הצי'ף צייטאן
- Aug 10
- 9 min read
התמודדות עם תסכול וחוסר הצלחה. על מציאת ביטחון בערך ובייחודיות שלי, גם כשאני עדיין לומד ומתקשה.
כתבה: עמית הרלב
מטפלת בגישת הורות כמעשה ניסים | מחברת הספר 'סיפורים מרפאים'
הקדמה
את הסיפור הזה יצרתי בשביל יובלי שלי (בן 7) במהלך הקורס שלי 'ליצור סיפור מרפא',
בתהליך מעמיק שאפשר לי לצלול לתוך תופעה מאוד מתסכלת שהתמודדנו איתה בבית זמן רב – תסכול.
במצבים רבים ראינו שיובל נהיה מאוד עצבני וסוער, ומפסיק להתמסר לעשייה ולמידה.
בתהליך הקשבה למדתי בדיוק מה עומד מתחת לתסכול – חווית חוסר הצלחה וחוסר בטחון בלמידה של מלאכות אנושיות שונות ש"כולם עושים" (כמו נסיעה על אופניים, כתיבה, קריאה).
אבל מעל הכל הבנתי שחווית התסכול עצמה היא לב הקושי והכאב שמבקש את תשומת הלב שלי. זאת מכיוון שהתסכול הוא דרך של בני להתרחק ולהרחיק אותנו ממנו כשהוא נמצא במקום הפגיע וחסר הבטחון הזה.
למדתי שהתסכול משמש כמו הגנה מפני קרבה כשאני מרגיש חלש או פגיע, ויכולתי לראות שזהו העניין המרכזי שמבקש את ההתייחסות והשינוי בבית.
מקווה שאתם וילדכם תהנו מהסיפור.
אם את (או אתה) סקרנית ללמוד ליצור סיפורים מרפאים ולצלול לתהליך עומק שכזה סביב קושי – מוזמנ.ת מאוד למחזור הבא של הקורס שלי | כל הפרטים כאן
גרסה להדפסה:
הסיפור על הצ'יף צ'ייטאן
הצ'יף צ'אייטן ישב סביב המדורה, וכרגיל – כולם הטו אליו את אוזניהם.
כל השבט ישב במעגל גדול סביב המדורה וחיכה למוצא פיו. ואולי אפילו יותר מזה, הם חיכו לרגע שבו יתחיל לתופף על התוף שלו.
הוא הוציא את התוף הגדול – תוף ישן למראה – מעור באפלו שהיה מתוח על ענף גמיש של עץ, והחל להכות במקל ההקשה בקצב המוכר, המפעים, שאיחד את כל הלבבות במעגל וגם את כל העצים, הרוחות והכוכבים. כולם התמזגו לאחד.
מה יספר הערב?
בעצמו הוא עוד לא ידע.
לכן הוא המשיך לתופף עוד ועוד, הגביר את הקצב וחיכה שיגיע סיפור שיוכל לספר לשבט.
עד שברגע אחד, נקרע עור התוף בנקודה שבה הקיש, והוא עצר מיד את התיפוף. למרבה ההפתעה, הוא הסתכל בקרע הזה וחייך לעצמו. אחר כך הרים את הראש וחייך אל המעגל, שישב שם בהפתעה גמורה. ואז התחיל...
"אתם ודאי חושבים שהתוף שלי נקרע מעוצמת המכות שלי,או שאולי בגלל שהוא כל כך ישן.אבל לא – כי התוף, ידידי ומורי הוותיק, נקרע כדי להזכיר לי סיפור שמעולם לא סיפרתי כאן, וטוב שיסופר הלילה.וכך התחיל מספר את הסיפור..."
פעם, מזמן, נולד בשבט שלנו, שבט הלקוטה, ילד בשם אקיו (Akiyo). פירוש השם בלקוטה הוא – הילד המיוחד, או הילד הגדול.
הוא נולד לאמא שהייתה אוספת צמחי מרפא ולאב שהיה בעל מלאכה – יוצר תופים.
בלילה לפני שנולד, זקנת השבט, שהייתה אשת רפואה ידועה בחלומות ובחזיונות שראתה, קראה להוריו של אקיו אל האוהל שלה וסיפרה להם שכשתינוק נולד היא ראתה חיזיון שבו נראה אקיו מוקף בנוצות של עיט זהוב.
