סיפור על התחלות חדשות בתנאים מאתגרים.
על הכוח של חלימה, של התמדה באמונה ושל תחושת יחד.
כתבתי את הסיפור הזה לקראת ראש השנה תשפ"ה, כשסימני הסתיו התחילו להגיע ולהלעות בי ערבוב מבלבל של התרגשות וכאב. אני מרגישה שעבורי ועבור רבים בסביבתי זוהי תחילת שנה מורכבת במיוחד, שבאופן סמלי מעלה דווקא תחושת תקיעות ולא התחדשות, וגם צער וחוסר ודאות לקראת הבאות.
רציתי לכתוב סיפור שיסייע לילדינו ולנו להתמודד עם ההסתגלות המורכבת כל כך לשנה החדשה הזו. סיפור שייטע כוחות ותקוות שיקלו עלינו בתקופה קשה זו, עד שיגיע האור.
כתבה: עמית הרלב
עובדת סוציאלית ומלווה הורים בגישת הורות כמעשה ניסים , Amitharlev2@gmail.com
עיבד והקליט: אופיר ברק, מספר סיפורים (גם באינסטוש)
ותודה רבה לדפנה תדמור על הסיוע בעריכה,
ולעפרית קלס על ההשראה מתוך סיפורה המופלא "לזרוע בחשיכה".
הקדמה למספרות ולמספרים
הסיפור שלפניכם הוא סיפור על גמד בשם גולי שיוצא בבוקר סתיו לזרוע את השדה שלו, אך נאלץ להתמודד עם סתיו מוזר ומאתגר במיוחד. תחילה, הוא מהסס אם לגשת למלאכת הזריעה בתנאים הקשים ובחשכה שירדה על העמק, אך לבסוף זורע את השדה ומגלה את כוחותיו, את שותפיו ואת הכוחות המיוחדים של זרעי הפלא שלו.
זה סיפור שמדבר על המתח העצום שקיים בפתח השנה הזו. מצד אחד, אנו מבקשות לחזור לשגרה ולהתחיל מחדש, מתבוננות על מה שאנחנו רוצות להצמיח. מצד שני, אנחנו חיות וחיים בתחושת חוסר ודאות קשה, חוסר ביטחון, בתוך כאב ובכבדות שמקשה על הקיום הבסיסי ועל היצירה שלנו בכל תחמי החיים.
רוחות הסתיו מעירות תחושה משמחת של שינוי, אך המצב בארצנו, על השפעותיו הרבות על כל אחד מאיתנו, משרה תחושה של תקיעות ושל חוסר התחדשות דווקא. ישנן סיבות רבות להתייאש ולדעוך, בעל כורכנו. אולם הסיפור על על גולי נותן השראה לנו ולילדינו להמשיך בעשייה שלנו, המשפחתית, המקצועית והחברתית.
בנוסף, הסיפור יכול ללמד אותנו כיצד להביט על כל מה שעדיין מתקיים בחיינו, מחייה ומחזק אותנו. על הודאות הקיימות בתוך חוסר הודאות, השמחה שבתוך ימי הכאב, על מקורות האור בתוך החושך. הוא מזכיר לנו כי ישנם אותות חיים טבע שממשיכים להתקיים ולנוע - ואפשר להאמין ביכולתם הבלתי נשלטת ליצור שינוי.
בתוך כך, הסיפור מאיר על אחד המשאבים הגדולים ביותר לזמן לחיינו בתקופה קשה שכזו - האפשרות להיות ביחד. גם בחוסר אונים מוחלט, ללא וודאות וללא כל "פתרון" נראה לעין - אנחנו יכולים להיות ביחד עם ילדינו ועם סביבתנו. אותה תחושת היחד היא איכות מרפאת עצומה, שיש בידינו ליצור.
בנוסף, הסיפור נועד להעביר את המסר לילדינו (ולעצמנו) שאנחנו רואים את הקשיים הגדולים, את המטענים שכולנו נושאים, וגם מעודד אותנו לבטא ולכאוב את הקשיים שלנו.
