פיית האש
- עמית הרלב
- Apr 5
- 14 min read
סיפור על האש הפנימית, והחופש לבטא אותה בעולם
כתבה: עמית הרלב, לתומי הרלב
ותודה גדולה לה על שהסכימה לפרסם אותו, ולשתף ילדים ומשפחות נוספים.ות
ועל שהתעקשה להביא את האש לעולם.
הסיפור מתאים לילדים.ות מופנמים וביישנים (שלא מבחירה). או לילדים.ות שעוצרים הרבה כעס. או כסיפור השראה לכל ילד והורה - על הגדלת המקום והביטוי שלו בעולם.
נכתב לילדה בת 8 אך מתאים בתוכנו לילדים.ות בכל גיל שאוהבים סיפורים ארוכים.
בקרוב תעלה גם גרסה מוקלטת (לספוטיפיי "סיפורי מרפא")
הרחבה על נושא הסיפור:
ילדינו מגיעים לעולם עם כוחות ייחודיים ו'מתנות' שונות, וטוב שיביאו ויביעו אותם. גם כדי שיוכלו לחוות חיים מלאים ומשמחים, וגם כדי ליצור עבור כולנו עולם מיטיב יותר. אך לפעמים נסיבות שונות מביאות אותם להסתיר או להנמיך את אותם כוחות ורצונות, ואף לוותר עליהם. זהו סיפור שנוגע בתופעה המוכרת, טבעית אך מצערת זו.
הסיפור נותן השראה גם לאופן שבו אנחנו, כהורים, יכולים לקחת על עצמנו את השבת כוחותינו שלנו לעולם, את הרשות המחודשת להאיר ולבטא את עצמנו במלואנו, וכך גם להביא את ילדינו להרשות זאת לעצמם.
התחלתי בתהליך של כתיבת הסיפור הזה לאחר שפגשתי קשיים שונים של בתי הבכורה. הבנתי שהתנהגויות מסויימות (שייחסנו לאורך חייה כתכונות אופי שלה) היו מופעים של דיכוי האש העוצמתית שלה ואף ויתור עליה (המשחקיות, הפראות, השובבות, הכעס הבריא, הביטוי של רעיונותיה והיצירה שלה מחוץ לבית, ועוד). במשך הזמן למדתי שכדי לפתוח עבורה מחדש את הדרך, אין מנוס מהבערת האש שלי. לקחתי על עצמי לעשות זאת, בין היתר בעזרת תהליך יצירת הסיפור הזה.
גרסה להדפסה:
פרק ראשון
פעם-פעם, מזמן-מזמן – לפני שבני האדם צעדו על פני האדמה, הייתה ממלכה קסומה בשם לאיה.
ממלכת לאיה ריחפה במקום מופלא - במרווח בין השמיים לאדמה, וגרו בה פיות קטנות ופִיונים קטנים. תפקידם היה להביא אוצרות מממלכת השמיים לארץ האדמה. הפיות הן אלו שהביאו אל ארץ האדמה את העצים, את הפרחים והפרפרים, את האגמים והנהרות, ועוד מיני אוצרות.
ובלב היער העבות בממלכת לאיה, הרחק מבתי הפיות הקטנים, גרה מכשפה אחת ויחידה. מכשפה טובה עם כוחות קסם עוצמתיים, שנתנה לכל פיה בממלכה כוח אחד יחיד מיוחד.
ערב אחד, כשהשמיים בממלכת לאיה נצבעו בגוונים סגולים עדינים, ואלפי כוכבים החלו לנצנץ בתוכם, ירדה בועה קטנה וזוהרת מהשמיים ובתוכה פיה תינוקת קטנטנה. כך, כל התינוקות הפיות הגיעו לממלכת לאיה.
מטה מטה, הבועה ירדה בעדינות ונחתה על אדן החלון של אחד מבתי הפיות. בתוך אותו הבית גרו פיה ופיון. באותו ערב הם התרגשו במיוחד לקבל את התינוקת הראשונה שלהם. הם פתחו את החלון בזהירות ואספו את הבועה העדינה – היא הייתה חמה ורכה. והיה לה עדיין ריח מכשף של עננים ושמיים. הם חיבקו אותה וטיפלו בה מאז אותו ערב במסירות ובאהבה.
