לילית והמעין

על הקשבה לרצון העמוק שלנו והליכה בדרך שלנו.

כתבה: נעמי עיואן קרן בשיתוף ובהקשבה עמוקה עם עמית הרלב.

את הסיפור הזה כתבנו במשך זמן ארוך. הוא ליווה אותי מרגע גילוי הסרטן בגופי ועד הריפוי שלו.

הוא סיפור שהתגלה כל פעם בזמנו.

ריפוי והחלמה הן דרך שיש בה אפשרות לחלום עתיד טוב יותר ובאותה נשימה לפעמים אפשר לראות רק את הצעד הבא. וכך גם הסיפור הזה מצד אחד הגיע בתחילת המחלה בשלמותו מצד שני והיכולת לכתוב את הסיפור על כל פרטיו התגלה לאט לאט.

הסיפור הזה הוא סיפור שמזמין אותנו להקשיב לרצונות העמוקים שלנו ולאפשר לנו ללכת אחריהם. זו הזמנה להקשיב למערבולות חיינו ולהאמין שהטוב מוביל את חיינו כאשר אנחנו מקשיבים לעומק עצמנו.

לילית והמעין

 החיים בבריכה  

פעם פעם בארץ רחוקה,במקום שהוא לא כאן ולא שם,במקום שנמצא בין השמיים ובין הארץ –הייתה בריכה.

זו הייתה בריכה גדולה ועמוקה שהשקתה את  הפרחים והעצים, מקור מים לחיות וליצורים החיים. עם מיימיה היו מגדלים מזון, וכשהיה מישהו חולה,  היו מערבבים את המים האלה עם צמחים וזוכים למרפא. ובלילות, אם היו מקשיבים טוב - המפגש של הרוח והמים היה עושה מנגינה משיבת נפש ולב.

מי שהיו אמונים על שמירת הבריכה היו משפחה של יצורי קסם. הם עשו זאת במשך דורי דורות, מעבירים את התפקיד מאמא ואבא לילדים ולילדות שלהם.

ומנין הגיעו המים לבריכה? 

הם הגיעו מתוך מקור פלאי שהביא את הבריאות, היופי והטוב. הם זרמו מהמקור הפלאי אל הבריכה דרך מערכת תעלות תת קרקעיים. מהבריכה צפו המים לשימוש ולהנאה של יתר יצורי העולם. 

יצורי הקסם היו ייצורים טובי לב, בעלי מחשבה פתוחה, כנפיים חזקות ורגליים איתנות. הם אהבו את בריכה ואהבו את הצמחים, היצורים ובעלי החיים השונים שהיו מגיעים אליה. הם שמחו על מלאכת התחזוק, הניקיון, הגינון והשמירה על הבריכה, שהייתה מנת חלקם היומיומית.

כך, כל מי שהיה מגיע לבריכה שמח לפגוש את העיניים הטובות שלהם, את חיוכם הרחב ואת נדיבותם.

ביום אחד, שבו התחברו הירח והשמש, נזרע זרע ברחמה של ייצורת הקסם. עוברית קטנה גדלה וגדלה בבטנה, והשומרת, שעתה נשאה משא קשה וכבד – המשיכה במלאכת הניקיון והגינון, ודאגה לכל המשימות בקושי רב.

בתום הריון ארוך, בליל ירח מלא אחד – נולדה למשפחת יצורי הקסם תינוקת יפהפיה, בעלת שיער בצבעה של האש, עיניים סקרניות, עמוקות ולב רחב. ראו הוריה את עיניה העמוקות, וקראו לה לילית.

ביום שהגיעה לילית לבריכה הייתה השמחה גדולה. יופיה קרן והאיר את המים הצלולים.

עוד בינקותה, הייתה אמה של לילית נושאת אותה בזמן שהייתה עובדת בבריכה. היא הייתה ספונה במנשא, קרוב לליבה של האם בעוד היא מגננת, שרה ומנקה. כך, הכירה מראשית ימיה את כל הצמחים, ואת כל היצורים שהגיעו לבריכה. היא הייתה ממש שייכת לבריכה, והבריכה הייתה שייכת לה.

בחלוף מחזורי לבנה רבים, לילית גדלה להיות ילדה פלאית ופראית. היא גדלה לאהוב את הוריה ואת הבריכה, ואהבה לשמור על הבריכה עם הוריה. אולם, עם הזמן, גילו כי רגליה חולות, ואינן מצליחות לשאת אותה. בכל פעם שנגעו רגליה באדמה היה כאב משתולל בגופה.