הוא מזכיר שילדינו, ממש כמונו, מתחילים שנה קשה במיוחד. כזו שמזמינה אותנו להתקרב, להקשיב ולגייס בתוכנו יותר חמלה. אך יחד עם זאת, הוא מזכיר שהילדים שלנו פלאיים - ויש להם (ולנו) כוחות בלתי יאומנים - להסתגל, ללמוד, לשמוח ולצמוח. חשוב שנזכור להאמין בהם ולהתפעל מהם, ובכך להזין עוד יותר את צמיחתם הטבעית.
אחרונה, הייתי רוצה שהסיפור יהיה השראה לכולנו לזרוע מילים של שלום בתוכנו, בביתנו ובקהילה שלנו. להאמין בשלום, לקוות לו ולהתפלל למענו. בתוך קרקע שהתהפכה דווקא יש פוטנציאל להצמיח דבר חדש ומיטיב, ומה שנותר לנו לעשות הוא לזרוע תקווה ואמונה בשנה שתתהפך עלינו לטובה.
הצעת הגשה:
הדפיסו את הסיפור על נייר (כמו פעם) והקריאו אותו לילדכם ברגע של אינטימיות וקרבה. אפשר לשבת במקום אהוב ומרגיע, להדליק נר וכדומה.
לאחר שמיעת הסיפור, קחו מוטיב מרפא מהסיפור ואמצו אותו לחייכם לתקופה הזו של תחילת השנה. זוהי דרך לחזק את המסרים המרפאים של הסיפור ולהשריש אותם עוד יותר בחיים עצמם.
למשל:
אולי תשבו יחד עם כוס שוקו? ותיזכרו שיש לכם את הביחד המיוחד והמנחם שלכם.
אולי תצאו להביט בכוכבים ולהיזכר שהם עדיין שם, ולתמיד.
אולי תזרעו זרעים בגינה שלכם ותדאגו לטפח אותם עם ילדיכם, במעקב המרגש אחרי הצמיחה המפליאה שלהם?
אולי תדליקו נר לאחר הסיפור (או בכל ערב בתקופה זו) ובלבכם חשבו על זרע שאתם רוצים לזרוע בשנה הזו, גם הילדים ישמחו להדליק ולזרוע.
אולי תבכו? קחו בצל לבן ותגררו אותו במגררת אם צריך – ותבכו.
גולי וזרעי הפלא
בוקר אחד קם גולי הגמד במיטת הגפרורים הקטנה שלו, בביתו הקטן שבעמק.
היה זה עמק קסום, במקום רחוק רחוק מכאן – מלא שדות ירוקים רחבי ידיים, שבהם גידלו הגמדים והגמדות את הגידולים המיוחדים שלהם.
באותו בוקר, קרה דבר מיוחד ומרגש מאוד! רוח הסתיו הגיעה לעמק.
גולי, עדיין במיטת הגפרורים, עוד לא פקח את עיניו ומיד הרגיש את הסתיו, בלבו ובכל גופו.
הרוח צלצלה בעלים המתייבשים, שרקה מנגינות, ונשבה, שובבה, אל תוך ביתו הקטן של גולי. מבעד לסדקי החלונות היא ליטפה את פניו ואת שערות ראשו האפורות. היא דגדגה את זקנו הארוך (דיגיגיגיג...) והוא התגלגל מצחוק עד שנפל ממיטתו.
"אח, הסתיו" אמר גולי בליבו. הוא התמלא בהתרגשות ועונג, ופקח את עיניו בשמחה גדולה.
בלי להתעכב בארגוני הבוקר הרגילים הוא נעל במהרה את מגפיו, וכמו בכל בוקר ראשון של סתיו – הוא הושיט את ידו למגירת הזרעים שלו. שם חיכו זרעי החיטה כל הקיץ לבוקר הסתיו החגיגי. כששק הזרעים אחוז בהתרגשות בידו, יצא גולי אל העמק.
אבל, פתאום, נעצר במקומו.
עיניו הבחינו במראה בלתי רגיל ומטריד מאוד:
האור.