במשך הזמן, התינוקת הלכה וגדלה בתוך הבועה. לאט-לאט, הבועה נמתחה, ואז גם נפתחה, ופיה קטנה ומלאת חיים התעופפה לה החוצה, לחיק הוריה האוהבים.
במשך השנים הבאות, הפיה הקטנה גדלה וגדלה, ובחלוף שמונה שנים מאז שהגיעה לממלכה, הגיע היום הגדול שבו כל פיה קטנה הופכת לפיה "קטנה-גדולה", ויוצאת אל מכשפת היער לקבל ממנה כוח במתנה וגם את שמה.
באותו ערב חגיגי, אביה נתן לה שמלה חגיגית שתפר במיוחד בשבילה מבד משי מבריק, ואמה נתנה בידה עששית ובה רסיס כוכב, שיאיר את הדרך החשוכה אל היער.
הם ליוו את הפיונת שלהם ממפתן הבית עד קצה השביל, ונפרדו ממנה בהתרגשות ובגאווה. הפיה הקטנה יצאה לבדה, צועדת אל תוך החשכה, ורק העששית שלה האירה את הדרך, כמו גחלילית קטנה באפלה העמוקה.
כשהגיעה ליער, היססה מעט. החושך והקור עטפו אותה, וכבר כמעט חשבה לעצור ולשוב בחזרה. אך באותו הרגע, ראתה לפתע אור אדום זוהר שמרצד בין העצים, בלב היער. רצועות משתוללות של אור וצל בגוונים משתנים, בריקוד קצבי.
זו הייתה מדורה ענקית. רק שהפיה הקטנה לא ידעה שזו מדורה, כי לא ראתה ולא שמעה אף פעם על מדורה או על האש.
הפיה הקטנה התקדמה בהיסוס, עד שראתה את המכשפה. היא ישבה ליד פקעת האור הגדולה האדומה, עטופה בגלימה ומגבעת סגולה, שכיסו את כל גופה ואת ראשה.
הפיה שמה לב כמה גדולה המכשפה, וכמה קטן הגוף שהיא יושבת בתוכו. זוג עיניים גדולות ועוצמתיות הביטו בה מתוך המגבעת, ופיה שלח אליה חיוך חם.
"ברוכה הבאה, קטנה שלי", אמרה המכשפה ברוך.
הפיה הקטנה-גדולה לא הצליחה להוציא אף מילה או צליל מפיה. עיניה היו מהופנטות ללהבות המדהימות, החמות, הפראיות של האש.
המכשפה חייכה חיוך רחב עוד יותר ודיברה שוב: "ידעתי שתאהבי אותה".
"היא נפלאה" אמרה הפיה, ולא מצמצה אף לא לרגע אחד. אם לא הייתה האש כלכך חמה הייתה קופצת פנימה לשחק בין להבותיה.
"ובכן, אני שמחה שאת אוהבת אותה. כי זה הכוח שאתן לך - את, ילדתי, תביאי לעולם את האש!"
הפיה הקטנה-הגדולה עצרה את נשימתה בתדהמה ובהתרגשות. לראשונה היא הסבה את ראשה מהאש כדי להביט במכשפה בעיניים פעורות, כלא מאמינה למשמע אוזניה.
"זו המתנה שלי?! אני אביא לעולם את זה!?"
"כן, את. האש שלך תחמם, תאיר, ותביא שמחה לעולם"
"ושמך יהיה... אשטובה."
ואז, הניפה המכשפה את שרביטה בסיבוב קל לכיוון המדורה, והאש התכווצה לכדור קטן, לא גדול מגודלו של תפוז, שריחף באוויר. ובהינף שרביט נוסף התעופף כדור האש ונכנס באופן פלאי לתוך ליבה של הפיה, כלומר לתוך ליבה של אשטובה.
מיד היא הרגישה איך אש חמה ונעימה מתפשטת בתוך תוכה.
לבסוף, הניפה המכשפה את שרביטה בפעם אחרונה, וכדור אש נוסף נזרק מתוכו היישר לתוך העששית.
"להתראות אשטובה. בהצלחה" אמרה המכשפה בחמימות, ונעלמה בבת אחת מהמקום שבו ישבה.
"אשטובה" חזרה הפיה בקול, נהנית להגות את שמה, ומיד יצאה בריצה מרוגשת לביתה. עכשיו העששית שלה האירה את דרכה באור בהיר ועוצמתי.
