אורנדה משבט ההופה
- עמית הרלב
- May 6
- 3 min read
פרידה מהורים שנוסעים לכמה ימים מהבית והתמודדות עם געגוע.
כתבה: דניאל וינברג
בעזרת עמית הרלב
קישור להקלטה בספוטיפיי יעלה בקרוב
לפני שנים רבות, בשבט האינדיאני 'הופה', חיה ילדה בשם אורנדה (פירוש השם אורנדה הוא כוח קסם).
היא גרה באוהל המרכזי עם הוריה, שהיו צ'יפים – ראש וראשת השבט.הם עזרו לכל אנשי השבט: הדליקו את האש המרכזית, האכילו את הבקר, וניהלו את טקסי הבוקר והערב.
יום אחד נקראו שני הצ'יפים לעזרה בשבט אחר. הם התחילו להכין את אורנדה לקראת נסיעתם, וסיפרו לה על הדרך שמצפה להם. הם הבטיחו שיחזרו כעבור שבעה ימים.
מאז שנולדה אורנדה, הוריה לא עזבו את השבט אף פעם, הם חששו מהגעגוע הצפוי להם בזמן המסע, עד כדי כך שהרגישו געגוע עוד לפני שיצאו. וגם אורנדה חששה שתתגעגע מאוד, ולא הייתה בטוחה איך תסתדר בלעדיהם.
בבוקר שלפני המסע לקחו אותה שני הצ'יפים לקן ציפורים, והראו לה איך גוזל שגדל כבר יכול להישאר לבד בקן. ההורים משאירים לו אוכל, והוא מסתדר. הם סיפרו לה שפעמים רבות גוזלים דווקא פורשים כנפיים ועפים לראשונה, דווקא כשההורים שלו לא לידו. אורנדה הביטה על הקן בפליאה ומשהו בליבה שקט.
בערב, בילתה אורנדה זמן נעים במיוחד עם הוריה. הם הקריאו לה סיפור, סיפרו לה עוד קצת על המסע שלהם, וחיבקו אותה חיבוק ארוך עם נשיקה וברכת לילה טוב. הם הזכירו לה שהם יוצאים לדרך לפני עלות השחר.
המסע החל ברכיבה על סוסים. כעבור יומיים הגיעו הוריה לנמל, עלו על אונייה גדולה, והפליגו עוד יומיים עד שהגיעו לאי בשם אינדיאן קי — "המפתח האינדיאני". שם חיכו להם אנשי שבט הקרי.
ובינתיים, אורנדה נשארה אצל הדודים האהובים שלה, יחד עם בני הדודים.בבוקר שבו יצאו הוריה, היא גילתה שהם השאירו לה כתר עם שבע נוצות. בכל יום שעבר, עפה נוצה אחת ברוח – כסימן לכך שחלף עוד יום.
בהתחלה חששה מאוד. אבל לאט־לאט, דווקא כשהוריה לא היו לידה, התחילה אורנדה להוביל את הדודים – שהיו הצ'יפים המחליפים של הוריה.היא לימדה אותם איך מדליקים את האש מבלי לפחד, אספה עצים, סחפה אחריה עוד ילדים שעזרו לה, הראתה איך להאכיל את הבקר, איך לשטוף את הרפת, ואפילו הובילה את השירה של שירי הטקס מול כולם.
למרות שאורנדה הסתדרה נהדר, היא התגעגעה להוריה.
בערב, לפני השינה, הלכה אל קן הציפורים שבו ביקרה עם הוריה וביקשה מאם הציפור:"את יכולה לעוף לאינדיאן קי ולשלוח לאמא ואבא שיר געגוע ממני?" הציפור נענתה בשמחה לבקשתה ועפה.
בימים הבאים בני הדודים ביקשו לישון איתה באוהל. הם הקימו מחנה לילה עם לפידי אש קטנים, וביקשו מהמבוגרים סיפור לפני השינה. הסיפורים היו נפלאים, ובסופם נרדמו יחד כל הילדים וחלמו חלומות מתוקים.
למחרת בבוקר חזרה הציפור, ציוצה העיר את אורנדה. היא הביאה עימה חיבוק מההורים. זה ריגש מאוד את אורנדה, העלה חיוך גדול על פניה, ונתן לה כוח להתחיל את היום במרץ.
וכך עברו יתר הימים, נוצה אחר נוצה נשרה מהכתר. אורנדה בילתה עם המון חברים, שמעה סיפורים, ניהלה את השבט. היו לה רגעים רבים של שמחה ולמידה, והיה גם געגוע קטן, שהוקל קצת כשהנוצה האחרונה בכתר נטתה ליפול, והיא הבינה שהוריה תכף חוזרים.
כשהגיעו הוריה הצ'יפים, בחלוף היום השביעי – ראו את אורנדה זורחת. הם ניגשו אליה וחיבקו אותה חיבוק דב גדול וארוך, ואז הביטו בה בגאווה ובהתרגשות. אכן היה נראה שהתבגרה כל כך.
בטקס החזרה שלהם, שמעה את דודיה מספרים להוריה שהיא התנהגה בגבורה, באדיבות והביאה הרבה שמחה לשבט בזמן שהצ'יפים היו חסרים.
בלילה הם התאחדו באוהל המשפחה, שכבו חבוקים יחד בין השמיכות והחליפו סיפורים. הלב של כולם היה מלא באור ושמחה.
רגע לפני שנרדמה באותו הלילה, אורנדה לחשה להוריה, שהדבר הכי מיוחד במהלך שבעת הימים האלה, היה להרגיש שגם כשהם לא נמצאים לידה – הם תמיד איתה בלב, ושהיא יכולה לשלוח ולקבל מהם חיבוקים. ואז, עלה על פניה חיוך שובבי והיא שאלה, חצי ישנה:"אבא, אמא? מתי תלכו שוב למקום רחוק? דווקא היה לי ממש כיף להחליף אותכם לכמה ימים."
היא שקעה לשנת חלום עמוקה, מתוקה. וכל אותו לילה חלמה שהיא ציפור יפה, גדולת כנפיים.
הסוף
Comments