוצר, לפני הרבה הרבה שנים"
"אז איך אף פעם אל ראיתי אותך?"
"הרבה דברים לא ראית אף פעם... ופתאום אתה רואה בזמן האחרון דברים שלא ראית קודם, נכון זמיר קטן?"
"איך את יודעת?" שאל הזמיר בתדהמה
"אתה רואה אותי עכשיו, כי באתי לעזור לך"
"במה תוכלי לעזור לי?"
"אתה מבקש לגרש את הפחד ממך, לילה אחר לילה. נכון זמיר קטן?"
"כן נכון... מאד הייתי רוצה לגרש את הפחד שלי... מאד הייתי רוצה שהכל יחזור להיות כמו קודם..."
"כשתאסוף את כל האוצרות מתוכך ותיצור מתוכם שיר צלול ומדוייק , עדין ויפהפה, תוכל לגרש את הפחד מתוכך".
"אבל אני כבר לא יכול לשיר ככה" ענה הזמיר, "לא מאז שהיער השתנה"
"באמת?" שאלה הישישה הכפופה, וקולה הטוב מלא אהבה. "בוא, תנסה,"
כאן עכשיו? בחושך הזה? שירים לא מגיעים אליי בחושך..."
הישישה לא ענתה...
"אבל מה אני יכול לעשות?" חשב הזמיר הקטן. "כאן בטוח לא אצליח למצוא שיר יפה וצלול"
הוא הרגיש איך הזקנה נוגעת בו ברכות, וחש את עיניו הקטנות נעצמות אט אט.
ואז הוא התחיל לדמיין... בהתחלה הוא דמיין את הקולות והרעשים המפחידים שהוא רואה בלילות, אבל הוא לא פתח עיניים והמשיך....
לאט לאט התחילו להופיע מול עיניו כל האוצרות היפים שאסף ביער. המראות והצלילים האהובים חזרו אליו, הם נמצאו בתוכו, והם עשו לו חשק לשיר פתאום.
אז הוא התחיל לשיר. שיר שקט וצלול, עדין ויפהפה. וכשהוא שר הופיעו עוד אוצרות- משחקים ששיחק, חיבוקים שקיבל, שירים ששר ביחד עם ציפורים אחרות. הופיעו זריחות ושקיעות שהוא ראה, מעיינות שרחץ בהם, ופרחים שאהב במיוחד.
אבל הוא עדיין לא פתח עיניים והמשיך לשיר.
אחרי שכל המראות האלו נגמרו השתרר חושף מאחורי עיניו העצומות..ואז… הוא ראה בתוך הגוף שלו, בחושך, אבן יהלום נוצצת. הוא אף פעם לא ראה כזה יהלום ביער. והיהלום הפיץ אור סגול יפהפה. לאט לאט הרגיש הזמיר את האור הסגול של היהלום ממלא אותו, עד שהוא לא ראה חושך יותר.
המערה כולה התמלאה באור הסגול של היהלום. וכשהיא התמלאה באור- הוא ראה את על הקירות שלה את העצים השבורים, הנחלים היבשים והחיות התוקפניות שביער. האור הסגול הקיף גם אותם סביב סביב. הזמיר הקטן המשיך לשיר. גם הדברים המפחידים ביער הפכו להיות חלק מהשיר שלו...
הוא פקח את עיניו וכבר לא היתה שם מערה, וגם איזולה הטובה כבר לא היתה שם.
הזמיר עופף מעל היער שלו וראה שוב את כל הדברים היפים ואת כל הדברים השבורים... אבל הפעם הוא המשיך לשיר את השיר שהוא מצא במערה של הישישה. האו שר לחיות ולצמחים, וסיפר להן בשירה שלו איך לכל אחת יש בתוכה יהלום כזה, כמו זה שהוא מצא בתוכו. ואיך היהלום הזה יכול להאיר את החשכה. גם כשהיער שלהם יפה ופורח, וגם כשהוא הרוס ושבור.
הוא ידע שכשיגיע הלילה, ויהיה חשוך- הוא ימשיך לשיר את השיר שלו, והוא ינסה להאיר אותו עם היהלום הסגול שהוא מצא בתוכו, והוא קיווה שהוא יצליח...
תגובות