מונאי יאקו - עוצמת האהבה
- Jun 25
- 11 min read
סיפור על תהליכי צמיחה וריפוי
כתבה: עמית הרלב.
מטפלת בגישת הורות כמעשה ניסים, מחברת הספר 'סיפורים מרפאים - כיצד נספר לילדנו סיפורים מהלב'
הסיפור הזה מספר על מסע שעובר דרך פחד, הישרדות והתחדשות.על הדרך שבה לפעמים אנחנו מתרחקים מהכוחות שלנו כיד לשרוד — ואיך אהבה, קשר והיזכרות בכוחות שעדיין נמצאים שם, יכולים לעזור לנו למצוא את הדרך חזרה לעצמנו.
מוקדש באהבה עצומה למכשפה שלי, נטלי אלקובי דרורי.
גרסה להדפסה:
מונאי יאקו - עוצמת האהבה
* מונאי יאקו בשפה קצ'וואה משמעה כוח האהבה. קצ’ואה היא שפה ילידית עתיקה מהרי האנדים, שהייתה לשון האימפריה האינקה ועדיין מדוברת היום במיליוני דוברים בפרו, בוליביה, אקוודור וחלקים מקולומביה וצ'ילה
Munay = אהבה ללא תנאי / חכמה עתיקה ו- Yaku = כוח, עוצמה |
פרק ראשון
אפטוקטמטה – אהה -אהה , אפטוקטמטה – אהה -אהה , אפטוקטמטה – אהה -אהה
הסיפור שלנו היום מתחיל בהרי האנדים הגבוהים של פרו, לפני 6500 שנים.
וככה הרוח הייתה שרה על פסגות ההרים הגבוהים, מעיפה את הדשא הירוק ושרה את השיר הישן של האלים:
א אפטוקטמטה – אהה -אהה , א אפטוקטמטה – אהה -אהה , א אפטוקטמטה – אהה -אהה
בפסגות הרי האנדים, באביב , הדשא היה ירוק.
ועל קצה הפסגה הגבוה ביותר, שהייתה שטוחה בקצה שלה – היו יושבות שתי ילדות, אחיות.
אחות אחת מונאי – קטנה קטנה, בת שלוש אולי.
ואחות אחת יאקו – גדולה, בת 12, כמעט נערה.
קראו להן ננקונה קאלפה - האחיות החזקות - כי הן היו מלאות עוצמה וכוחות.
הן היו יושבות שם כמו מלכות ההר ומביטות אל האופק. זה היה המקום שלהן, והמקום שממנו זהרו כמו שתי שמשות, שהאירו את כל העמק שנפרס תחת הרכס.
עד שיום אחד הגיע כוח גדול יותר.
"בום. טאמפ. בום."
- שתי האחיות שמעו קול שמעולם לא שמעו קודם לכן -
"טאמפ. בום. טאמפ."
מקומן בהר תמיד היה מקום של שלום. שם יכלו לשבת עם העוצמה שלהן ולהקרין אותה לכל מי שהיה זקוק לה במרגלות ההר והעמק.
אבל היום – טמאפ, בום, טאמפ.
מהר מאוד החלו לעוף כל הציפורים סביבן, במנוסה, בבריחה.
הן ניסו לעצור את הציפורים ולשאול "מה קרה? מה זה הרעש הזה?!"
אבל הן המשיכו לנוס על נפשן. ובין לבין משק הכנפיים הן הספיקו רק לשמוע שהציפורים צווחות "ענק!! ענק!!"
הענקים היו עם מאוד מאוד מפחיד.
הם גרו בצד השני של העולם – שזה בעצם היה הצד השני של העמק, אבל אז הם חשבו שזה היה הצד השני של העולם.
אבל עד אותו יום, אף ענק עוד לא הגיע לפסגת ההר שלהן.
בום!! טאמפ!!
בהתחלה הן חשבו שהן יכולות רק להתחבא והוא ילך. אז הן רצו והסתתרו בערוץ קטן של נחל, ואז בחורשה. אבל מהר מאוד האדמה תחתיהן שוב רעדה בעוצמה.
