בין עננים לשמש

סיפור על אובדנות

כתבה: טובי

"בין עננים לשמש" נכתב בכדי לעזור בתיווך מוות שנגרם מאובדנות של אדם קרוב. הוא לא מציף, לא מסתיר ולא נבהל מהכאב. הוא מציע מילים רכות ואמת פשוטה וכואבת, עטופה בחמלה, כדי לאפשר שיחה כנה, קרובה ונוכחת באומץ ולב פתוח.

שימו לב, סיפור זה אינו השלכתי.

הוא עוסק באופן ישיר עם אובדנות ומבוסס על עקרונות רגישים וחשובים בתיווך לילדים צעירים:

🕯️ אמירת האמת בעדינות – מבלי להכביד בפרטים.

🕯️ התמודדות עם מחשבות סביב אשמה, שעלולות להופיע.

🕯️ מרחב למנעד רחב של רגשות וביטויים רגשיים שונים.

🕯️ הענקת מרחב בטוח של נוכחות משותפת, בטחון והמשכיות.

ותפילה משותפת שהשמש תמשיך לשלוח את קרניה ללבבות של כולנו ולהאיר אותנו באהבה,שמחה ורוך...

בין עננים לשמש

בין השדות הירוקים של הקיבוץ, שם תמיד רוחות קלות נושבות והים במרחק נצפה כמו פס כחול בעיניים, הייתה ילדה בשם יעל, היא הייתה בת 7.

ובשעות אחר הצהריים, כשהשמש נוטה מערבה וקרני זהב נחות על העלים, יעל ונועה, חברתה האהובה, היו נפגשות בחורשת האורנים. שם, בין צללים לאור, היו יוצרות עולמות מהאדמה הטובה, מדברות עם גמדי היער ומאפשרות ללב לשיר ולהתגלגל מצחוק מתוק ופשוט, כי ככה זה כשהלב מלא בשמחה.

אבל ביום אחד, הרוח נשבה אחרת. נועה לא הגיעה. גם לא למחרת. וגם לא ביום שאחריו.

יעל הרגישה שמשהו בלב נחלש, כמו מיתר שנפרם לו.

אבא שלה, שהיה אדם שמקשיב ללב כמו שמקשיב לרוח, התיישב לידה, והקול שלו היה רך, כמעט כמו עלים שנושרים בסתיו:

"יקרה שלי, אני רוצה לספר לך משהו עצוב שקרה. יערה, אמא של נועה, נפטרה."

יעל הרימה את העיניים בפליאה ועצב.

"איך זה קרה?" שאלה בלחש.

אבא הביט בה בעיניו הטובות ואמר:

"יערה הייתה חולה במחלה שקוראים לה דיכאון. זו מחלה של הלב והמחשבות. לפעמים, מי שחולה בדיכאון מרגיש עצב כל כך גדול, שהוא לא מצליח לראות שיש דרך החוצה. זה כמו כשנמצאים בתוך סופה, כמו עננים אפורים שמסובבים אותך ומסתירים את השמש, ואתה לא מצליח לראות את האור.

אבל חשוב מאוד שתדעי – זה לא אותו עצב שאנחנו מרגישים כשמשהו כואב לנו או מצער אותנו. זה משהו שונה, משהו הרבה יותר חזק, שמלווה את האדם לאורך זמן."

יעל שתקה. ואז לחשה:

"זה כאב לה?"

"הלב שלה כאב מאוד," אמר אבא. "היא הייתה כל כך עצובה, עד שהיא עשתה משהו שפגע בעצמה מאוד, וזה גרם לה למות."

יעל שתקה, ואז שאלה בשקט:

"אבל... נועה... מה יקרה לה עכשיו?"

"נועה מוקפת באנשים שאוהבים אותה," הרגיע אותה אבא. "יהיו סביבה משפחה, חברים, וגם אנשים שתפקידם לעזור. וגם חשוב מאוד שתדעי – מה שקרה לא קרה בגלל נועה, או בגלל אף אחד אחר. כשמישהו חולה בדיכאון, הוא לפעמים לא מצליח לראות כמה הוא חשוב ואהוב. זו לא אשמתו, ולא אשמתו של אף אחד אחר."

יעל שתקה. ואז שאלה בשקט:

"זה יכול לקרות גם לך?"

אבא חייך בעצב, בידו החמה והאוהבת ליטף את שערה של יעל שנראה כאילו נשזר מרוח השדה ומשיבולת טרייה לפני הקציר. הביט בה ברוך ואמר-

"גם כשיש עננים – אני זוכר שהשמש שם, מעליהם. ואם מתקרב ענן כבד – אני פונה לעזרה. אני זוכר את הכוחות שלי, ואת האהבה שיש סביבי. אני כאן איתך.

תמיד.

יעל הניחה את ראשה על הכתף של אבא. והם ישבו שם יחד, בשקט, בתוך חיבוק שלא צריך מילים.

והשמש, שידעה לחכות מאחורי כל ענן, שלחה להם אהבה וריפוי מבעד לעננים.