הוריו של אקיו השתוממו. הם ידעו שנוצות העיט הזהוב היו סוג הנוצות הקדוש ביותר. אלו שהיו מעטרות את הכתרים של הצ'יפים של השבט.
הזקנה הנהנה. אכן, היא ראתה בחזיונה סימן לכך שיום אחד אקיו יגדל להיות איש כשרוני ומוערך ביותר בשבט, שיפליג במעשים טובים וימונה, יום אחד, לאחד ממנהיגיו.
ואכן, במשך השנים, כשגדל אקיו, היה לילד מיוחד במינו.
בשתי עיניו הגדולות, הפתוחות לעולם, התבונן, חקר, שיחק ויצר באופן שונה ומיוחד.
מאז שהיה קטן היה מצביע על העננים ורואה צורות מיוחדות, מגיע למקומות שאחרים לא הגיעו אליהם, ואפילו מגיל צעיר אמו הייתה לוקחת אותו איתה ללקט צמחים, כי היה לו חוש להושיט את היד ולמצוא צמחים נדירים.
הוא לא הרבה להשתלב במה שעשו והתעניינו בו רוב ילדי השבט. כשיצאו לדיג, הוא בנה סירות מקליפות העצים והשיט אותן למרחקים. וכשליקטו פירות יער ופטריות, הוא ערבב צמחים וחרקים מתים לכדי משחות וצבע איתן אבנים וגזעים של עצים.
אך עם הזמן, כשגדל והיה לנער, עודדו אותו הוריו להתנסות גם במלאכות המסורתיות, שכבר שנים הועילו לכל חברי השבט. הם סיפרו לו על החיזיון הגדול של זקנת השבט – על כך שהוא עתיד יום אחד להנהיג את השבט.
הבעיה הייתה שבכל פעם שאקיו התנסה במלאכות של השבט – שהיו להן הוראות ושלבים, שהיו כמו דרך סלולה ליעד ידוע – הוא הסתבך.
הוא, שהיה רגיל ללכת חופשי בשבילי היצירה... להמציא, לחקור, להתנסות, מצא את רגליו נכשלות כשהתיישב וניסה ליצור חץ וקשת, לתפור עורות או לדוג סלמון מהנהר.
לכן, לרוב נטה להתחמק מהמלאכות הרגילות ומהשיעורים שהועברו על ידי בוגרי השבט.
אך לקראת טקס ההתבגרות של כל הנערים והנערות בשבט, ישבו כל בני גילו להכין תוף מעור. אקיו ראה את חבריו מתיישבים יחד ומתחילים את העבודה, יחד עם אביו שהנחה אותם.
הוא רצה להיות שייך, הוא רצה שיהיה לו תוף. והוא רצה להיות צ'יף יום אחד, והבין שהוא חייב להשתלב בעשייה של השבט.
לכן לקח בכוח את ישבנו והושיב אותו במעגל. אביו חילק לו פיסת עור צבי וענף עץ ארוך, והוא החל למלא יחד עם כולם אחר הוראות אביו.
לא עבר זמן רב ואקיו התחיל להרגיש את התחושה המוכרת, הנכשלת.
הוא ניסה למתוח את העץ לכדי מעגל, אך הענף נשבר שוב ושוב. אביו הגיע אליו ברוגע עם ענף חדש והניח את ידו על כתפו, אך הוא ניער אותה ממנו בכעס ולקח את המקל לניסיון חוזר.
שוב, לא חלפו כמה רגעים. הפעם הצליח לכופף את הענף, אבל הכפיתה שיצר השתחררה ואיתה הענף. שוב, להתחיל מהתחלה.
הוא רטן בכעס.
אביו ניסה לנחמו, אך הוא הביט בו במבט מאיים – "תתרחק ממני. תן לי לבד."
בפעם השלישית, כשראה שהשלד שיצר היה עקום ובכלל לא עגול – הוא התייאש בבת אחת.
עוד לפני שאבא הספיק להניח יד אוהבת על הכתף שלו, הוא זרק את העור והענפים לכל עבר. קם ורץ במהירות אדירה היישר אל שדות התירס שבעמק.
