סיפור שסיפרתי לילדי כדי לעזור להם לחזור לישון בבטחון.
כתבה: עמית הרלב
את הסיפור הזה סיפרתי לשני ילדי (בני חמש ושבע) כדי לסייע להם לחזור לישון בכוחות עצמם.
לפני המלחמה ילדינו היו הולכים לישון יחד בחדרם מבלי שהיו זקוקים לנוכחות שלנו, כשהם נהנים מזמן אינטימי ונעים עם עצמם וביחד. אבל עם פרוץ המלחמה הם היו זקוקים (ובצדק) למגע הקרוב שלנו עד להירדמות שלהם והיו בפחד וחשש לקראת השינה.
כתבתי את סיפור האווזים כדי להשיב להם את הבטחון ואת הזמן המיוחד שלפני השינה. אך לא פחות משום ששעת ההרדמה שלהם הפכה מעיקה וארוכה בהיעדר תחושת הבטחון שלהם.
סיפרה: אורה גולן
בארץ רחוקה, היה עמק ירוק ובו אגם כחול ורחב ידיים.
על גדת האגם חיה משפחה של אווזים – אמא אווזה ואווז אבא, ולהם כמה אפרוחים ואפרוחיות קטנים.
בימים, היו האווזים משחקים באגם. הם היו מתרחצים, מתעופפים וחוזרים ליבשה.
היו שטים בשורה ארוכה באגם ומזמזמים שירים של אווזים.
בלילות הם היו מתכנסים לקן השינה שלהם. עם רדת הליל, האווזים הקטנים אחד אחד, ואחת אחת היו נכנסים אל תוך הגומה החמימה שלהם שבתוך העשבים הגבוהים ומתכרבלים יחד, ממש זה על זו.
לכל אחד מהם היה חום לב שניפלט מגופם הקטן וכך הם חיממו אחד את השני, כמו שמיכה כבדה ורכה.
אמא ואבא אווזים היו שרים להם שיר ערש אווזי ונושקים ברכות לכל אפרוח ואפרוחית על קודקוד הראש, נשיקה שנשארת כווווול הלילה עד הבוקר.
אמא ואבא היו הולכים לקן הסמוך, לגומת העשב שלהם. ואז כשאמא ואבא היו מתכרבלים בעשב לא רחוק משם, הייתה מגיעה מנגינת השקט.
מנגינה שבתוכה אפשר לשמוע את הגלים הקטנים של האגם, את הצרצרים השובבים של הלילה ואת צעדי הקיפודים שיוצאים למסעות הלילה המרגשים שלהם. לקול המנגינה היה אפשר לחוש את האויר הקריר, הנקי שזורם מהאגם ומלטף את הפנים העייפות וכל אפרוח היה יכול לחוש את הפרווה הרכה של אחיו ואחיותיו ואת פעימות ליבו המיוחדות והמוכרות.
בזמן המיוחד הזה, האפרוחים פקחו את עיניהם הגדולות והביטו לשמיים שהיו זרועים בנקודות זורחות ומנצנצות והסתכלו באגם - שהפך בעצמו לשמיכה של כוכבים.
ברגעים מיוחדים אלה היו להם סבלנות וזמן להתבונן לעומק השמיים, לחכות לכוכבים נופלים ולבקש משאלות. הם לחשו זה לזה סיפורים וסודות קטנים והשיחים הגבוהים מסביב אצרו ושמרו את כל הסודות שביניהם. אט אט היו נעצמות העיניים... הלחישות היו דועכות... כל האפרוחים היו שוקעים בשינה עמוקה ומתוקה ומערבבים את כל הסיפורים והסודות והמשאלות אל תוך חלומות משמחים.
אמא אווזה ואבא אווז היו ישנים קרוב אליהם, בגומה שלהם, מרגישים את הנשימות של האפרוחים. לפעמים, כשאפרוח אחד היה מתגלגל מהקן, הם היו מגיעים מיד ואוספים אותו בחזרה פנימה.
בכל בוקר, כשקרני השמש הראשונות האירו את השמיים ואת האגם, ושמיכת הכוכבים התחילה להתקפל אל מעבר להרים ,פקחו האפרוחים והאפרוחיות את עיניהם ומצאו את אמא ואבא מחכים להם בעיניים אוהבות. כך, בכל יום.
לילה אחד, קרה דבר מפחיד מאוד.
האפרוחים הלכו לישון כרגיל ונרדמו מחובקים.
(כאן אפשר לתאר שוב את כל טקס השינה... הכוכבים... הלחישות... הנשיקה הגדולה שמספיקה עד הבוקר)
בלילה הזה, האפרוחים חלמו חלום ממש מפחיד.