למזלה הטוב היו לה כנפיים נפלאות וכמו שרגליה הלכו ונחלשו מתוך שהפסיקה ללכת על הקרקע, כך כנפייה צמחו והתחזקו ונשאו אותה לכל מקום, כך שבקושי דרכה על פני האדמה.

ללילית הייתה סבתא שקראו לה לילה. לילית אהבה מאוד את סבתא לילה וסבתא אהבה אותה.

לילית אהבה  לשבת שעות ארוכות עם סבתה, כיוון שהוריה היו עובדים שעות ארוכות בבריכה ובסוף היום הם היו עייפים מאוד. עם סיום יום העבודה בבריכה, לילית הייתה כמהה לשחק איתם, או לשבת בחיקם ולשמוע את הסיפורים שלהם – אך משום שידעה שהם כל כך עייפים, הניחה להם לנוח. 

סבתא לילה הייתה אישה שמחה ופשוטה. גם כשהתבגרה מאוד, המשיכה בגינה שליד הבריכה, וסיפרה ללילית הרבה סיפורים. היא סיפרה על הקמת הבריכה ועל עבודת התעלות הקשה מנשוא. תמיד אמרה לה כמה קשה הייתה עבודת הבריכה בימיה, וכמה ייחלה שבדורה של לילית תטפל המשפחה בבריכה על מי מנוחות.   

כשסבתא לילה הייתה מביטה בלילית היא הייתה רואה את האש הבוערת בתוכה בפראיות. ומאידך, ראתה את העדינות והרגישות שלה. לפעמים הייתה תוהה אם לילית מתאימה לעבודת הבריכה.

התבגרות ושליחות - יום ההולדת והטיפול בבריכה 

בבוקר שבו מלאו ללילית 16 שנים, היא קמה בהתרגשות גדולה. מיד כשקמה ממיטתה, ראתה את זר הפרחים הצבעוני שחיכה לראשה, את המתנות, את מגש הפירות היפייפה שנקטף ונחתך מתוך בוסתן הבריכה. וגם את שיקוי יום ההולדת הסגול המסורתי והעוגה הלבנה מקושטת בפרחי מאכל, פטל וקצפת. 

לצד כל אלה, על שולחן חגיגת יום ההולדת, הייתה גם מטפחת ירוקה בהירה עשויה משי רך. מיד, שאלה את הוריה: "מה זה?", והם אמרו לה שזוהי הפתעה. אחר כך כיסו את עיניה ותחושה של התרגשות התעוררה בה והזדחלה אל תחתית הבטן שלה.

אמה ואביה נתנו לה יד, והם המריאו ועפו ביחד למרחק שהרגיש מאוד מאוד רחוק, אבל בעצם היה די קרוב. הם נחתו על הר יפייפה והורידו את הכיסוי מעיניה, ואז ראתה שהם צופים על הבריכה שלהם, שהתגלתה משם במלוא יופיה. עוד, ראתה משם גם את ההר שבתוכו זרמו התעלות, ושממנו יצאו והשקו את הבריכה, שהשקתה את העולם.

יחד, התיישבו על קצה הצוק ולילית התחממה מעצם הישיבה המשותפת שלהם. הוריה סיפרו לה בהתרגשות גדולה, שמעכשיו היא תהיה שומרת הבריכה. שהגיע זמנה להביא את האור המיוחד שלה ולהיות שומרת הבריכה. הם, ימשיכו לסייע בעבודת הבריכה, אבל מעתה – האחריות היא שלה.

לילית הסתכלה על הוריה בהתרגשות, בשמחה ובגאווה על כך שהוריה, וגם הבריכה סומכים עליה. 

אבל בעצם, רגע לפני השמחה, בשבריר שנייה, לילית נבהלה מאוד מאוד. משהו בה לא היה בטוח שזה יהיה טוב בשבילה. שזה המקום והתפקיד בשבילה.

מבטה נדד וריחף דווקא מעל המקום שבו זרמו הנהרות, והיה איזה דיגדוג פנימי עמוק ששאל - מאיפה המים מגיעים ?

אך לשמחתה, כפי שבאה השאלה, מיד נסגרה והיא חזרה לשמחה הגדולה, לעיניהם המאושרות של שני הוריה ולחגיגה המשותפת עימם. כשחזרה לעיטוף החם של שמחתם, הרגישה כי זהו ודאי המקום הנכון בשבילה.  