האור שונה.
עם בוא הסתיו, תמיד היה האור בעמק כל כך קסום, כמו ציור צבעוני ומהפנט.
אבל עכשיו האור שונה... חלש, קלוש.
ועד לאופק, כל העמק והשמיים היו צבועים בגוונים של אפור.
לפני רגע רגליו כמעט רצו לעבר השדה, ועכשיו פתאום הן ניטעו כבדות כבדות על האדמה, ולא אפשרו לו ללכת אף לא צעד אחד.
ההתרגשות שבליבו התחלפה בבלבול ובחשש. כתפיו השתופפו והוא נכנס בחזרה לבקתה.
כל אותו היום ישב גולי ליד חלון הבקתה הקטנה, לא אכל ולא שתה, רק אחז בשק הזרעים בידו והתבונן אל תמונת הנוף המוזרה שהשתקפה מהחלון. נדמה היה שהשמיים עצמם עצובים, או כועסים.
רק רוח הסתיו – המשיכה לנשוב, נעימה ומלטפת, מנגנת מנגינות שהכיר היטב.
הוא ראה בחלונו את כל יתר הגמדים והגמדות יוצאים כמותו לשדות וחוזרים במהרה לבתיהם, מופתעים ומאוכזבים. בכל ימי חייו לא ראה את העמק כל כך נטוש ושקט.
כשירד הערב, והשמיים האפורים הפכו אט-אט לשחורים ממש, ראה גולי שכמה עננים אפורים מתפנים מהשמיים, ומגלים שלושה כוכבים ראשונים.
הוא הזדקף, וחיוך התפשט על פניו. הוא יצא מיד מביתו, אסף זרדים וכמה בולי עץ – והדליק מדורה בין הבקתות.
לאט לאט גדלה האש, התחממה, והתחילה להאיר את הבתים והעצים שמסביב.
עוד דלת ועוד דלת – נפתחו דלתות הבתים. הגמדות והגמדים האחרים יצאו והצטרפו אל גולי למדורה והתיישבו יחד סביבה. גמדה אחת עם משקפיים עבות ואף מחודד גלגלה אל עבר המדורה סיר ענק של שוקו חם מפולי הקקאו שגידלה במטע שלה בשנה שחלפה, וחילקה לכל גמד וגמדה כוס עם שוקו חם ומתוק.
"האם התבלבלו העונות?" שאל גמד הכרובים.
וגמדת הסלק אמרה "או שאולי התבלבלנו אנחנו, וצריך פשוט לחכות עוד זמן?"
"חשוב לזרוע עכשיו ומיד, אחרת לא יהיה השנה יבול!" אמרה גמדת העגבניות בקול חזק וברור.
גמד הגזר מלמל בבהלה "אסור, אסור לזרוע את הזרעים ככה, בלי אור לעולם לא ינבטו!"
לבסוף, אחרי שעה ארוכה של פטפוטים מסביב למדורה, כחכך גולי בגרונו ואמר לכולם:
"חברים, תראו – הכוכבים עדיין כאן, כמו בכל הלילות שידענו אי פעם!"
לשמע דבריו נשאו כולם את עיניהם מעלה לשמיים, וראו את מאות הכוכבים הזוהרים שהציצו בין העננים האפורים הכהים.
ליבם נרגע. הם שתקו עוד קצת אל מול האש המרצדת, ואז חזרו לבתיהם ובליבם תקווה מהדהדת: יום חדש, מחר. יום חדש, מחר...
למחרת בבוקר שוב התעורר גולי כשרוח הסתיו נושבת בעלים, שורקת מנגינות, מלטפת ומדגדגת את גופו. שוב פרץ בצחוק כל-כך גדול, עד שהתגלגל ממיטתו.
הוא קם על רגליו, נעל את מגפיו,הוציא את השק ממגירת הזרעים ושוב יצא אל השדה.
אך לצערו הרב, חזו עיניו באותו המראה המוזר: אפל בחוץ, לא יום ולא לילה.
כל העמק עד לאופק היה צבוע שוב בגוונים שונים של אפור.