אביו ואמו רצו אחריו, אבל הוא היה מהיר בהרבה, ועד שהגיעו לשולי השדה – כבר נעלם ללא זכר.
אקיו רץ למרכז השדה, לאיפה שאף אחד לא יכול לראות ולמצוא אותו. בתוך השדה הוא ישב ובכה מתסכול ומצער, מוסתר על ידי העלים הגבוהים. יודע שבוודאי אף אחד לא יוכל להגיע אליו כך, וטוב שכך.
בהתחלה שמע את ההורים עדיין צועקים לו: "אקיו, בוא!" וכבר היה בטוח שבטח ההורים חזרו אל האוהל שלהם.
הוא הרגיש שהוא חייב להיות לבד.
"אני לא שווה כלום," אמר לעצמו. "כלום וכלום! אין שום דבר של השבט שאני אי פעם אוכל לעשות. וזה ברור! והדבר היחיד שעוד ברור זה שזקנת השבט טעתה כשחשבה שאני אוכל להיות צ'יף... גם, כן. חזיונות."
הוא כיווץ את הכתפיים שלו וסגר את הלב שלו.
כשלפתע, בין הרגבים סביבו, שמע קולות מוזרים בוקעים מהאדמה.
רגע לאחר מכן יצאה מהאדמה חפרפרת קטנה.
היא הביטה בו בשתי עיניים שחורות קטנות. היא הייתה מאוד סקרנית לגביו, וברגע שהפסיק לבכות שאלה אותו: "מה קרה לך, ילד אדם?"
אקיו עוד לא פגש בעל חיים כל כך מקרוב. החפרפרת נגעה לליבו, והוא סיפר לה מה קרה.
הוא סיפר לה שהוא ממש מתוסכל וכעוס, שקשה לו, שאין לו כוח יותר לחזור לשבת ולנסות להכין תוף, ושהוא לא רוצה לראות את ההורים שלו יותר בחיים.
החפרפרת חייכה.
"למה את מחייכת?" שאל אקיו.
"אני בדיוק כמוך," אמרה. "גם כשאני כועסת, אני נכנסת לתוך מחילה וחופרת וחופרת למרחקים, כך שאף אחד לא יכול למצוא אותי."
"על מה את מתעצבנת?" הוא שאל.
והיא סיפרה לו כל מיני סיפורים.
"עכשיו, למשל, נעלבתי משניים מתוך שנים-עשר האחים שלי. בכלל, אחים," היא אמרה "הם מתכון להרבה צרות. המזל שלי זה שאני יודעת להתחפר הכי הכי מהר."
אקיו הרגיש איך ליבו מתחמם. הוא הרגיש בדיוק אותו הדבר.
טוב היה לו לשבת כך עם החברה החדשה, מוסתרים יחד בלב השדה.
אבל פתאום עלה באפם ריח מתקתק.
החפרפרת נזכרה שהיא ממש רעבה, וגם אקיו.
הם הלכו בעקבות הריח וראו את כל משפחת החפרפרות יושבת סביב תבשיל תירס חם שנראה נפלא.
משפחת החפרפרות הייתה אדיבה מאוד והזמינה את אקיו לארוחה.
אבל אקיו, כשראה אותם, מיד חשב על ההורים שלו והבין כמה שהוא מתגעגע אליהם.
הוא הודה לחפרפרת ולמשפחתה והחל לצאת משם. בדרכו הוא ראה שהשמש כבר שקעה והשמיים הפכו סגולים.
כשהגיע לגבול השדה, ראה להפתעתו שאמו ואביו מחכים לו ממש על סף השדה.
ליבו גאה - הם חיכו לו כל הזמן הזה.
אבא החזיק בידיו את שברי התוף ואמא החזיקה את סל הליקוט עם הפרחים.
מיד כשראה את אביו, הרכין את ראשו ואמר:
"אל תדאג, אבא. מחר אחזור להכין את התוף."
אבא נשק לו על מצחו, הרים את פניו באצבעות עדינות ואמר בעיניים מלאות אהבה:
"לא, בן שלי. מחר נעשה משהו אחר."
וכך הלכו שלושתם, יד ביד חזרה אל האוהל.
אמא הבעירה מדורה במרכז האוהל והניחה עליה את הפרחים שאספה, ועשן ריחני התפשט סביבם, עטף וערסל אותם במיטתם המשותפת.