"איזה כוח נפלא!!! איזו מתנה!!" היא צהלה. לבה כמעט התפוצץ מרוב גאווה. היא כבר לא יכלה לחכות להראות את האש שקיבלה לאמא ולאבא שלה.
כעבור כמה דקות של ריצה מהירה, הגיעה אשטובה לשביל המוביל לביתה. היא ראתה את הוריה מחכים בכניסה והאיצה את צעדיה. אך ברגע שהתקרבה אליהם ראתה על פניהם אפילו לא טיפה אחת של התרגשות או שמחה.
כי כשהוריה ראו את הלהבה האדומה החמה בוערת בתוך העששית, וגם בתוך גופה, הם אחזו באחת בידה, והכניסו אותה הביתה בחופזה. אביה היה נראה מבוהל במיוחד. הוא נעל את הדלת והגיף את הווילונות, ואמה, התהלכה בסלון בחוסר מנוחה ולא העיזה להישיר מבט אל אשטובה.
אשטובה כלל לא הבינה מה קרה, אך שמחתה לא שככה. היא עמדה אל מולם זקופה וגאה, נרגשת כולה – וסיפרה להם את כל סיפור הטקס שלה ביער, מההתחלה. עם המכשפה הטובה והאש המדהימה, והשם החדש - "אשטובה".
הוריה עמדו אל מולה חסרי מילים. שותקים ומבוהלים.
זמן מה גם אשטובה עמדה שם ושתקה, עד שלבסוף הייתה הראשונה לחצוב בשקט:
"מממה? מה קרה?" היא שאלה, "האש שלי לא יפה בעיניכם?"
"הו לא... פיונת שלנו, האש שלך כל-כך יפה." מיהר אבא לענות. ואמא הוסיפה בכנות "מאוד! מאוד יפה!"
"נכון?"
אשטובה נדלקה שוב מיד...
"והיא גם מרגשת ופראית וחופשיה וחמה ו... ו…" היא ניסתה להיזכר באילו עוד מילים טובות אמרה המכשפה על האש, אבל אז עיניה שוב ננעצו במבטיהם של הוריה והיא הצטננה.
"נכון, יפה שלנו. אבל בדיוק בגלל זה היא גם יכולה להיות מסוכנת. האש לוהטת וחמקמקה, היא חסרת שליטה. פיונת שלנו, אם זו המתנה שקיבלת, תהיי חייבת ללמוד לשלוט בה. שלא תישרפי ושלא תשרפי."
"אני אשלוט בה!" אמרה אשטובה בביטחון. בינה לבינה היא שמה לב לכך שהוריה עוד לא קראו לה בשמה החדש. והם גם לא קראו בשמה ימים רבים לאחר מכן.
פרק שני
בשבועות שחלפו מאז אותו ערב, ביקשה אשטובה לבעור ולשחק עם האש שלה וגם ללמוד לשלוט בה, כפי שהבטיחה להוריה. אבל במהרה הרגישה שאינה יכולה.
כי בכל פעם ששיחקה עם האש בבית הם ביקשו בנימוס שתעשה זאת בחדר שלה, בדלת סגורה, לבדה. ורק מדי פעם היו מציצים מבעד לדלת כדי להזכיר לה להיזהר, כדי שלא תיפגע.
ובכל פעם שיצאה מהבית הזכירו לה שלא תיתן לאש שלה לדלוק מחוץ לבית:
"זכרי", היו אומרים לה בכל פעם "שלא תישרפי ושלא תשרפי..."
אביה, אפילו תפר עבורה גלימת פיות עבה וכבדה, שתוכל ללבוש מחוץ לבית כך שהאש שלה מוסתרת לגמרי. ואמה במשך הזמן, פשוט לימדה אותה איך מחלישים את האש מבפנים.
במשך הזמן כבר לא הייתה זקוקה להוריה כדי להחליש את האש שלה, כי היא בעצמה לא רצתה לצער או להדאיג אותם ולא להרחיק אותם מתוך בהלה.
ובכל פעם שהאש שבתוכה ביקשה לבעור בעוצמה בלי לשאול אותה, ידעה להקדים ולהיכנס לחדרה ולנעול את הדלת, עד שתצטנן. כך העבירה לפעמים לילות שלמים, בוערים ובודדים, עד שצינת הבוקר חדרה אליה והנמיכה סוף סוף את להבותיה חסרות הרסן. רק אז הייתה שבה ומתאחדת עם הוריה.