הוא הסתכל לימינו ולשמאלו, לחפש אולי קרן שמש אחת של סתיו, אבל לא מצא.
רק רוח הסתיו הנעימה והמוכרת המשיכה לנשוב ולבשר שאכן, הגיעה עונת הזריעה.
למרבה תדהמתו הבחין כעת בדבר נוסף. השדה שלו היה מרוטש כולו. האדמה הפוכה ומלאת בורות וסלעים.
למראה הקרקע ההפוכה, משהו בתוך הבטן שלו התהפך גם הוא.
ההתרגשות והתקווה ליום חדש נעלמו באחת מליבו, ובמקומן התפשטו בו עצבות ופחד.
גולי נכנס מיד לביתו ובילה שוב את יתר היום ליד החלון.
את שק זרעי החיטה כבר החזיר בחזרה אל תוך המגירה.
וכך עברו הימים הבאים. יום ועוד יום.
גולי ויתר הגמדים קמו בכל בוקר עם תקווה ליום סתיו צבעוני ויפהפה.
אך במקום זאת, כל יום היה חשוך מעט יותר ואפור מעט יותר מקודמו.
גולי כבר לא צחק כשרוח הסתיו דגדגה אותו. את שק הזרעים השאיר במגירה, ולא פתח אותה עוד.
רק בכל ערב, עם רדת החשכה המוחלטת, היה גולי מחכה בדריכות לצאת הכוכבים הראשונים. בכל ערב כשהתפנו כמה עננים אפורים והתגלו לפתע שלושה כוכבים, לבו נרגע והוא יצא והדליק מדורה לו ולכל הגמדים והגמדות של העמק.
אל מול המדורה הם היו יושבים יחד, מפטפטים או מתווכחים, ושותים כוס של שוקו חם ומתוק.
הם סיפרו סיפורים קשים על מה שפגשו בשדות הנטושים, ודיברו על כמה חשוך הוא החושך המוזר. הם הסכימו שאין טעם לזרוע זרעים ושלא כדאי לטפח את העצים במטעים, עד שלא יגיע סימן לסתיו אמיתי.
לילה אחד, לאחר שכבתה המדורה וכל הגמדים וגמדות התפזרו לבתיהם, נכנס גולי אל ביתו והתיישב על קופסת הגפרורים שהיא המיטה שלו. עיניו נדדו למגירת הזרעים שהייתה סגורה כבר זמן רב, עם כל הזרעים בתוכה. הוא נזכר איך ליקט את הזרעים באביב ולחש להם הבטחות על זריעתם בבוא הסתיו. כמה רחוק נראה האביב עכשיו.
מחשבותיו נדדו עוד ועוד, עד שלבסוף נרדם לשינה עמוקה מאוד.
באותו הלילה, חלם גולי חלום משונה ומדהים.
בחלומו הוא שכב במיטתו כשלפתע מגירת הזרעים החלה לשקשק (צי'קצ'יקצ'יקצ'יק – בלחש). בהתחלה, בשקט. אחר כך, חזק יותר (צ'יקצ'יקצ'יקצ'יק צ'יק!!!) ולבסוף ממש ממש רעדה כולה (צ'יק! צ'יק! צ'יק! צ'ק!!), נפתחה ונפלה על רצפת הבית.
אז, מתוך המגירה יצאו באחת כל הזרעים הקטנטנים והתעופפו באוויר – כל אחד על גבי זוג כנפיים קטנטנות, מוזהבות.
גולי הביט בהם מפינת החדר מתעופפים לכיוונו, מתקרבים עוד ועוד עד שממש נגעו בגופו והחלו לדגדג אותו! הוא צחק וצחק, כפי שלא צחק הרבה זמן.
אחר כך, עלו הזרעים מעל לראשו, חגו סביבו במעגלים, והחלו לשיר בשירה מקסימה:
"זרע או-תנו, זרע או-תנו"
"מממה, מה מה?" מלמל גולי (עדיין שקוע בחלום) "אמרתם משהו?".