ורגע לפני שנרדם, פתאום ליבו של אקיו נפתח כלפיהם כפי שמעולם לא שיתף אותם.
מתוך ערפילי השינה, אמר: "אני לא חושב שאוכל להיות צ'יף כמו שהרופאה הזקנה אמרה."
הוא אמר את זה עם הרבה כאב ופחד.
אמא ואבא חיבקו אותו ממש חזק, ושוב, הרגיש תחושה דומה לזו שהרגיש בחברת החפרפרת. היה לו כל כך חם ונעי בלב.
הם נרדמו מחובקים.
.
למחרת בבוקר, עוד לפני שגופה של השמש הופיעה בשמיים, יצא עם אמא ואבא במעלה הגבעה שמשקיפה על העמק שבו נמצאים גם שדות התירס.
על ראש הגבעה, אקיו ראה בעיניו כמו סלע ממש גדול. אך כשהתקרבו אל הסלע, ראו שהוא זז. זו בעצם הייתה אשת הרפואה הזקנה, שכיסתה את עצמה בשמיכה כהה.
רגע לפני שהעפילו לראש הגבעה, הוריו נפרדו ממנו ואקיו עשה את הצעדים האחרונים לבד. כשאקיו התקרב אליה, היא הורידה את השמיכה והסתכלה עליו בחיוך מאוד רחב וכמעט חסר שיניים לחלוטין.
היא הזמינה אותו לשבת לידה והוא התיישב.
זמן מה שתקו יחד, עד שפתחה הזקנה את פיה, ובקול רך שאלה אותו אם שמע על החיזיון שלה, על הנבואה.
הוא הנהן.
אבל אז, אמרה לו שיש חלק שלא שמע עליו.
פניו של אקיו נדלקו. מיד חשב לעצמו "איך יכול להיות שההורים שלו לא סיפרו לו על חלק בנבואה"?
ואשת הרפואה ששמעה את מחשבותיו מיד השיבה: "לא שמעת עליו כי גם ההורים שלך לא שמעו עליו. אף אחד לא שמע עליו."
מיד אחר כך, סיפרה הזקנה לאקיו, כי בחיזיון שלה ראתה את התינוק מנוח בנוצות של עיט זהוב... כן. "אבל הייתה שם גם נוצה אחת של צ'ייטאן – נוצה של בז."
היא הרימה את הסנטר של אקיו וכיוונה את ראשו לשמיים.
מעל העמק דאה בז יפהפה, נוצותיו חומות ומנומרות, וזנבו פרוש מאחוריו כמניפה מרשימה.
ובזמן שאקיו בחן במבטו המעמיק את הבז, הזקנה סיפרה לו שהצ'ייטאן בתרבות האינדיאנית, ידוע כציפור שרואה דברים שאחרים אינם רואים.
שהיא מסתכלת על הכול מלמעלה ורואה דברים למרחקים אדירים, ומצד שני מביטה מטה ורואה בפרטים שאף יצור אינו מבחין בהם.
"לא במקרה ראיתי בחיזיוני נוצה של צ'ייטאן, הו לא. גם אתה ילד כזה, אקיו – ראייתך שונה משל אחרים".
היא סיפרה לו שצפתה בו במשך השנים, רואה צורות שונות בעננים, מגלה פתרונות אחרים ודרכים חדשות ביער.
אקיו הביט בבז והתמלא בגאווה. הוא הרגיש דומה לו.
אבל אז בבת אחת שוב שוב חזר אליו התסכול על כך שהוא לא מצליח להשתמש בכישרונות שלו כדי לעשות את מלאכות השבט.
הוא ראה את הבז עף כל כך יפה והרגיש כל כך שונה ממנו, והרכין את ראשו.
אשת הרפואה הזקנה, שכמו שמעה את המחשבות שלו, ביקשה ממנו להרים שוב את עיניו אל הבז. ואמרה: "כשהבז נולד, הנוצות שלו גדלות לאט-לאט, וכשהן גדלות מספיק, ההורים שלו מעודדים אותו לפרוח מן הקן. בהתחלה, איקו, הוא לא עף כל כך טוב. הוא לא יודע לדאות. הוא לא יודע לפנות. פעמים רבות הוא מאבד שיווי משקל ונופל אל בין הענפים."