בליבה, הרגישה אשטובה את האש שלה ממשיכה לבעור – חמה, פראית ומלאת חיים. ולכן, בתוך גופה, הלכה והתחממה מאוד מאוד. זו לא הייתה תחושה נעימה כלל וכלל, כי אם מחניקה ומלחיצה. כאילו סיר חם בער בתוכה כל הזמן.
אבל, זה היה מחיר פעוט לשלם בשביל לדעת שהיא לא תפגע ולא תיפגע, ובשביל שאמא ואבא יוכלו לשחק ולבלות איתה ללא כל דאגה.
לילה אחד, לפני השינה, כשבקושי הצליחה להירדם מרוב חום, מחשבותיה התערבבו ולבה לא הניח לה. היא הייתה ממש מבולבלת ועצובה, וחשבה בלבה: למה נתנה לה המכשפה כוח מסוכן ורע? שצריך להתאמץ כל הזמן, לשלוט בו ולהחליש אותו? למה לא קיבלה כוח שיביא לעולם רק טוב?
פתאום היא הרגישה עצובה על כך שגדלה והלכה אל היער. כל-כך הייתה רוצה לוותר על המתנה שלה ולשכוח את השם שלה. מה לא הייתה עושה עכשיו כדי לחזור לבועה השקופה הקלה שלה...
והנה, רק הביעה בלבה משאלה זו ולפתע הופיעה אל מולה הבועה שלה! היא ריחפה אליה מהצד השני של החדר ועטפה את כל כולה, כמו שעטפה אותה כשהייתה תינוקת קטנטנה.
אשטובה שפשפה את עיניה כלא מאמינה, ובינתיים המריאה הבועה והיא בתוכה, והחלה לרחף מעלה ומחוץ לחדרה. היא עפה אל מחוץ לחלון הפתוח לעבר השמיים.
היא נהנתה מהאויר הקריר שהפיג את החום הגדול שבער בה, ומצאה את עצמה מרחפת בין העננים והכוכבים הזוהרים – מעלה ומעלה – עד שלבסוף הגיעה לממלכת השמיים ונעצרה אל מול ענן גדול ומרשים במיוחד. ענן שהיה כסוף כולו.
אשטובה מיד ידעה - זה היה סבא עננים, ששמעה עליו בסיפורי האגדות של הפיות. נשימתה נעתקה בהתרגשות למראה הממלכה הזו שכבר נשכחה מזכרונה, ולמראה הענן הכסוף של סבא עננים, שהיה יפה יותר מכל חלום שאי פעם חלמה!
היא יצאה מהבועה שלה, וניצבה אל מול הענן המרהיב.
"אשטובה יקרה, מה עם האש שלך?" שאל סבא עננים ברכות ובאהבה.
לרגע אשטובה נבהלה. היא יצאה בלי הגלימה! האש שבתוכה לא הייתה מכוסה!
"אני שומרת את האש בתוכי, סבא עננים" ענתה אשטובה, תשובה שהייתה בטוחה שתשביע את רצונו ותעורר כלפיה גאווה וכבוד.
"מה, לא חם לך ככה?"
"אהה… כן, לא. זה.. לא כלכך נורא" סיננה אשטובה וכיווצה את כתפיה.
סבא עננים נאנח, ולאחר מכן החל להתכווץ כולו לענן כסוף וקטן מאוד, בערך בגודל של פיה. הוא התקרב לפניה והיא ראתה שתי עיניים תכולות כסופות מביטות בה. אז, הוא המשיך לדבר, הפעם בלי מילים, היישר לתוך ליבה:
"אשטובה, האש שלך נחוצה וטובה, לכן קיבלת אותה. האש שלך תוכל לזרוע אור בממלכת לאיה וגם בממלכת האדמה."
"אבל, אמא ואבא הסבירו לי שהאש יכולה לשרוף ולפגוע, שאם לא אשלוט בה..."
"הורייך... " עצר אותה סבא עננים... "תביטי, אשטובה"
הוא נשף נשיפה עוצמתית שהזיזה כמה עננים גדולים שריחפו סביבם, וחשפה את ממלכת האדמה. ובאותו טלאי קטן של ממלכת אדמה היא ראתה את הנהרות, את היערות, את הימים והאגמים, את הקשת בענן, ואת הפרפרים. כלכך יפים וקסומים הם היו, וכשהסתכלה בהם התפשטה בה תחושה עצומה של חיבור לארץ היפה הזו.
