ההפלגה האמיצה

סיפור מרפא לשנה סוערת במיוחד

סיפור שכתבתי למסיבת הסיום של בני, לאחר המלחמה בין ישראל ואיראן.

סיפור שמבקש לתת מקום, והכרה למסע המאתגר, שעברנו כולנו יחד השנה: ילדים הורים ומחנכים.

הסיפור נכתב בהערכה עצומה, לכל המחנכים וההורים הגיבורים, שיצרו באומץ רב, בתוך הטלטלות, ומבין הגלים מקום בטוח לילדיהם. ולכולנו - על אומץ ליבנו להזדקף, להתנער, לנשום עמוק ולהמשיך בהפלגה למרות הכל.

כתבה: עפרית קלס, מלוות גנים והורים ברוח וולדרוף

ההפלגה האמיצה .docx

Download DOCX • 12KB

ההפלגה האמיצה

ביום קיץ בהיר עלתה חבורת מלחים עליזים אל סיפון האוניה. יחד עם צוות הפיקוד המיומן- הם עמדו לצאת למסע ארוך, שבסופו יגיעו לארץ חדשה. בהפלגות שכאלה, לא תמיד יודעים מה יפגשו בדרך, לאן יגיעו, ואיך יעלה המסע. אך המלחים אהבו את הים והשתוקקו לגלות את הארץ החדשה.

בתחילת המסע הכל התנהל כשורה: הים היה נוח, השמש זרחה, דגים קיפצו סביב לאוניה, שחפים ניסו לתפוס אותם בקריאות רמות. המלחים למדו להכיר את האוניה ואחד את השני, ולבטוח ברב החובל וצוותו.

אך כמה שבועות לאחר היציאה לדרך התקדרו השמיים, והאופק נמלא בין עננים שחורים. האוניה נקלעה לסערה, והטלטלה בין גלים גבוהים ועזים. רוחות שרקו ומטחים עזים ירדו מן השמיים  . צוות הפיקוד המיומן תפס היטב בחבלים, קיפל את המפרשים, ווידא שכל החפצים מהודקים היטב לסיפון. ובינתיים רב החובל הוריד את כל המלחים אל בטן הספינה, שם ישבו במקום מבטחים.

הסערה נמשכה כמה ימים,  אך האוניה החזקה שרדה את כל הטלטלות. המלחים  החזיקו חזק אחד בשני, עד שהרוחות שכחו, והים שב נרגע.

בשוך הסערה החלו המלחים והצוות לחזק ולשפץ את האוניה. בעמל רב הם הפכו אותה אפילו יציבה וחזקה יותר משהייתה קודם. במהלך העבודה גם  גופם התחזק, והתרגל לנדנודים העזים. הם גילו שהם יודעים להתמודד עם סופות, והרגישו בטוחים יותר להמשך המסע.

ואכן הרפתקאות רבות נוספו במהלך ההפלגה: הם עגנו לחופי איים מופלאים, הכירו פירות וחיות שלא ראו מעולם. הם למדו לחתור במשוטים, לשזור חבלים, לנווט על פי הכוכבים. הם גבהו, וצמחו, ורכשו שלל כישרונות ומיומנויות, שאפשר ללמוד רק במסע בים.

ואז…. יום אחד נראתה במשקפת יבשה קטנטנה באופק. התרגשות גדולה אחזה בספינה. הם ידעו כי זו הייתה הארץ החדשה שאותה יצאו לגלות! סוף המסע נראה קרוב מאי פעם!

אט אט עשתה ספינה את ימיה האחרונים בים, לכיוון היבשה.

אך מה הופתעו כל תושבי הספינה כשתפסה אותם סערה נוספת באותו הלילה. זו היתה אפילו סערה גדולה וחזקה מזאת הראשונה. הגלים היו גדולים עוד יותר, הרוחות שורקות ומפחידות, והגשם ניתך על האוניה בטיפות ענקיות.  הפעם המלחים היו מיומנים יותר, וגופם מוכשר לאחר המסע. הם מיהרו לטפל בספינה, ואז ירדו אל מקום הבטוח בבטן הספינה.

ימים לא קלים עברו על המלחים וצוות הפיקוד בבטן הספינה. הם לא ידעו כמה זמן תארך הסופה, כמה חזקות יהיו הרחות, ומה יקרה לספינה. הם התנדנדו מטה ומעלה על הגלים, בלי יכולת לכוון את התנועה. הם החזיקו ידיים חזק וניסו להעביר את הימים בנעימים. רב החובל לימד אותם מזמורים עתיקים של יורדי ים, שהתגברו כמוהם על כל הסכנות, והודו לאלי הים בשירה.

בחוץ היה סוער, אבל בבטן הספינה הם נותרו יבשים ומוגנים, והצטרפו למזמורי רב החובל. 

ברגע אחד מפתיע, נעלמה הסופה. כמו שהגיעה. השמיים התבהרו ושמש חמה זרחה מבין העננים. הים היה שקט וחלק. דגים ושחפים ליוו את האוניה ממש כמו בהתחלה.

מסוחררים ומסנוורים עלו המלחים  מבטן האוניה חזרה אל הסיפון. גופם עדיין מבולבל קצת מנדודי הסערה… בכל מקרה לא היה זמן רב להתבלבל- כי המסע התקרב לסיומו והמלאכה באוניה היתה מרובה.

במיומנויות טיפלו כולם יחד בספינתם: קיפלו מפרשים, גלגלו חבלים, ארזו ציוד, ניקו וסתמו סדקים, והכינו את האוניה לעגינה בנמל.

וכך, בבוקר יום בהיר, של אמצע הקיץ, נכנסה האוניה לנמל והטילה עוגן. גשר ארוך וצר נפרש בין הסיפון לבין האדמה הלא מוכרת.

אחד אחד נפרדו המלחים מהאוניה, שבתוכה גדלו כל כך. רב החובל וכל צוות הפיקוד ליוו אותם במבטם אוהב.

בלב הולם טיפסו המלחים והלכו על הגשר הצר, פניהם אל הארץ החדשה, שמחכה להם.

הם לא ידעו מה יפגשו שם, ואיך ימשיך מסעם על האדמה החדשה. אך הם כן  ידעו שהאוצרות, והכוחות והכשרונות שאספו במהלך המסע בים, יעזרו להם להתמודד בהצלחה עם כל מה שיגיע בארץ החדשה.