בחלומם, סופת ברקים עצומה ועוצמתית הגיעה לעמק ולאגם.
השמיים התמלאו בזעם. בקולות מחרישי אוזניים של רעמים ובאור מסנוור של ברקים.
כל החיות שבעמק ובאגם פחדו מאוד ונמלטו על נפשם מפני הסופה.
כל אחד מהם ניסה לתפוס מחסה. הם רעדו מפחד, היה להם קר והם רצו מאוד את אמא ואבא שלהם... איזה חלום נורא.
למזלם הטוב של האפרוחים, אמא ואבא ישנו ממש בסמוך אליהם בגומת העשב הקרובה.
בזמן שהאפרוחים חלמו את החלום המפחיד, הרגישו אמא ואבא את רעדם של האפרוחים מתוך שנתם, ומיהרו אליהם.
אמא ואבא הניחו את כנפיהם סביב האפרוחים הקטנים ויצרו קן גדול עשוי כנפיים הם חיבקו חזק את האפרוחים עד שאלה נרגעו. ועד שליבם חזר לקצבו הרגיל וגופם הרך חזר להיות רפוי וחמים.
כך עשו עד שהסופה המשיכה הלאה ויצאה מהחלום שלהם.
למחרת בבוקר קמו בני המשפחה כהרגלם ליום שמשי באגם ולאמא ואבא שחיכו להם בעיניים אוהבות.
לא הייתה סופה בעמק ולא הגיעה עוד סופה בחלומות הלילה.
אבל מאז, בלילות, דבר לא היה כרגיל.
לקראת ערב, כשהאפרוחים היו נזכרים בסופה שהופיעה בחלומם, היו מתקרבים מאוד ונצמדים לאמא ולאבא שלהם. הם היו מתאספים יחד בקן, וחששו שאמא ואבא ילכו והסופה תחזור.
הם כל כך חששו עד שלא יכולים היו לשמוע את נעימת הלילה, או להתבונן בעומק השמיים ולחכות לכוכבים נופלים ולבקש משאלות. הם רק פתחו אוזניים כדי להקשיב בחרדה אם מגיעה סופה, ופתחו את העיניים לראות שאמא ואבא לא הולכים ומתרחקים מהם.
ולבסוף, כשעיניהם כבדות ועייפות היו נרדמים. אך ורק רק כשאמא אווזה ואבא אווז צמודים ומחבקים.
ערב אחד, זמן רב לאחר שהסופה הגדולה הופיעה בחלום והלכה ממנו, הביט אבא באפרוחים, בעיניים טובות, ואמר בקול בוטח:
" אפרוחים שלי, יודעים אתם שהסופה המשיכה הלאה, יחד עם החלום שחלמתם?"
ואמא הוסיפה בקולה המרגיע:
"אם תגיע שוב סופה בחלום, נהיה כאן שוב אתכם ומיד נחבק אתכם חזק חזק. אנחנו תמיד שומעים אתכם ומרגישים אתכם מהגומה שלנו שלידכם."
והם פרשו סביבם שוב את הכנפיים לחיבוק גדול.
אמא ואבא אז הביטו מעלה לשמיים, שם היו זרועים הכוכבים המנצנצים והיפהפיים
יחד איתם גם האפרוחים הביטו מעלה לשמיים, ופתאום גופם חזר שוב להיות רגוע ושליו.
אוזניהם נפתחו לשמוע שוב את נעימת השקט של הלילה, את הגלים העדינים, הצרצרים, הקיפודים... ואת לחישת העשבים.
באותו רגע אמא ואבא ידעו שכדאי ללכת, כדי שכל המשאלות וכל הסודות וכל הלחישות יגיעו, ויישארו בתוך העשב הגבוה.
הם נשקו נשיקה גדולה על קצה הקודקוד של כל אפרוח, נשיקה גדולה שנשארת כוווווול הלילה, עד הבוקר שלמחרת.
האפרוחים חזרו בהתרגשות לחגיגת הלילה הזו, לחום הגוף של ערמת האפרוחים
ולאט לאט נרדמו לשינה מתוקה ומלאת חלומות משמחים.
מאותו היום
לפעמים היה מגיע זיכרון של חלום הסופה המפחידה, או חלום מפחיד אחר.
אז, היו מגיעים אמא ואבא מיד. מכסים, מחבקים, ומחממים,
עד שהפחד יחלוף ועד שהבוקר יבוא שוב.
זהו סוף הסיפור, עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה...
Comments