בבת אחת חזר אל ראשו של אקיו זכרון שנשכח ממנו – על הפעם שטיפס על עץ ומצא שם בטעות גוזל שנחבל. על איך שאמו והוא טיפלו בו ושחררו אותו בחזרה וראו אותו עף אל הקן שלו. זה היה בז!
ושוב פלשה הזקנה מיד למחשבותיו ואמרה "נכון מאוד בני, כבר פגשת בצ'יטאן קטן. אם כן, בדיוק כמו שאמרתי לך. רק אחרי נסיונות רבים, ולאחר שרגליו וכנפיו מתחזקות, הוא משפר את התעופה שלו ורואה את כל מה שיכולות עיניו לראות מלמעלה."
אקיו הבין. ומיד רגליו הרימו אותו, והוא רץ משם שוב בשיא המהירות.
הפעם לא לשדה התירס, אלא ישר למקום שבו מעגל התופים התכנס מדי בוקר.
"תודהההה!" הוא צעק לאישה מרחוק.
הוא הגיע למקום ההתכנסות של המעגל עוד לפני שיתר הילדים הגיעו לשם באותו יום.
טיפס על אחד העצים והוריד כמה ענפים ירוקים מיוחדים ממקום גבוה בעץ.
אלה לא היו הענפים הרגילים מהם הכינו את התופים, אבל הם היו יותר רכים וגמישים, והוא הצליח לקפל אותם בקלות.
הוא החל לעבוד במרץ.
וככל שעבר הזמן הגיעו לשם עוד ועוד ילדים והסתכלו על מה שהוא עושה.
חלק מהילדים אף ביקשו שהוא יראה להם את העץ או יטפס עבורם ויקטוף.
לקח לו קצת זמן ללמוד איך לקשור את הענפים. הוא נעזר באבא שלו, למד ממנו, ובסופו של דבר הייתה לו המסגרת של התוף.
אבל לפני שהתחיל לחבר את עור הצבי, אביו הניח לפניו עור אחר לגמרי, בצבע חום כהה.
זה היה עור באפלו.
הבאפלו הייתה חיה גדולה יותר, ועורה היה גס יותר והיה הרבה יותר קשה להכין ממנה תוף. ולכן גם לקח זמן רב לרכך ולהתאים את העור.
ותוך כדי, העור נקרע שוב ושוב.
זה היה קשה. אבל אקיו לא התייאש.
הוא חיפש ומצא שרף של עץ, הדליק אש והמיס אותו. יצר דבק והדביק את הקרעים שנוצרו.
כשהחלה להתגנב לליבו התחושה המוכרת שהוא אינו מצליח והייאוש, הוא נזכר במה שאמרה אשת הרפואה על הצ'יטאן, ומיד במוחו עלה רעיון חדש, והוא ניגש להתנסות בו בהתלהבות.
לקח עוד זמן רב עד שהעור התקבע, עד שידיו של אקיו למדו את המלאכה, ועד שמצא פתרונות לכל מה שהשתבש בדרך. אבל בסופו של דבר, בידיים של אקיו ישב תוף גדול, שלא היה מושלם, אבל היה ממש יפהפה.
הדפיקות הראשונות עליו נשמעו בכל היער, והגיעו אפילו עד לשדה התירס, ולביתם של משפחת החפרפרות.
הפעם הבאה שהתוף הזה ניגן הייתה בטקס ההתבגרות של כל בני גילו של אקיו.
בסופו של דבר, אקיו, שרעיונותיו סייעו לכל הילדים והילדות להכין תופים מרשימים ומיוחדים, נבחר להוביל את הטקס. הוא היה הראשון בשיירה שקפץ מעל האש ותופף במעגל.
והפעם הבאה שתופף על התוף הייתה בטקס הכתרתו לצ'יף, שבו קיבל את השם – הצ'יף צ'אייטן.
כך נוצר התוף הזה.
התוף שבאותו הלילה, במעגל השבט, נקרע שוב.
אם כן, זו לא הייתה הפעם הראשונה שנקרע, אלא אחת מבין הרבה פעמים שנקרע, עוד מהרגע שנוצר.
זהו סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה
Comments