הן ראו שהענק מגיע וכל עץ נופל לידו, וכל סלע מתנפץ, ושהאדמה עצמה מתחילה להיסדק, וכמעט הצוק שתחתיהן נפל –
הן הסתכלו אחת על השניה והבינו, שבפעם הראשונה בחייהן הן צריכות לעזוב את ראש הצוק שבו נולדו ושבו חשבו שישבו כל חייהן.
אז הן קמו על רגליהן וברחו רחוק יותר. מונאי הקטנה ראשונה, נותנת את ידה ליאקו, הן רצו יחד במורד המדרון, עוד ועוד ועוד, בזמן שאבנים מתגלגלות סביבן.
לפני שהן ירדו מהפסגה הן הספיקו להסתכל הצידה וראו את הענק מעבר לכתף שלהן. הן הסתכלו בו אחוזות בהלה ואימה ולרגע אחד הנשימה פשוט יצאה להן מהגוף. ואז נשבה הרוח הטובה וחדרה לגופן, והן הכניסו אותה שוב לתוך רגליהן ורצו עוד יותר מהר במורד ההר, עד שהגיעו לגובה שבו מתחיל היער, והיער כיסה אותן.
עכשיו כשהיער הסתיר אותן, הן נשמו קצת יותר לרווחה. בכל פעם הסתכלו אחורה וראו שהענק כבר לא רודף אחריהן. אבל הגוף שלהן עדיין היה מלא בפחד.
לאט לאט היער התעבה, ועטף אותן, והשקט של היער עטף אותן גם כן.
זה היה מקום זר ומוזר, אבל נתן להן את התחושה שכבר לא צריכות לברוח יותר. וכך לאט לאט גם הגוף שלהן נרגע.
בסופו של דבר, מרוב חולשה ועייפות ופחד, הן פשוט התעטפו אחת בשניה, מחובקות למרגלות עץ גדול, הצטנפו והלכו לישון.
***
כשקמו בבוקר, בזמן שקרני שמש עדינות הציצו בין העצים – הן היו מוקפות בהמון יצורים קטנים: סנאים, בונים, ציפורים וארנבות. הן נבהלו מלפגוש אותם ומיד התרחקו מהן.
הן לא הכירו בכלל את הסביבה הזו של היער. הן לא ידעו מה מזיק ומה לא מזיק.
הן התהלכו ביער, ביתם החדש שלא הרגיש בכלל כמו בית. הן היו צריכות ללמוד להסתדר בכוחות עצמן בסביבה החדשה - ללמוד איך ללקט מזון, ולהדליק אש, איך להתחבא ממש מהר כשהן שומעות רעש מפחיד, ואיך לטשטש את העקבות שלהן. איך לזהות עקבות של טורפים ולהתרחק. וזה מה שעשו בחודשים הבאים.
זה אולי נשמע לכם כמו דבר טוב. אבל בעצם זה היה מאוד עצוב וקשה. הן לא אכלו הרבה, הן הפכו רזות, הן נפצעו כל הזמן והיו צריכות ללמוד לרפא את עצמן. בגלל שלא העזו לצאת מהיער, עורן הפך חיוור ורגיש. ובקיצור, הן הפכו להיות שורדות. מבחינתן, כבר לא היה זכר לננקונה קאלפה - האחיות החזקות היו כעת מרוטות, קשורות שיער, וכל היום עסוקות במה יאכלו ואיך יסתתרו.
והן כבר שכחו לחלוטין איך פעם הן היו קורנות וזקופות, והיו פתוחות לרוח ששרה את שירי האלים.
הכל היה כל כך קשה.
הדבר הטוב שקרה הוא שהן כבר לא פחדו מהיצורים העדינים של היער. לאט לאט למדו שיש דברים שצריך להיזהר מהן (כמו קולות הענק, שלפעמים היו שומעות בשוליים של היער ומיד בורחות), אך שיש גם יצורים טובי לב ועדינים ביער. שלא רצו לאונות להן כל רע. להפך - היצורים האלה הושיטו להן יד לעזרה כשהיו זקוקות לה, וחלקם הפכו לחברים שלהם.