ואז, לפתע, עיניה ראו נקודה מוארת, בולטת, מיוחדת… אש! להבה גדולה וחמה.
"ראי אשטובה, זה העתיד של ממלכת האדמה. הסתכלי מקרוב."
הענן של סבא עננים ריחף והתקרב אל האדמה, ואשטובה רוכבת על גבו. ומקרוב ראתה שמסביב לאש עומדים בני אדם – שרים ורוקדים, פניהם מוארים באורות הלהבה. חיוך מרוגש התפשט על פניה, ובתוך כל חלקי גופה.
סבא עננים הרגיש את רחשי ליבה והוסיף "האש שלך תחמם, תקרב, תכלה ותיצור, ותביא לעולם הרבה עוצמה ואור". היא שמעה את מילותיו מבלי להביט בו. כיוון שהמשיכה כל העת להסתכל מהופנטת בפיסת העתיד המרשימה שהתגלתה לפניה. כמעט בלי קול, היא אמרה לעצמה "אני אשטובה".
"תודה, סבא עננים!"
אחר כך, סבא עננים נשף עוד כמה נשימות עוצמתיות, כך ששניהם החלו לעוף בחזרה לממלכת השמיים. ובעוד הם עולים, אשטובה נשפה פנימה על להבות ליבה, וליבתה שוב את האש שבתוכה. עכשיו, כשהסתכלה שוב בעיניו התכולות-כסופות של סבא עננים היא היטיבה לראות כמה האש שלה יפה.
כשחזרו לממלכת השמיים, אשטובה קפצה בחזרה לתוך הבועה שלה, בקפיצה עוצמתית ושובבית. היא כבר פנתה להיפרד לשלום מסבא עננים, כשזה פנה אליה שוב בקולו העמוק והרך:
"ועוד דבר אחד אשטובה. כשתפגשי שוב את הורייך היקרים, יתכן שתוכלי להתקרב ולהריח מהם ריח ישן ומעושן. ריח של אש שכבתה עם הזמן".
אשטובה הסתכלה בסבא עננים מבולבלת והמומה... מה? האם זה יתכן? היא חשבה בליבה
"כן יקירתי, הוריך מכירים את האש, ובעצמם קיבלו אותה בכדי להביא אותה לארץ האדמה. אני מאמין שתוכלי להבעיר בהם מחדש ניצוץ וגם להבה."
אשטובה הודתה לסבא עננים מעומק ליבה, והתעטפה בבועה שלה, שהחלה לרחף מטה בקלילות אל עבר המרווח בין האדמה לשמיים. בזמן שריחפה מטה שמעה קול של שירה, שירת מלאכים ששרו לה בין העננים:
פתחי את השער וצאי אל העולם
חבקי את הפחד ותאירי/תעירי את כולם
זו האש הטובה, זו האש עם העוצמה
זו האש שנוגעת, שתאיר באהבה.
פרק שלישי
אשטובה בערה והתרגשה בתוך הבועה, מלאת ציפייה לחזור הביתה. וכשנכנסה לסלון, כל עיניה וגופה מלאו אש זוהרת במיוחד. אמא ואבא התעוררו מיד משנתם העמוקה וראו את אשטובה עומדת אל מולם. לפתע פתאום, הם לא התרחקו ולא נרתעו ממנה.
הם התיישבו במיטה הקטנה שלהם בפליאה, ולאט לאט עלתה בליבם התרגשות... ושמחה... וגאווה. "ניצוץ" היא אמרה בליבה, והתקרבה למיטתם, זקופה אך מעט מהוססת.
ואז, כעבור כמה רגעים זה קרה – בתוך אבא הפיון ואמא הפיה – נדלקה אש קטנה אך חמימה. הם הזמינו את אשטובה לתוך המיטה שלהם והתחבקו שם יחד שעה ארוכה. האש שנדלקה בליבם השתרבבה ונגעה באש שבלבה של אשטובה, והן ליבו זו את זו.
חבוקים יחד שלושתם, הם נרדמו לשינה מתוקה ועמוקה.