הזרעים המשיכו בשלהם, רק בעוצמה חזקה יותר:
"זרע או-תנו, זרע או-תנו"!
או אז, כשגולי עדיין נעוץ במיטתו ומביט המום בזרעים המזמרים, נשבה רוח סתיו אימתנית על חלונו ופתחה אותו לרווחה. היא נשבה כל-כך חזק עד שהעיפה את כל הזרעים החוצה, נשאה את גולי ממיטתו הקטנה, וגם הוא עף מבעד לחלון.
בדרך החוצה בעוד הוא עף, מוקף בזרעים זהובי הכנפיים, הביט מאחורי גבו וראה שגם לו צמחו כנפיים מוזהבות! והן נושאות אותו לעבר השדה שלו.
גולי וחבורת הזרעים המעופפת הגיעו לשדה. אז פסקה הרוח ופסקו הכנפיים מלרפרף, וכולם יחד נפלו אל תוך בטן האדמה ונטמנו בתוכה.
למרבה הפתעתו של גולי, האדמה הייתה חמה ורכה, וירוקה לגמרי! הוא חשב לעצמו שמזמן לא ראה משהו ירוק בעמק. הוא הסתכל סביבו, וראה כי כל הזרעים נרדמו בנחת, וגם הוא נרדם.
בוקר שוב הפציע, ורוח הסתיו נשבה על חלונו והעירה את גולי משנת החלום.
"אחחח, כמה טוב לחלום" מלמל גולי לעצמו "וגם אם החלום רחוק מהמציאות".
בלבו כבר התכונן לעוד יום עצוב של המתנה ליד החלון.
אך לפתע הרגיש משהו כבד בתוך ידו...
היה זה שק הזרעים!
גולי הביט בשק, ומיד התעורר מתוכו השיר מחלום הלילה: "זרע או-תנו... זרע או-תנו"...
לבו הלם בחוזקה ונשימתו הסתחררה. הוא טמן את שק הזרעים בכיס מכנסיו, נעל את מגפיו ויצא אל השדה – נחוש בדעתו לזרוע את הזרעים בשדה.
אולם המשימה היתה כמעט בלתי אפשרית, במיוחד עבור גמד קטנטן כמו גולי.
האדמה בשדה הייתה מגורענת, מיובשת, מדורדרת. כל רגב היה כמו הר בשביל גולי. הוא טיפס, דחף, נפל, עדר, וכיסה. יום שלם ניסה ליישר ולו במעט את השדה.
בסוף היום עמד והביט בשדה, שלא נראה כל כך שונה מאז הבוקר.
פתאום הוצף בכעס איום: "כל העבודה שלי היתה לחינם!" הוא זעק לעבר האופק הרחוק. "זה סתיו מקולקל! זה מה שזה!"
הוא בעט ברגבים ורקע באדמה שוב ושוב בחמת זעם. את כל כעסו הוציא על השדה, וכל העת הזרעים מתנדנדים בהנאה בכיסו.
ואז פתאום, רקע גולי ברגליו במקום אחד בין הרגבים, ותחת רגלו נפער פיר, בור קטן. הוא הביט לעבר רגליו במקום שנוצר הבור, וכמעט לא האמין למראה עיניו!
אדמה ירקרקה, רכה, לחה. מיד נשכב על הקרקע וחפר באותו מקום בור גדול ורחב יותר. כן! תחת שכבת האדמה היבשה היתה אדמה ירוקה, רכה וחמימה, מלאת שורשים ופטריות ושלשולים! אדמה עם ריח מוכר – ריח של סתיו!
גולי החל לקפוץ ולרקוד ולשיר בשדה "זרע או-תנו! זרע או-תנו! זרע או-תנו!" (כדאי לשנות לחן ללחן מצחיק או מקצב אחר).
בימים שלאחר מכן, יצא גולי עם שחר, מדי בוקר, והחל לעבוד את השדה שלו בחריצות ובמאמץ גדולים מאוד. לא ליישר את האדמה, כי אם להפוך אותה לעומקה – בדיוק כפי שרצתה להתהפך.