***
כך עבר עוד חודש ועוד חודש, עד שיום אחד, כשכבר היו באמת מיואשות... כשהיער כולו היה נראה כמו סבך מסוכן בלתי נגמר, והאוכל חסר להן... הגיעה אליהן החברה הסנאית שלהן, פונקו[1], הציעה לקחת אותן למקום מיוחד ביער, וכך עשו.
הן הלכו אחריה ביער בשבילים שהכירו היטב, עד שהתפצלו לשביל חדש שלא הכירו בכלל. ובשלב מסוים הקרקע שתחתיהן הפכה למעין שביל מרוצף, משובץ באבנים שחורות גדולות. הן טופפו עם רגליהן העדינות על שביל האבנים, עד שהדרך הובילה לחור עצום בתוך סלע שחור ענק. פתח שאחריו יכלו לראות רק חושך עמוק.
הן התקרבו יחד עם פונקו הסנאית עד לפתח, עד ששמו לב שבתוך המערה יש מעין אורות אדומים, סגולים וכחולים שמרצדים על קירות האבן.
הן התקרבו עוד פנימה, והריחו ריח ממש מיוחד, שמעולם לא הריחו. כמו קטורת, שהיה לה ניחוח של עץ עתיק, שנושא ריחות של יער שלם.
וכשעשו עוד צעד אחרון פנימה (ושם כבר פונקו לא הייתה איתן, אבל זה כבר לא היה משנה) - כוח חזק וטוב משך אותן פנימה. כוח שהזכיר להן משהו... משהו שהן כבר לא יכלו לזכור מהו (אבל אני יכולה ללגלות לכם, שזאת הייתה תחושת העוצמה הנשכחת שהרגישו על פסגת ההר).
מה שהן יכלו לחוש, זה רק את עוצמת האש, מהמדורה שהפיצה את כל האור המרצד. הן נכנסו עוד קצת לתוך המערה, וגל חום נעים שטף אותם.
בצד השני של המדורה היפה עם האש האדומה-סגולה ישבה מכשפה גדולה. עיניהן ראו מיד שמדובר במכשפה טובה. ממש ממש טובה. ישובה שם זקופה ועצומה, עיניה היו מלאות באהבה רכה. ושתי האחיות מונאי ויאקו, שהרי הפכו להיות כמו חיות בר, כמו שורדות, ישר נשטפו באהבה הזו והרגישו שוב ילדות, לא חיות, והתיישבו בצד השני של המדורה.
מיד אחר כך, הרימה המכשפה את אצבעה והזיזה אותה בתנועה סיבובית מהירה, והאש הגדולה קטנה, כך שעכשיו יכלו לראות עין לעין, ולהרגיש לב ללב.
הן לא ידעו זאת, אבל באותו הרגע – החיים שלהן שוב יתחילו להשתנות לטובה.
פרק שני
הקטוקטמטה הא-הא ... הקטוקטמטה הא-הא ... הקטוקטמטה הא-הא ...
הקטוקטמטה הא-הא ... הקטוקטמטה הא-הא ... הקטוקטמטה הא-הא ...
אני מזכירה לכם שהשיר הזה היה שיר קצ'וואני עתיק, שיר של האלים.
אני מזכירה כי בראש הר גבוה מאוד ישבו מונאי ויאקו - שתי אחיות חזקות - והן ברחו ויצאו אל היער כדי לברוח מהענק, וחודשים רבים שרדו שם. למדו לגלות מים מעטים וללקט מזון, הפכו לחיות בר, לשורדות. היחידות שהתקרבו אליהן, לאט לאט, היו חיות היער הקטנות, שהפכו לחברות שלהן.
ומדי כמה ימים היו שומעות מרחוק את הצעדים של הענק, אי שם מסתובב בגבולות היער, וישר שוב היו נסות על נפשן לצד אחר של היער. נודדות חסרות בית בתוך היער.