לעת ערב, כשהוריה חזרו לעבודת הבריכה ולילית חזרה בגפה הביתה, סבתא לילה חיכתה לה שם בחדרה והעניקה לה מתנה נוספת – שרשרת עם תיליון מוזהב בצורה של בריכה קטנטנה. הבריכה הזו הייתה שונה מהבריכה שלהם, חסרת צורה וסדר. סבתא לילה, שכמו קראה את מחשבותיה של לילית אמרה לה: "זו לא בריכה יקירתי, זה מעין ".  את השרשרת הזאת קיבלתי מסבתי. היא חיכתה לך. לילית ענדה את השרשרת וחשה תחושה של התרגשות ושלווה.

השכם השכם בבוקר למחרת, היה יומה הראשון בתפקיד החדש, לקחו אותה אביה ואמה לתוך מערכת התעלות שמזינה את הבריכה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא נכנסה למערכת התעלות שבתוך ההר. היא נכנסה איתם לסירה קטנטנה, וראתה שבסירה יש כף גדולה. הוריה הסבירו והראו לה, שעם הכף הזו הם אוספים את הלכלוך שהתאסף במערכת התעלות לתוך שק גדול שהיה מחובר לסירה.

קודם לכן, לילית לא ידעה בכלל שיש צורך לנקות את התעלות , אבל מהר מאוד גילתה שלא רק שעבודה זו נדרשת, אלא גם שהיא דורשת כוח ומאמצים ניכרים – כיוון שהיה נדרש להשיט את הסירה נגד הזרימה הטבעית של המים.

זאת ועוד – אביה הסביר לה שעם השנים הצטבר עוד ועוד לכלוך בתוך מערכת התעלות והעבודה שלנו נהייתה חשובה יותר וקשה יותר. אם בעבר נדרשה העבודה אחת לשנה, היום כבר נדרש לבצעה באדיקות, שלוש פעמים ביום: בבוקר, בצהריים ולקראת ערב.

בתוך התעלות, ראתה את הוריה כפי שלא ראתה אותם מעולם – מודאגים ומרוטים. בסיום העבודה הם שטו יחד בשקט בסירה, בחזרה לכיוון הבריכה, והשק הגדול מלא וכבד מאוד. לילית לא רצתה לצער אותם עוד, אך לא התאפקה ושאלה: "אמא? אבא? מה בעצם יקרה אם לא ננקה את התעלות?"

הוריה הסתכלו אז האחד בשניה, ואז אביה הסביר לה הכל, במילים שהיו כבדות יותר מכל מילה שאי פעם שמעה: "פעם, ילדתי, כשהמקור הפלאי התחיל לזרום בתעלות אל הבריכה שלנו, הזרם היה איתן ורציף. אך במשך הזמן הלכלוך שזרם במים הביא את המים לזרום באופן איטי ומקוטע. כך, התפקיד שלנו נעשה חשוב מאוד מאוד. כי אם נפסיק להזיז את הלכלוך מדי יום, מערכת התעלות תיסתם ולא יגיעו מים אל הבריכה ואל שאר העולם".

לילית הקשיבה לאביה בסבלנות, ותחושת אחריות עמוקה מילאה את כל כולה. היא ראתה את העייפות הגדולה בעיניו של אביה ורצתה בכל ליבה לקחת על עצמה את האחריות לתפעול הבריכה וניקיון הצינורות, כדי שיוכל לנוח, ובכדי שהמים יגיעו אל הבריכה ואל העולם.

אך בעוד הם ממשיכים לשוט לעבר הבריכה, הרגישה שתחושת הכובד לא נובעת רק מהאחריות שהיא מבקשת לקחת, אלא גם מתוך פחד גדול. היא פחדה מאוד שהיא לא תוכל לעמוד במשימה.     

בימים שלאחר מכן, לילית השלימה את תהליך הלמידה של כל פעולות התחזוקה של הבריכה ושל התעלות, ולקחה על עצמה להיות שומרת הבריכה, והצליחה הצלחה כבירה - בכל יום היו באים לבקר היצורים ובעלי החיים השונים בבריכה כדי למלא את כוחותיהם, לחדש את רוחם ולהעלות את שמחתם.