בסוף כל יום חזר לביתו מותש לגמרי.
עם רדת ליל וצאת הכוכבים הנאמנים, במדורת השבט, סיפר לחבריו בהתרגשות על חלומו, ועל העבודה שנדרשת עכשיו בשדה על מנת להכינו לזריעה. ״אני לא יודע מה קרה לאור היפה של הסתיו ולמה האדמה השתנתה פתאום. אני רק יודע שמתחת לרגבים היבשים יש אדמה טובה ורטובה, באמת, תאמינו לי!״ אבל רוב הגמדות והגמדים הביטו בו בחוסר תקווה. למען האמת, הם כבר היו די מיואשים.
"אולי זה אני המבולבל?" חשב גולי לאחר ימים רבים, כשיצא בבוקר לעוד יום עבודה בשדה.
הרי מסביבו, עדיין לא הגיע אף סימן נוסף לסתיו.
עננים אפורים המשיכו לכסות את השמיים, ולא אפשרו לאור לחדור. החשכה רק התגברה.
"כיצד ינבטו ויצמחו הזרעים ללא אור השמש?" דאג גולי.
ולא רק זה, אלא שגם אין כל סימן באופק לגשם הראשון, רק יובש ויובש.
עוד הוא הולך חפוי ראש, הגיעה רוח הסתיו הנעימה, רשרשה בעלים, ודחפה אותו קדימה בגבו – אל השדה.
"בכל זאת, יש סימן אחד לסתיו" הוא אמר בליבו, ״הרוח״. אז נזכר גם בכנפיים הזהובות שצמחו לו בגבו בחלום. מיד הרגיש קליל יותר, כאילו נישא באוויר אל השדה.
כשהגיע לשדה, גמלה בו החלטה שהיום יהיה יום הזריעה. הוא הוציא את השק מתוך כיסו, פתח אותו כדי פתח צר – והחל לטמון את כל הזרעים. אחד אחד, נפרד מכל זרע לשלום, וטמן אותו בעדינות בתוך גומה קטנה ומוגנת.
באותו הלילה, גולי גרר את קופסת הגפרורים שלו עד למרכז השדה. הוא נרדם שם, קרוב לזרעים שלו.
גולי מוכן היה להישבע, ואפילו אם יקראו לו משוגע – ששמע כמה זרעים מבקשים ממנו שישן איתם וכמה זרעים אחרים אפילו ביקשו שישיר להם שירי ערש כשהחושך ירד.
וכך, כשהזרעים טמונים בעומק האדמה, מבלי לדעת מתי תגיע שוב השמש או הגשם, המשיכה מלאכת הטיפול של גולי בשדה, עבודה קשה מאוד.
הוא עשה לעצמו הרגל, להצמיד את ראשו לקרקע על מנת להקשיב לזרעים, והם דיברו אליו משם.
לפעמים זרעים מסוימים אמרו שקר להם, והוא דאג לכסות את הקרקע מעליהם בשמיכות צמר קטנטנות שהביא מביתו. היו זרעים שהרגישו בודדים בגומה, והוא סיפר להם סיפורים ושר להם שירים.
בעיקר בעיקר, הוא למד ללחוש מילים טובות אל תוך הקרקע. מילים מחזקות. הוא הבטיח לזרעים (וגם לעצמו) שבקרוב יגיע הסתיו במלואו. שהאור יחזור ויפזר את החשכה, ושעד אז הם מוגנים ובטוחים ואף פעם אף פעם לא יהיו לבד.
מילותיו הטובות נזרעו גם הן בתוך הקרקע והגיעו לכל אחד מהזרעים המופלאים, שרק התחזקו מיום ליום.
אבל החושך לא התפזר, להיפך.
ככל שעברו הימים, היה היום כבר חשוך כמעט כמו הלילה.
גמדים וגמדות אחרים מהעמק היו מביטים מרחוק בשדה של גולי, מצקצקים לעומתו, או מביטים בו ברחמים.