אם אתם זוכרים, הסנאית החברה שלהן הובילה אותן בשביל אבנים שחורות שהובילה למערה שבה ישבה המכשפה לצד מדורה סגולה-אדומה-כחולה. שם עצרנו - שתי האחיות התיישבו מרוטות ורזות אל מול המכשפה. המכשפה עשתה כישוף קטן והנמיכה את גובה הלהבות, וכך יכלה להסתכל היטב בעיניהן, והלב שלהן לתוך ליבה.
ומה ראתה המכשפה כשהביטה בהן ?
עיניים רגילות היו רואות שתי ילדות צעירות. מרוטות, חלשות ופצועות. אבל המכשפה, שהיו לה כוחות קסם ועיניים שהעמיקו לראות אל מימדים אחרים, ראתה דווקא את העוצמה שלהן. היא ראתה שהאחיות האלה חזקות ומלאות בכוחות.
היא שאפה שאיפה עמוקה פנימה, כאילו היא נושמת אותן מהצד השני של המדורה, ועצמה את העיניים... ואיזה תמונה עלתה בדמיונה?
היא ראתה בבירור – ראש של הר גבוה. פסגה ירוקה שהרוח מנשבת בה בעוצמה ומערבלת את העשב. והיא ראתה שתי אחיות צעירות, יושבות שם זקופות ומאירות ונותנות לרוח לנשוב בשערן ללא פחד.
ואז, פתחה את עיניה, וראתה את אותן שתי אחיות יושבות מולה – כלכך שבריריות, כלכך נזקקות.
היא שאלה אותן – במה אוכל לעזור לכן יקירות? אני כאן לרשותכן.
האחיות מיד האמינו לה. הן הסתכלו אחת על השנייה, ומיד אמרו יחד – "אוכל. אוכל בבקשה, מכשפה טובה".
המכשפה הטובה הנהנה בהבנה, הוציאה מיד שק קטן שהיה מונח לצידה ושלפה ממנו כמה גרגרים סגולים נוצצים, והושיטה אותם בידה. האחות הצעירה מיד קמה וחטפה את הגרגרים מידה הפתוחה, חילקה חלק לאחותה הגדולה, ושתיהן אכלו בתאבון רב, בשקיקה.
לאחר שבטנן התמלאה והרעב הפסיק להעיק עליהן, המכשפה הסבירה להן בדיוק איך למצוא את הגרגרים המיוחדים האלה ביער. איפה הם מסתתרים ואיך לקטוף אותם, ואיך להכין מהן ריבה מזינה ומתוקה.
וכך עשו – בהודיה עצומה ובהתלהבות שלא הרגישו זמן רב, הן יצאו מן המערה אל היער, מצאו בקלות את הגרגרים לפי ההסבר של המכשפה הטובה, ואפילו רקחו ריבה נפלאה. וכך לאט, לאט למדו למצוא עוד מזונות ביער שלא הכירו ולא מצאו עד כה. הן לא הלכו לישון רעבות יותר בלילות, והחלו להשמין בחזרה.
***
עד שביום אחד חזרו למכשפה הטובה בשביל האבנים השחורות. היא ישבה שם שוב, אל מול המדורה הסגולה-הכחולה.
שוב ישבו מולה, ושוב כישפה את האש וזו ירדה כך שתוכל להסתכל בעיניהם ושיחושו את ליבה. ושוב ראתה את עוצמתן, ושוב ראתה בעיני רוחה את ההר, אך לא אמרה להן דבר.
"במה אוכל לעזור לכן היום?"
שתי האחיות הסתכלו האחת על השניה, ואמרו יחד – אולי תוכלי להחזיר לעורנו את הגוון הזהוב? אנחנו כל כך חיוורות, לא היינו בשמש זמן רב.
המכשפה הבינה מיד, והנהנה. ומיד לאחר מכן, באופן לא מפתיע – פרשה בפניהן את תשובתה.