לילית אהבה את מלאכת האירוח, והתמלאה בשמחה כשראתה שמבקרי הבריכה מסופקים. לכן, עם הזמן, היא הצמיחה עוד חלקות ופינות מופלאות בבריכה ובגן – חלקת ורדים יפהפיה ופינת הקשבה עם ספסל ישיבה. חלקה של צמחים מזמרים וארון מתנות 

ובכל יום הייתה נכנסת לתוך מערכת התעלות. היא חשה תחושה של יראה גדולה ולצידה את כובד האחריות של המשימה. כשהייתה רואה  את הסל מתמלא בליכלוך ואת המים חוזרים לזרום במורד התעלות, היא חשה סיפוק.

וכל זמן ששטה ועמלה על ניקיון המים, הייתה צריכה להיזהר שהלכלוך מן המים לא ידבק לגופה ולבגדיה. שכן ימי העבודה שחלפו לימדו אותה כי הלכלוך הזה דביק ביותר, ואינו מיטיב לרדת, אלא עם סבון מיוחד שהייתה צריכה לרקוח במאמץ רב. ימיה היו מסתיימים בעייפות גדולה, והיא הייתה נופלת במהירות לשינה עמוקה וחסרת חלומות .

בין המשימות הקשות של תחזוק הבריכה, היו גם החגיגות שערכה בבריכה. אלה היו חגיגות מופלאות ומיוחדות שלא נראו כמותן – נגינה מופלאה, אוכל משובח, חברה טובה. וכל מי שהיה מגיע ליבו היה מתמלא שמחה ושקט.

הבריכה המופלאה היא שאיפשרה לכולם מקום בדיוק כפי שהם, להיות עם עצמם בנחת רוח, אך גם להרגיש יחד עם יתר האורחים בקרבה גדולה.

כשהייתה ילדה לילית אהבה את החגיגות האלה. היא הייתה עוברת בין הידיים של האנשים ומרגישה אהובה ומוגנת. עכשיו כשהיא הייתה שומרת הבריכה החגיגות נעשו יפות יותר. 

לילית השקיעה בהן השקעה מרובה, בימים לפני שנערכו דאגה....  לכן, לצד אהבת לחגיגות, בסופו של דבר הייתה מגיעה אליהן עייפה מאוד.

במשך הזמן, התעוררה בלילית סקרנות לגבי המקור הפלאי של המים. לעיתים, בזמן שעבדה בגינה, מצאה את עצמה עסוקה בשאלה - איך נראה המקור של המים שמהם מגיעים המים לבריכה? ומהו בעצם אותו מקור?

וכשהייתה שטה ומנקה את התעלות לעיתים גלשה לדימיון שבו היא שטה עוד ועוד למעמקי ההר עד שהיא מגיעה אל אותו המקור. פעמים אחדות ומיוחדות, שבהן השקיעה במלאכת הניקיון ועבדה בחריצות יתרה, הצליחה להגיע הלאה בתעלה ואז הגיעה לעיניה אלומת אור בהיר, שהגיע מעומק התעלה. היא לא יכלה להמשיך הלאה לתוך התעלה כי הזרם היה חזק וכוחה לא עמד לה נגד הזרם, אבל יכלה לשוות בדמיונה כמה נקיים וטובים המים שמגיעים משם, בצבע טורקיז, ואיזה גינה מופלאה ודאי צומחת סביבם. ואולי, חשבה לעצמה כשחזרה לסירה שבה ישבה – כל זה רק דמיון.  

אולם, ברוב הימים – דווקא התקשתה לילית לעמוד בקצב הניקיון. לא בגלל שהפסיקה לעבוד בחריצות, להפך – ככל שעבר הזמן נסיונה ונחישותה הביאו אותה להיות יעילה ומוצלחת ביותר בעבודה. העניין היה, שמסיבה שלא הייתה ידועה לה – המים התלכלכו ביתר שאת והתעלות נסתמו קצב מהיר יותר. היא החלה לנקות את התעלות 4 פעמים ביום, ועדיין זרימת המים נחלשה ונקטעה יותר ויותר.

העבודה בתעלות הפכה להיות כה טובענית, עד כי נאלצה לזנוח את עבודותיה בבוסתן, בחלקות הגינה ובגינת ההקשבה. במקביל, בכל יום כשהיא נכנסה לתעלות היא שמעה קול זרימת מים שהיא לא רגילה לשמוע, זרם אחר, מוזר. 

בהיעדר פניות לכך, היא לא שמה על כך את ליבה והמשיכה לנקות במרץ, ומנסה להגיע אל יתר המשימות שמחכות לה. בכל יום, כשהיא חולפת בחלקה החדשה שנטעה, הורדים שלה קוראות לה לשבת איתן. ספסל ההקשבה קורא לה לנוח ולהקשיב בשקט לליבה,שדוני הלילה מחכים לסיפורי הלילה שהיא נוהגת לספר להם – אבל מפאת העומס הרב היא ממשיכה הלאה, בשגרת העבודה והניקיון שנאספת כל העת ומחכה לה.