לאחר אותו ערב מיוחד, הם חיו יחדיו בבית כשאש בוערת בכל אחד מהם.
בכל יום האש של אמא ואבא גדלה והאירה יותר ויותר, והבית התחמם.
הם הדליקו אש במרכז הבית וחגגו סביבה. הם החלו לבשל מעליה תבשילים נהדרים.
בערבים היו מתיישבים אל מול האש וממציאים אינספור סיפורי אגדות עד שהגיע הזמן ללכת לישון.
בערב אחד, בלהט הריקוד סביב האש, רצה אשטובה אל דלת הבית ופתחה אותה לרווחה. "בואו! בואו נצא הערב לרקוד בחוץ! בואו נזמין את כל הכפר לחגוג איתנו סביב האש!"
אבל כשהביטה בפניה של הוריה ראתה את אותו הפחד המוכר, את הרתיעה.
מיד עלה בליבה של אשטובה פחד, ששוב תיכבה האש שבליבם, והיא מהרה לסגור את הדלת.
"אז מתי נצא עם האש שלנו?" שאלה אשטובה ברוב כבוד ואהבה לשני הוריה "מתי נוכל כבר להביא אותה לממלכת האדמה?"
אמא ואבא הסתכלו זה על זו והשפילו מבטם. הפעם לא התרחקו ממנה. הם חשו בעצב שלה והבינו לליבה.
"כלכך נעימה לנו וטובה האש שלך. וגם שלנו. אנחנו באמת מאושרים לחגוג איתה בבית." הן אמרו "אבל אנחנו לא רוצים להדליק אותה מחוץ לבית שלנו. כאן היא שמורה, בחוץ היא יכולה לאבד שליטה. הפיות האחרות יכולות להישרף או להיפגע, ואפילו די שמי מהן תיבהל או תירתע."
אשטובה הייתה מבולבלת תחילה, ואז עצובה, ואז... לפתע, היא הלכה והתחממה. עוד ועוד. ואז ברגע אחד, האש שבתוכה גדלה ובערה, בלי שליטה, ממש כמו שאמא אמרה. היא אפילו לא רצתה, ולא הספיקה לעצור אותה ופתאום האש התפרצה ממנה. שם במרכז הבית כמו מדורה ענקית.
והיא צעקה, ממש צעקה על הוריה:
"אתם מתכוונים שנשמור את האש בתוך הבית לנצח???"
"ומי יביא את האש לעולם?! הא? מי?"
"אתם רוצים שאף אחד לא תהיה לו אש? שלא תהיה אש על האדמה!!"
"אתם סתם!!! סתם פחדנים!! סתם הורים שמפחדים מאש אפילו שיש לכם אש!! ואתם לא מבינים באש, רק המכשפה ורק סבא עננים יודעים על האש הכל ואתם לא יודעים כלום!!"
ועוד היא צעקה והאש שלה עולה ועולה. בתוכה היא קיוותה שאמא ואבא יבינו הכל, אבל הם נבהלו נורא, והתרחקו לקצוות הבית. ובקול צונן, אמרו לה ללכת לחדרה ולקרר את עצמה בחזרה.
אשטובה נשכבה במיטתה ובכתה בכי גדול מאוד. טיפות כבדות של אש נפלו משתי עיניה ונספגו בשמיכה שכיסתה אותה. היא בכתה ובכתה דמעות רבות של אש, עד שהתקררה כולה. ולבסוף, מרוב שהייתה מותשת נפלה לשינה עמוקה.
בבוקר למחרת, כשפתחה את עיניה, אמא ישבה לרגלי המיטה שלה.
"אשטובה. יקרה שלנו. טוב שנרגעת."
היא הגישה לאשטובה כוס קקאו חם ומתוק.
"אני רוצה שתדעי, שאני ואבא בהחלט רוצים להביא את האש לממלכת האדמה. כלומר, שאת. אנחנו רוצים שאת תביאי את האש לממלכת האדמה".
פניה של אשטובה נאורו בהפתעה גמורה, בתקווה.
"אנחנו ננסה לעזור לך למצוא את הדרך הטובה והבטוחה ביותר לעשות זאת, מבלי להבהיל ומבלי לפגוע ביתר הפיות בממלכה. ובינתיים נמשיך להבעיר את האש שלנו בתוך הבית בדלת סגורה. אני חושבת שאתמול הייתה הוכחה מאוד ברורה לכמה שהאש שלנו יכולה להיות הרסנית ורעה. הא?"
