סיפור מרפא לקושי ולפחד מפרידה והתרחקות מילדינו/מהורינו.
כתבה: עמית הרלב
מלווה הורים בגישת הורות כמעשה ניסים
את הסיפור הזה כתבתי עבור אישה יקרה מאוד שליוויתי, שביקשה להיעזר בי בתהליך הפרידה שלה ושל הילד שלה מההנקה, בגיל שנתיים.
כאשר הייתה תחושה שהגיעה העת להיפרד מההנקה בהדרגה, הדבר עורר קושי והתנגדות גדולה מצד הילד, ועורר גם שאלות כיצד ליצור פרידה מטיבה.
בתהליך שלי עם האם (תהליך של הקשבה עמוקה לקושי) התבהר כי הפרידה מההנקה מהדהדת עבורה שורה ארוכה של פרידות קשות וכואבות שחוותה מאז הייתה תינוקת. פרידות שהשאירו אותה באמונה ובחוויה שפרידה פירושה ניתוק ואובדן.
הסיפור המרפא הזה נועד לשקף את התהליך שעברה – להאמין מחדש בקרקע היציבה של הקשר שלה ושל בנה, ולגבש תמונה חדשה לגבי פרידה - שהיא בעצם חלק בריא של שחרור בתוך הגדילה של ילדינו ושל הקשר שלנו.
שחרור שלא מאבדים בו דבר מתוך הקשר הנצחי עם ילדינו.
הסיפור מבטא את האופן שבו כאבי החיים שלנו, הפחדים, האמונות שנוצרו בעקבותם מדברות מתוכנו אל הילדים שלנו ללא מילים. ומבטא גם את האפשרות לבחור מחדש לרפא אותם ולספר לעצמנו ולילדנו סיפור חדש.
*******
הבמבי שיצא אלי היער
היה היה פעם
יער ירוק יפהפה ועצום
ובמרכז היער הייתה קרחת יער גדולה שבה חיו משפחה של איילים מנוקדים.
קרחת היער הייתה מקום שליו ונפלא
צמחו במרכזה דשא גדול בצבע ירוק עז,
וצמחו בה פרחים בשלל צבעים, שבניהם היו מרחפים פרפרים שובבים.
והייתה איילה אחת יפה, עדינה וקלת רגליים שחיה במשפחה הזו.
היא נולדה וגדלה בקרחת היער. היא חיה בה כל ימי חייה.
אביב אחד, האיילה הזו המליטה אייל תינוק - מתוק מתוק,
לאייל קראו במבי.
במבי נולד בבוקר אביבי יפה במיוחד בין פרחי האביב הסגולים והצהובים.
וכשהוא נולד ירדה קרן אור מהשמיים והגיעה עד לכר הדשא שבו במבי שכב מחובק וקרוב עם אמא איילה שלו
ועל גבי קרן האור הזוהרת הזו ירד מלאך מהשמיים וחוט זהב בידו.
כאשר הגיע המלאך ונחת בקרחת היער הירוקה
הוא ניגש באהבה גדולה אל האיילה ואל במבי שלה.
הוא לקח את חוט הזהב וחיבור אותו בצידו האחד לליבה של האיילה, ובצידו השני לליבו של הבמבי, כך שהלבבות של האיילה והבמבי המתוק התחברו בחוט זהב.
כל הימים, היה הבמבי נשאר קרוב קרוב לאמא איילה.
הוא ינק ממנה חלב מתוק והתרכבל בתוך פרוותה הרכה.
הוא נשם מקרוב את הריח הנעים של שלה והרגיש בטוח ורגוע.
כשגדל עוד קצת למד להתהלך קצת רחוק ממנה.
הוא החל ללחך עשב, ולשחק עם איילים קטנים אחרים.
הוא מצא ריחות חדשים ונעימים ביער וכשהגיעו לקצה אפו הוא ניגש לרחרח אותם מקרוב
ובכל פעם שהיה מתרחק קצת יותר – היה ליבו מושך את חוט הזהב שקשור ללב של אמו ואז אמא איילה הייתה ניגשת ומתקרבת אליו, קרוב קרוב.
כך - עוד אביב עבר, ועוד חורף קר... והבמבי הלך וגדל
עד שיום אחד, בזמן שיטוטו בקרבת היער הוא הרים את ראשו והביט לאופק אל עבר העצים הגבוהים שמעבר לקרחת היער.
הוא הטה את אוזניו לשם ושמע צלילים מיוחדים של ציפורי יער, שעד כה לא שמע את שירתן.
והוא רחרח באפו, שקלט ריחות מתוקים של פירות יער ש עוד לא טעם.
והוא ראה באופק תזוזות מסקרנות, של בעלי חיים שעוד לא פגש.
וליבו אמר לו בהתרגשות שהיער הזה מלא בדברים נפלאים וקסומים!
כדאי שנצא אל היער, הוא חשב בליבו...