ככל שהימים חלפו, לא רק שרעש המים החדש בתעלות התגבר והפך להיות מטריד יותר, אלא גם המים שהגיעו לבריכה הגיעו בפעימות קטנות יותר. קטנות כלכך, עד שלילית כבר לא יכלה להתעלם מירידת הזרם עוד, כפי שעשתה עד עכשיו. זה היה ודאי – הבריכה משתנה. אמנם עדיין הייתה יפה מאוד, ולילית עשתה כל שביכולתה כדי להמשיך ולטפח אותה, אך דאגה החלה לעטוף את ליבה ולהכביד עליו.

המערבולת 

עד שיום אחד, כשלילית נכנסה לסירה הקטנה לניקיון הרגיל שלה, היא שמעה את הרעש המוזר של המים בעוצמה חזקה במיוחד, חזק יותר מפכפוך המים הרגיל של הזרם. לפני שהספיקה לעכל זאת בינה לבין עצמה, פתאום ראתה נחשול ענק של של מים שמגיעה לעברה. הוא הפך את הסירה והיא נכנסה למערבולת מים עוצמתית שסחפה אותו.

בהתחלה, ניסתה להאבק במערבולת, להפוך את הסירה ולחזור לכיוון הבריכה. אך מהר מאוד הרגישה שהיא הולכת ומתעייפת, הרפתה והתמסרה לתנועה של המערבולת ונישאה על תנועתה העוצמתית, המטלטלת, עד למרכז המסחרר שלה. בתוך המערבולת היא הרגישה כיצד בלית ברירה, כנפיה רפות ונחות, וידיה עוצרות ממעש. מדי פעם היא ראתה שביבים של אור בתוך המים החשוכים, עד שלבסוף נרדמה.

המעיין

לאחר זמן מה שהיה קצר מאוד וארוך לאין שיעור, היא פקחה את עיניה. היא הייתה מחוץ למים, במקום מאוד חשוך, ולרגע הרגישה את האויר סביבה והייתה צריכה להתרגל מחדש לנשום שוב.

היא קמה על שתי רגליה, ומיד הכתה בה ההבנה כי במקום החדש הזה, היא דורכת על שתי רגליה, על האדמה, מבלי שמתעורר בה הכאב המוכר ברגליים.  פליאה עמוקה שטפה אותה, והיא הרגישה כיצד האדמה שולחת זרמים לכל גופה. כנפיה החזקות התקפלו בעדינות על גבה ונחו שם, בנינחות ופשטות. לאט לאט התחילה ללכת, כמתרגלת, כמו יצורה שלראשונה החלה ללכת. 

בתוך החושך והשקט העצומים, היא שמה ליבה לכך שהיא שומעת את פעימות הלב שלה, ושמה לב שמאי שם, מגיע צליל נוסף שנשמע בדיוק כמו פעימות הלב שלה. עמום ורחוק. הצליל הזה עורר בה סקרנות והתרגשות עצומה, ומיד החלה לעלות במה שהרגיש כמו מעלה הנחל.

אט אט, היא עולה במעלה הנחל, רגליה התרגלו לאדמה הרכה, לתחושה של האבנים והמים שמידי פעם שוטפים את רגליה, והצליל, שמתגלה כצליל טיפות מים הולך ומתחזק, וכך גם קול פעימות ליבה – שפועם חזק יותר וגם רגוע יותר.  

רגליה לוקחות אותה הלאה, היא מגיעה לנביעה שמכוסה בצמחי מים. היא שומעת את הצליל המים.  ומזיזה את את הצמחים ורואה את הטיפטוף של המים שפועם בדיוק בקצב הלב שלה. היא מתיישבת ליד הטיפטוף. וכל הגוף שלה נרגע, נח, מתרפא/ה . היא עוצמת עיניים ומרגישה הקרניים של השמש, את פעימת הלב שלה, את הכנפיים שלה שמשנות את צבען והרגליים המונחות בנינוחות על האדמה. 

נדמה שהיא יושבת ככה שעות סופגת לתוך גופה את את הצליל השקט הנוכח. כשהיא פוקח את עיניה היא רואה שממש ליד הנביעה יש עץ זית  גדול ויפה היא ניגשת אליו ונוגעת בגזע שלו. היא מרגישה את השנים הארוכות שהוא חי. על הענפים החזקים שלו היא מכינה ערסל מצמחי המים. היא הגיע הביתה. 