היא גילתה להם שבתוך היער יש קרחת יער קטנה, מוגנת בין העצים, שמעליה יש פתח בחופת העצים הצפופה של היער שדרכו נכנסות קרני שמש חזקות. האחיות הקשיבו קשב רב למכשפה, ומיד כשסיימה יצאו והלכו בעקבות ההדרכה.
ובאמת, כעבור כמה שעות הגיעו למקום מיוחד שבו ראו עצים במעגל מושלם. באמצע המעגל היה דשא ירוק, שעליו צמחו פטריות ופרחים. על העצים ישבו ציפורים ושרו מנגינות יפות ומרגיעות. והשמש האירה בדיוק את כל מרכז המעגל.
הן לא האמינו שיש מקום כזה שקיים בשבילן. הן התיישבו על כר הדשא הנוח, והשמש זרחה עליהן וחיממה אותן... כל כך הרבה זמן לא היה להן נוח! כל כך הרבה זמן לא הרגישו את קרני המש מלטפות אותן! הן הרגישו כאילו השמח זורחת בשבילן וליבן התרחב.
למקום הזה כבר ידעו לחזור בכוחות עצמן שוב ושוב, עד שעורן חזר להיות זהוב, והשמש מילאה אותן בכוחות ובחום.
***
וכך, מדי כמה זמן הן חזרו למערה של המכשפה, לבקש את עזרתה. בכל פעם ביקשו להתחזק בדרך אחרת, או ללמוד משהו על היער. כך שלאט לאט כבר לא היו שורדות, אלא חיו חיים טובים ביער. הבטן שלהן הייתה מלאה, והשמש נתנה להן מכוחותיה. הן למדו לאתר נביעות של מים מהאדמה, וליצור בריכות יער מתוקות עם מים מרפאים.
עד שביום אחד, הן חזרו למכשפה. לא רעבות, לא צמאות, לא חיוורות ולא עייפות. הן לא ידעו מה הן רוצות עוד, ולא ביקשו ממנה דבר.
אבל המכשפה, שידעה לראות אל מעבר למילים, ראתה בבירור משהו בעיניים שלהן –
היא ראתה געגוע גדול, וכמיהה עזה לחזור לפסגת ההר.
והיא שמעה מליבם שיר שהן כבר שכחו:
אפטוקטמטה – אהה -אהה , אפטוקטמטה – אהה -אהה , אפטוקטמטה – אהה -אהה
השיר של הרוח שנשבה בפסגת ההר שבו ישבו פעם.
לכן, הפעם המכשפה הייתה זו שפנתה אליהן ראשונה. היא שאלה אותן: "האם לא תרצו לחזור לפסגת ההר הירוק?"
הן הסתכלו אחת על השניה בעיניים פעורות. ברגעים הראשונים היו מבולבולות, ולא ידעו על מה שואלת המכשפה. אך ברגע הבא, לפתע משהו ניצת בהן מעבר להבנה שלהן. כמו שלפעמים מישהו משמיע צליל מוכר או ריח, ואינך יודעת עדיין מהיכן הוא מוכר.
בפתאומיות ובעדינות, השיר עלה בתוך ליבם. עלה והתגבר:
אפטוקטמטה – אהה -אהה , אפטוקטמטה – אהה -אהה , אפטוקטמטה – אהה -אהה
ועוד השיר מתנגן, יכלו האחיות להרגיש את הרוח הנושבת בשערן ולחוש את הדשא תחתיהן, ולראות את הירוק העז והשמיים הפתוחים. עד שמראה פסגת ההר כולו חזר אליהן.
הגעגוע שלא ידעו עליו, זה שהמכשפה ראתה והרגישה, צף בעוצמה גדולה בליבם.
כל העת, כשהשיר הנושן מתעורר בליבן, המכשפה הסתכלה עליהם בשביעות רצון ובחיוך גדול. לבסוף אמרה בקול רך וברור: "מונאי ויאקו, אתן תוכלו לחזור להיות ננקונה קאלפה, ולשבת בפסגת ההר."