אשטובה הנהנה בהסכמה.
באותם ימים, הפיות והפיונים האחרים שגרו בממלכת לאיה החלו לשים לב לדבר המיוחד שקורה בבית של אשטובה והוריה. הם ראו ענן אפור שיוצא מפתח בגג הבית שלהם, ואור מרצד, אדום, רוקד על הוילונות, כמו ברק צבעוני. הם היו סקרנים מאוד.
לא היה להם מושג שזה קשור באשטובה, והם אפילו לא ידעו שקוראים לה אשטובה, כי עדיין – בכל פעם שאחד מבני המשפחה היה יוצא מדלת הבית הם דאגו להחליש את האש שלהם, ולהפנים אותה עמוק בתוך חדרי גופם.
אשטובה לא גילתה לאף פיה, מלבד הוריה, על השם שקיבלה. וזה לכשעצמו לא היה חריג או מוזר כי הרבה מהפיות שביקרו אצל המכשפה וחזרו, לא גילו את שמם ולא חשפו את מתנתם. כך היה נהוג וכך היה טוב – או לפחות זה מה שהיה נדמה באותה השעה.
שוב חלפו ימים, שבועות וחודשים.
ובחלוף הזמן אמה של אשטובה הרגישה שמשהו משתנה בבתה. היא נראתה עייפה מיום ליום, וכבר לא הייתה קלילה, אלא כבדה ועצורה. והיה לה חם, חם מאוד, בכל חלקי גופה – בגלל האש שסגרה בתוכה.
החום היה מקשה עליה לדבר, לשחק ולרקוד, ולכן הייתה פורשת מוקדם בכל ערב לחדרה. ברוב הימים לא נשארה לרקוד, או לשמוע את סיפורי האגדות שכלכך אהבה.
ערב אחד, לאחר שאשטובה נשקה להוריה והלכה לחדרה מיוזעת ועייפה, אמא הסתכלה מבעד לחלון הבית והביטה אל מרחבי הממלכה.
מחשבותיה נדדו, והיא נזכרה בהוריה שחזרו והפצירו בה, שוב ושוב לכבות את האש שלה – שלא תפגע בפיות וביתר הבריות, שלא תחריב את הממלכה. המחשבות האלה העלו בגופה פחד מוכר, שכיווץ את כל גופה.
אבל אז, בעוד האם מביטה מבעד לעננים, שלרגע זזו ופתחו את השמיים - היא ראתה טלאי קטן של ממלכת האדמה.
כשמבטה נח על אותה פיסת אדמה, מבלי שידעה למה, עיניה התמלאו לפתע בדמעות. חלקן דמעות של עצב וחלקן של התרגשות עמוקה. היא התבוננה כיצד טיפות קטנות של אש נופלות מעיניה ונוחתות על השטיח בזו אחר זו.
כמה רגעים הסתכלה בפליאה על כל דמעה... כיצד הן נספגות בשטיח בזו אחר זו, מבלי להשאיר סימן, מבלי להדליק להבה.
ואז, לפתע בליבה היא ידעה, או שבעצם נזכרה - שהאש ששוכנת בליבה טובה. שהיא תביא אור לממלכת לאיה ולממלכת האדמה, ממש כפי שהבטיחה לה לפני שנים רבות המכשפה.
למחרת בבוקר, התעוררה אשטובה מחום גופה של אמה ששוב ישבה לצד מיטתה. הפעם האש של אמה בערה והאירה בעוצמה גדולה, ונגעה בכל חלקי גופה של אשטובה ובעומק ליבה.
אמא הושיטה יד לאשטובה ולוותה אותה לדלת הבית, שם חיכה גם אבא, ואש עוצמתית בוערת גם בו.
אמא ואבא פתחו את הדלת לרווחה, והחלו לשיר יחד. קולותיהם היו כמו שני עמודי להבה שנשזרים ומתלפפים זה בזה:
פתחי את השער וצאי אל העולם
חבקי את הפחד ותאירי/תעירי את כולם
זו האש הטובה, זו האש עם העוצמה
זו האש שנוגעת, שתאיר באהבה.
נרגשת עד עומק נשמתה היא נתנה לאש שלה לבעור. מבלי לנסות לשלוט בה, ומבלי להחליש.