יום יום היא קמה ויושבת שעות ארוכות ליד הנביעה בעיניים עצומות ומקשיבה לטיפטוף המים. 

בנקודת הנביעה מגיעות חיות רבות לשתות ממי המעיין.  יום אחד כשהיא פוקחת את עיניה היא רואה אילה יפייפה שותה מהמעיין. לילית מתרגשת כל כך לפגוש אותה, יש לה עיניים חומות וכהות כשהיא פוגשת בהן היא מתמלאת בחום. במחווה מפתיעה האילה מקרבת אל לילית את ראשה והיא מלטפת אותה. מאז היא מגיעה בכל יום והן משחקות ביחד, לילית מסרקת את פרוותה ומספרת לה סיפורים. 

ביום אחר בזמן שהיא עוצמת את עיניה ומקשיבה היא מרגישה טיפטוף מים על הפנים היא מעט נבהלת אבל בעיקר התחושה של המים מעוררת בה חיוך היא רואה למולה שלדג צבעוני ומרהיב - הוא מתיז עליה שוב מים והיא מתגלגלת מצחוק, בכל פעם שהוא מגיע מתעורר בה הצחוק. 

יום אחד הלכה לשוטט באזור המעיין, מאז שרגליה חזרו אליה היא נהנת לצעוד, נהנת מהתחושה שההליכה מתפשטת בתוך הגוף שלה. ובעודה מגיעה על שדה ירוק ופתוח היא רואה מרחוק סוס חום אצילי ויפייפה. היא רצה לקראתו, כשהוא רואה אותה הוא מביט בה ורץ לקראתה כשהם כמעט נפגשים הוא מרים רגליו וצוהל. העוצמה של הסוס במפגש עם לילית גורם לה להתחיל לבכות היא בוכה על העבודה הקשה, ועל הגעגוע למשפחתה, ועל השנים הארוכות שרגליה היו רחוקות מהאדמה. הסוס נשאר עומד ליד לילית שבוכה ובוכה. הוא יציב. מרגיש שיש עוד מקומות לדהור בהם. 

וככה בכל יום היו נפגשים ביחד ולבד ליד עץ הזית הגדול . לילית הייתה מקשיבה להם, מספרת להם סיפורים ומלמדת אותם שירים. הם לקחו אותה למקומות חדשים. בכל יום הייתה הרפתקאה חדשה. 

בחלוף 9 ירחים מאז שהגיע לילית אל טיפטוף המעיין חלמה  חלום. סבתא לילה הגיע לבקר . כשראתה את סבתא לילה חיבקה אותה ונחה בזרועותיה. סבתא לילה שרה לה את השיר שהייתה שרה לה ליד הבריכה. כשקמה בבוקר היא לקחה מעט מצמחי המים וקלעה שתי נדנדות . 

היא ביקשה מהאילה, מהסוס והשלדג שיעזרו לה לבנות בריכה שהטיפטוף של המעיין יוכל להאגר בו. הם אספו אבנים קטנות וגדולות ויצרו בריכה שהמים יכלו למלא אותה. בריכה מיוחדת שהייתה פתוחה משתי צדדיה. 

מפתח אחד המים הגיעו. ככה שעדיין שמעו את טיפטוף המעיין. ככה שמעה לילית טוב יותר את פעימת הלב שלה. 

ופתח נוסף ממול שמי המעיין יוכלו להמשיך להשקות את האדמה ואת הנחל שיוצא מימנו. 

וכך לאט לאט מהר מהר התמלא המעיין. והחלו לפרוח פרחים מיוחדים ועצי פרי.   

ליד העץ היו יושבים לילית. לפעמים הסוס ,האילה והשלדג ורואים איך הבריכה מתמלאת. לפעמים היו מגיעות חיות אחרות, שדונים ופיות והיו מתיישבים על אחת הנדנדות שקלעה והיו מספרים לה מחשבות וסיפורים. לילית אהבה כל כך להקשיב ומידי פעם האירה את הסיפור או המחשבות כך שכשהיו הולכים מהמעיין ומהנדנדה היה ליבם מעט קל יותר ושקט. לפעמים ליבם היה מתמלא שימחה. 

יום אחד היא הסתכלה על התיליון שלה וראתה שתמונת המעיין שנמצאת על ליבה ניראת בדיוק ככה במציאות.