האחיות הסתכלו עליה בתדהמה שרק גדלה. בהפתעה גמורה : "איך את יודעת את שמנו? איך את יודעת שאנחנו האחיות החזקות?"
והמכשפכה אמרה: "מהרגע הראשון שישבתן מולי, ראיתי והרגשתי כמה אתן חזקות."
"איך זה יתכן?" אמרה מונאי, האחות הקטנה.
ויאקו, הגדולה, הוסיפה "כן. איך? הרי היינו כלכך חלשות ופצועות!"
המכשפה צחקה בצחוק גדול ואוהב, ואיתו האש עלתה והצטחקה גם כאן.
"רק בנות חזקות ועוצמתיות כל כך יכלו לשרוד ככה ביער. אתן יודעות כמה כוחות דרושים בשביל לשרוד? להסתדר ביער ככה בכוחות עצמכן?"
שתי האחיות חשבו שוב על הדברים, ובאמת הבינו שמעולם לא איבדו את העוצמה שלהן, אלא רק השקיעו אותה ביצירת חיים חדשים ביער. במציאת מחסה מוגן, מזון ומים. באותו הרגע שהבינו זאת - הבינו שהן יכולות להשתמש באותם הכוחות והעוצמות כדי לחזור למקומן בפסגת ההר. לבית האמיתי שלהן.
"אבל" אמרה אז מונאי "מה נעשה אם בדרכנו בחזרה להר נפגוש שוב בענק?"
"כן" הוסיפה יאקו "הרי הוא הסיבה שבגללה ברחנו מלכתחילה, לא הייתה לנו ברירה."
או אז לקחה המכשפה את ידה, הכניסה אותה חשופה אל האש והרימה קומץ מהלהבות, כך שהייתה לה מדורה קטנה סגולה-אדומה בתוך היד. היא לחשה לחש עדין לתוך האש, ואז הושיטה את האש ליאקו, שמשום מה לא היססה והושיטה את היד בבטחון. האש נחתה על ידה בטבעיות וליטפה את ידה ברכות כמו נוצה.
"קחי את האש אתך" אמרה המכשפה. "אני מאמינה שכשתפגשו את הענק, הוא כבר לא יהיה ענק, ובמקום שלא הייתה לכן ברירה – תיפתח הדרך."
***
כך, שתי האחיות יצאו מהמערה בפעם האחרונה, מודות למכשפה על טוב ליבה ועל כל העזרה.
הן יצאו מפתח המערה אל היער, ועשו את דרכן בשבילים הסבוכים שהובילו החוצה ממנו, אל המדרונות הירוקים שלא פגשו זמן כה רב. הפעם לא היו צריכות שהמכשפה תגיד להם לאן ללכת, כי ליבן הוביל אותן בדיוק ובבהירות, מרגע שנזכרו בהר. הן פשוט ידעו ללכת לשם בכוחות עצמן.
והן כבר לא היו ילדות צעירות כל כך, בנות 3 ו-12, אלא בוגרות הרבה יותר, כי כבר עברו שנים ארוכות ביער. מונאי הייתה בת 9 ויאקו כבר הפכה לאישה צעירה בת 18.
חיש מהר מצאו את עצמן בקו האחרון של העצים. שם הן נפרדו לשלום ובתודה מכל יצורי היער שליוו אותן בדרך החוצה עד גבולות היער. קרני השמש נחשפו לעומתן, ושטפו אותן. שמחה גדולה גאתה בליבן והן החלו לטפס במלא היער, אוחזות ידיים.
הן עלו והתקדמו מעלה על שלוחות ההר בקצב מדהים. הן באמת היו חזקות מאוד ורק הלכו והתחזקו בשנים שהיו ביער. מדי פעם עצרו כדי לאכול כמה גרגרים סגולים שאספו לדרך, או לשתות מהמים המתוקים שאספו בנאד המים שלהן.