פרק רביעי
יד ביד, אשטובה והוריה צעדו נרגשים וחוששים אל מחוץ לביתם, כפי שעשו פעמים רבות, רק שהפעם, לראשונה אש בערה מתוכם החוצה, גלויה לכל הבריות שבממלכה.
הם צעדו בין השבילים, ופגשו בכל הפיות והפיונים שהתהלכו בשבילי הכפר.
בפרצופה של כל פיה שחצתה את דרכם זיהתה אשטובה את אותה התרגשות שהיא עצמה חשה באותו לילה חשוך ביער, שבו פגשה את האש לראשונה.
היו גם פיות שראו אותה ונרתעו או שהסתתרו (במיוחד הפיות והפיונים המבוגרים והזקנים). אבל אשטובה, בחכמתה, הביטה בכל פעם לעבר ממלכת השמיים וזיהתה בינות לעננים את הענן הכסוף הגדול. היא חשה את עיניו הכחולות הכסופות של סבא עננים מביטות בה בגאווה ובשביעות רצון, ונזכרה שוב במילותיו המבטיחות.
כך המשיכה ללכת, והניחה פיסות של אש בתוך העששיות שהיו מונחות בפתח הבתים. לאט לאט, התאספו הפיות מתוך הבתים ומהשבילים, לקחו את העששיות עימם, וצעדו אחרי המשפחה אל מרכז הכפר. כשהגיעו לשם, הדליקה אשטובה יחד עם הוריה מדורה גדולה, ויתר הפיות התיישבו במעגל גדול מסביב למדורה בשקט ובפליאה.
אשטובה העבירה את מבטה אז בכל העיניים הנוצצות שהביטו על האש מעברה השני של המדורה, וראתה בתוכן השתקפות של האש שלה. בתוך כל זוגות העיניים ראתה שהאש שלה היא אש טובה.
לרגע אחד, יחיד ומיוחד משהו נרגע בה, ושקט.
ואז באחת, התחלף השקט בתוכה. משהו התעורר וניעור בה – לפתע עלה מתוך גופה ריקוד פראי של אש. היא קמה באצילות והחלה לרקוד אל מול המדורה, אל מול כל הפיות והפיונים שישבו סביבה. כולם הביטו בה בעיניים בוערות, שמחות.
היא הרימה שני ענפים ארוכים, הדליקה מהם לפידים והניעה אותם בתנועות גדולות, מהפנטות, מזיזה את האש לכאן ולשם. היא זרקה את הלפידים כלפי מעלה בתנועות לוליינות שגופה הכיר מבלי שמעולם למדה אותן, ותפסה אותן במיומנות רבה. היא קפצה מעל האש בקפיצות מרשימות וגבוהות, וקהל הפיות עצר את נשימתו.
הפיות התרגשו מאוד למראה ריקוד האש ומחאו כפיים בהתלהבות אמיתית ועוצמתית. והוריה של אשטובה גם הם ישבו שם, והיו נרגשים וגאים במיוחד.
ביום למחרת הם הלכו לבקר בממלכת האדמה.
במעופם מטה, צפו בהם סבא עננים והמכשפה הטובה, שישבה על ענן סגול והאירה את דרכם בחיוכה הרחב והגאה.
כשהגיעו השלושה לממלכת האדמה, הבעירו את האש שלהם במוקדים שונים. ובכל מקום שבו ניצתה ובערה היא ריגשה וחיממה, כילתה ויצרה והאירה אור גדול, שהביא איתו חיים נוספים ושמחה גדולה לממלכת האדמה.
כאשר חזרו לממלכת לאיה, לעולם לא הנמיכו את האש שלהם שוב, ולא כלאו אותה בחדרי ביתם או בחדרי גופם. מאז אותו הערב, דלקה מדורה גדולה במרכז הכפר, ואמה ואביה של אשטובה דאגו לשמור עליה דלוקה בכל הימים והלילות.
ואחת לכמה ימים, אל מול המדורה הגדולה, התקיים טקס חדש שלא היה נהוג קודם לכן בממלכה. לא בכל ערב, אבל לפעמים, אל מול אור הלהבות המהפנט, הייתה קמה פיה אמיצה ומגלה לכולם את שמה ואת המתנה שפעם קיבלה מן המכשפה.
וזהו סוף הסיפור, עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.
Comments