יום אחד, שהיה החשוך ביותר שגולי ראה, הוא נשכב במיטת הגפרורים בשדה, מותש ומחוסר כוחות.
השדה היה שקט, וגם הזרעים. האם הם בכלל עוד חיים?
"זרעים?... זרעים? " הוא קרא בלחש אל תוך האדמה.
שקט...
דמעות החלו לזלוג מעיניו. בתחילה בטפטוף קל, ואחר כך עוד ועוד, בזרם מתעצם.
גולי לא זכר את הפעם האחרונה שבכה כך... נהר של בכי שצף וסער מתוך גופו, ואיתו כל העצב והתסכול, הגעגוע לאור ולגשם, והעייפות...
כל כך הרבה דמעות הוא בכה עד שנגמרו כולן, וגופו נרפה מעצמו. עיניו הרטובות נדדו אל הכוכבים שהציצו בינות לעננים, וכרגיל ניחמו אותו מעט.
גולי הודה להם בליבו, על כך שלעולם לא עזבו את העמק ואותו, ונרדם.
באותו הלילה – הצטרפו השמיים לבכיו של גולי.
בזמן שישן שינה עמוקה ורגועה, הגיע היורה וירד בעוצמה גדולה על השדה של גולי ועל כל שדות העמק, הרטיב והציף את האדמה ההפוכה.
לאחר הגשם, הגיחו מאות כוכבים בינות לעננים ושלחו קרניים כסופות אל הקרקע, לזרעים הפלאיים שהיו טמונים באדמה.
למחרת בבוקר הקיץ גולי מרוח הסתיו שנשבה על פניו ובתוך זקנו, ודגדגה אותו מאוד (דיגידיגידיגיג). הוא התגלגל מצחוק ונפל ממיטתו... ישר לתוך שלולית של בוץ!
"בוץ? .. בוץ!!!" צעק גולי "בוץ! בוץ!!! בוץ!!!" חזק יותר ויותר, עד שכל הגמדים והגמדות התעוררו מצעקותיו ויצאו מהבקתות הקטנות, שפשפו את עיניהם וכמעט לא האמינו.
ואז, צד את עיניו חצב זקוף שצמח בן לילה בין השדות! "הסתיו!!! הסתיו!!! הסתיו, הסתיו, הסתיו!!!" הוא צעק וצחק אחוז התרגשות והקלה.
אכן, בכל זאת הגיע הסתיו, ללא ספק.
כל הגמדים והגמדות ראו את הפלא וחזרו מיד לעבוד בשדות ובמטעים, מאמינים בכל ליבם שהגיע הסתיו ואיתו העת לזרוע.
גולי הסתובב בין השדות המרוטשים והמטעים השבורים של יתר הגמדים, והסביר פנים ליתר הגמדים העמלים.
הוא נתן להם עצות טובות. למשל, הוא גילה להם שצריך עכשיו לעזור לאדמה להתהפך עוד יותר, ולא ליישר. הוא לימד לימד גמדים איך להקשיב לזרעים ולעצים.
כשראה גמד או גמדה עומדים מיואשים אל מול האופק האפור והחשוך, ברגליים כבדות, ניגש אליהם בהבנה וחיבק אותם, ואז גילה להם איך מדמיינים כנפיים.
זה אמנם לא קרה ביום אחד – אך מיום ליום החשכה התפזרה, וחזרו הצבעים אל העמק. צבעים יפהפיים ומהפנטים של סתיו.
קרני השמש לא הגיעו אל הקרקע, אבל מדי לילה שלחו הכוכבים – שמעולם לא עזבו את שמי העמק, קרני אור כסופות אל השדות כולם.
ובוקר אחד,התעורר גולי סוף סוף למגעה החם של קרן שמש חמימה ומלטפת.
הוא פקח את עיניו והביט בה, מוקסם ונרגש. משהו בתוך בטנו נח.
מיד פנה אל הקרקע ללחוש זאת לזרעים היקרים שלו –
אבל מסביבו כבר היו עשרות נבטים, ירוקים וזקופים.
וזהו סוף הסיפור, עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.
Comments