אבל אמא איילה, ששמעה את רחשי ליבו עוד לפני שאמר אותם במילים –
חיבקה אותו באהבה והסבירה – שאי אפשר לצאת אל היער
צריך להישאר בקרחת היער, משום שזה המקום הבטוח והנעים ביותר לו ולכל משפחת האיילים.
מה שאמו לא סיפרה לו:
(זה חלק שבאמת לא בהכרח צריך לספר לילד, הוא חלק מהסיפור המרפא לאם)
זה שכשהיא הייתה איילה קטנה היא יצאה מקרחת היער אל היער, וזה היה מסוכן נורא. היא ממש נפצעה.
היא לא סיפרה לו, על הפעם שבו יצאה מקרחת היער ואיבדה את אמא ואבא שלה למשך שעות ארוכות, עד שמצאה אותם שוב.
היא לא סיפרה לו על הפעם שיצאה מקרחת היער וכעסו עליה אמא ואבא שלה נורא נורא.
היא לא סיפרה לו, על כך שפעם אחת אחד הבמבים האחים במשפחת האיילים, הלך אל היער ולא חזר.
היא לא סיפרה לו, שפעם כשהתרחקה מאמא איילה שלה יותר מדי, חוט הזהב שבינה ובין אמא שלה פעם אחת נקרע.
ובמבי שמע אותה, והרגיש אותה – והבין מיד.
גם הוא רצה להישאר קרוב קרוב אליה, לחבק ולהריח ולינוק,
ולשמור על חוט הזהב שבין הלבבות שלהם.
אך ככל שהזמן עבר עוד ועוד
חורף נוסף הגיע, אביב, קיץ וסתיו חלפו...
והאיילה בעצמה החלה להביט יותר ויותר לכיוון העצים שמעבר לקרחת היער
גם היא שמעה את קולות הציפורים המיוחדות, הריחה את ריחות פירות היער המגרים והסתקרנה לגבי יצורי היער שלא פגשה.
גם ליבה אמר לה, כפי שליבו של הבמבי אמר לו בזמנו – שהיער הזה מלא בדברים נפלאים וקסומים.
והיא עצמה רצתה לאפשר לבמבי שלה לצאת אל היער ולגלות אותו,
בלעדיה ואיתה.
לכן, ביום חורפי אחד שבו השלג נצנץ בין העצים הגבוהים ושיווה ליער מראה חגיגי במיוחד –
האיילה העירה את במבי שלה, ולאחר שהתחבקו והתכרבלו ביחד, אמרה לו:
"במבי קטן שלי. היום אתה יכול לצאת אל היער שמעבר לקרחת היער"
הגוף שלה היה מלא בפחד. היא זכרה את כל הסיפורים הלא נעימים שהיו לה ביער כשהייתה קטנה.
היא לא רצתה שהבמבי שלה ילך לאיבוד, או יתרחק מדי ושחוט הזהב שבין לבבותיהם יקרע ויתנתק.
אבל ליבה רצה אחרת. הוא משך אותה להכיר מחדש את היער.
וכשהסתכלה מחדש אל היער, ידעה פתאום בליבה שהאדמת היער טובה ובטוחה
שהיצורים המופלאים בו טובי לב.
והכי חשוב – היא הרגישה בליבה שהבמבי שלה תמיד ידע למצוא את הדרך הביתה, אליה, לקרחת היער.
הבמבי היה נרגש מאוד.
מיד הוא קפץ, נתן לה נשיקה וחיבוק ממש גדולים וחזקים – אבל גם ממש רכים ועדינים.
ויצא אל היער.
בהתחלה קרוב קרוב, לעצים שקרובים לבית שבקרחת היער
ולאחר מכן עוד קצת ועוד קצת.
האיילה הביטה בבמבי שלה משוטט ביער וליבה התמלא שמחה ואהבה.
והחוט שבין הלבבות שלהם נמתח ונמתח, ומשך לה חזק בלב. וזה לא היה קל בכלל.
היא הרגישה געגוע ושמח, פחד ואהבה – הכל ביחד.
וכשהחוט משך עוד ועוד, היא הסתכלה לראות בחשש כיצד הוא תכף נקרע
אבל לתדהמתה היא גילתה שהוא רק נמתח עוד ועוד, מתארך ומתארך ונשאר מחובר –
בין הלב שלה, ללב של הבמבי שלה.
ואכן, לאחר ששוטט ביער כמה שעות הוא חזר אליה, מדלג ונרגש,
ובליבו המון סיפורים על הדברים הקסומים והנפלאים שהוא פגש ביער.
אמא איילה חיבקה אותו חזק חזק, וכרבלה אותו עמוק בתוך הפרווה הרכה שלה.
היא הלכה לישון וחלמה חלומות מתוקים ונפלאים על היער.
בחלומה, היא עצמה שוטטה ביער והכירה מחדש את שביליו.
היא צעדה בבטחה על אדמתו הדחוסה, היציבה והרכה.
היא אהבה את היער, והיער אהב אותה.
וכל הזמן הזה, היה חוט של זהב קשור היטב לליבה.
זהו סוף הסיפור,
עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.
Comments