כשכבר התקרבו מאוד לפסגה, וראו את תחילתה באופק, כבר לא היו עצים או שיחים אלא רק עשב ירוק, וכמעט הרגישו את הרוח העוצמתית שמנשבת בה. הן כבר שמעו אותה חרישית :
אפטוקטמטה – אהה -אהה , אפטוקטמטה – אהה -אהה , אפטוקטמטה – אהה -אהה
טום!!! פום!!!!
פתאום שוב שמעו צעדים גדולים ומאיימים, מרעידים את האדמה: טום!!! פום!!!!
והצעדים רק הלכו והתחזקו "פווום!!! טום!!"
הענק עלה על עקבותיהן.
שוב האדמה החלה לרעוד ולהיסדק, ואבנים החלו להתגלגל והציפורים התחילו להתרוצץ, בדיוק כפי שקרה בפעם הקודמת. ומיד אותו הפחד עלה בליבם – שהאדמה תחתיהן תיסדק והן תיפולנה מטה, אל תחתית ההר.
אך הפעם גילו כי יכלו להישאר במקומן. מלאת פחד, יאקו נתנה את ידה בחוזקה למונאי והן התקרבו זו לזו ככל שיכלו. ואז, יאקו הוציאה מתוך התיק את האש, ביד פתוחה, והושיטה אותה קדימה, מושטת לכיוון ממנו שעט הענק.
למרבה הפליאה והקסם, עד שהענק הלך והתקרב הצעדים שלו הפכו יותר קטנים וחלשים. הן לא הרעידו את האדמה עוד, ולא ערבלו את האויר ואת הציפורים. בסופו של דבר הופיע מולם איש, לא גדול יותר מגודלו של אדם רגיל, בן השבטים של ההרים.
הרעד והאימה שחדרו לגופן כמה דקות קצרות לפני כן חלף והתפזר עם הרוח. הן הזדקפו והביטו לאיש, הענק הלא ענק – ישר בעיניים.
והוא, למרבה הפתעתן, הסתכל בעיניהן בחזרה, בנימה של כבוד. לאחר כמה רגעים של שקט הניד בראשו, ופינה להן את הדרך תוך שהוא מחווה בידו ומסמן להן את המשך השביל.
מונאי ויאקו הרכינו את ראשן בענווה, ומיד המשיכו להתקדם בעליצות קדימה, נושאות את האש ביד אחת, ואוחזות זו בידה של זו בשניה, עד שהעפילו לפסגה של ההר הגבוה שלהן, ההר הגבוה ביותר בהרי האנדים.
וכאילו מעולם לא עזבו את כס מלכותן הירוק - הן התיישבו על הדשא הרך בפסגת ההר השולחני, גדולות ובוגרות יותר בכמה שנים. מכירות בכל חלק וחלק בגופן וברוחן את כוחות החיים וההישרדות.
הן יצרו גומה בדשא הגבוה, וסידרו מעגל אבנים שבתוכו הניחו את האש היקרה שקיבלו מהמכשפה. הן התיישבו שם ישבו שם בטוחות וזקופות, ועצמתיות מאי פעם. נתנו את ידן שוב, זו בתוך זו, והרגישו במלואה את עוצמת האש, עוצמתה של המכשפה, את עוצמתן שלהן – ובעצם, את מונאי יאקו – את עוצמת האהבה.
והמכשפה?
בעצם, מאז אותו מפגש אחרון שבו נתנה בידן את האש, לא ראו אותה עוד במערה (מלבד בחלומות הלילה). אך מדי כמה זמן היו חוזרות להרגיש ולשמוע את קולה של המכשפה מדברת אליהן או מדריכה אותן, ואפילו ידעו לבקש את עזרתה דרך הרוח שנשבה מההר אל היער ובחזרה.
כך שמבלי לחזור ליער, לנצח היא שכנה במערה עמוקה בתוך ליבן.
אפטוקטמטה – אהה -אהה , אפטוקטמטה – אהה -אהה , אפטוקטמטה – אהה -אהה
הסוף
[1] פונקו punku – בקצ'וואה משמעה שער, דלת, כניסה.
Comments