סיפור על שכנים שהתחילו לריב בניהם. המספר את סיפור המלחמה והסכסוך היהודי-ערבי מנקודת מבט ילדית.
כתבה: עפרית קלס
מלווה חינוכית של צוותים חינוכיים והורים, ברוח וולדורף. עובדת סוציאלית וגננת וולדורף. מטפלת בילדים במגע ומשחק, מתמחה בקשיי ויסות חושי ורגשי בגישת nfda.
את הסיפור הזה כתבתי לפני שנתיים כשהיו התפרעויות של ערביי ישראל וחווינו אותם מקרוב מאד בגן במשגב.
בסיפור הזה רציתי להעביר באופן הכי כנה ואמיתי את התפיסה שלי לגבי מה שקורה לנו כאן - הפחד שהולך וגובר אצל שני הצדדים והאשליה שהצד השני רק רוצה לפגוע בך. רציתי לספר במילים הכי פשוטות לילד שלי את המלחמה כמו שאני מבינה אותה.
לצערי הרב הסיפור הזה רלוונטי מתמיד גם עכשיו והוא יכול לתת מענה עמוק ועכשווי לילדים שחיים חזק שאלות על משמעות המלחמה וסיבותיה.
הסיפור לא מנסה לטשטש או לייפות את הקושי והפחד, הוא משתמש בהם. לכן הוא מתאים לילדים בגילאי בית ספר או לילדים צעירים יותר שיכולים לשמוע תיאורים מפחידים קצת ומבלי להבהל.
וכן לנו המבוגרים הוא יכול להעניק קצת נשימה ונחמה ואמונה, אל מול כל הכאב והסבל שאנחנו חווים בימים אלו
השכנים שגירשו את החושך
בממלכת רוניה היו השמיים בהרים רוב הימים, ואור השמש זרח בבהירות.
התגוררו שם אנשים רבים - הם דיברו כל מיני שפות שונות, וחגגו כל מיני חגים, והיה להם עור ושיער ועיניים בכל מיני צבעים.
וכולם אהבו את הממלכה שלהם מאד ועזרו לבנות אותה כמיטב יכולתם.
גם אדם ונור התגוררו בממלכה הזאת.
סבא של אדם חלם להגיע לרוניה שנים רבות. אבותיו סיפרו לו על הארץ המופלאה הזו, ואמרו שגרו בה פעם ושזה הבית האמיתי שלהם. לכן יום אחד הוא עזב את משפחתו ויצא למסע ארוך שבסופו הגיע לרוניה והתחיל לבנות בה את ביתו.
סבא של נור נולד בממלכת רוניה, וגם אבא של סבא שלו. אבותיו סיפרו לו שזה היה הבית של משפחתם מאז ומעולם.
אדם ונור נולדו שניהם ברוניה, ופשוט היו שכנים. המשפחות שלהם דברו בשפות שונות, והם לא ממש ידעו לדבר זה עם זו. אבל תמיד כשאדם היה בועט בכדור נור היתה מחזירה לו בעיטה חזקה מדוייקת. בלי צורך במילים.
וכך היה במשך שנים רבות.
יום אחד התכסו השמיים בעננים שחורים מאד ואפלה ירדה על ארץ רוניה.
אף אחד לא הבין ולא ידע בדיוק מה קרה.
אנשי הארץ שטופת השמש נבהלו מהשינוי, וחלקם קצת פחדו מהחושך, וחלקם חששו שהשמש לא תחזור.
כל משפחה התכנסה בבית שלה, והפסיקה לצאת החוצה, ולראות את השכנים.
ואז מבחוץ, מהחושך, הגיעו קולות מפחידים, כמו בום חזק, ועוד אחד.
לנור היה נדמה שהיא שומעת קולות של חיות גדולות ומפחידות שהגיעו מהבית של אדם , והיא התחילה לפחד שיש שם נמר שיטרוף אותה ואת משפחתה.
גם אדם היה בטוח ששמע באפלה מפלצות שהגיעו אל הבית של נור, ויחד הם מתכננות כיצד להרוס את הבית שלו.
הקולות המשיכו ושניהם לא הצליחו לישון טוב באתו לילה, כי הם פחדו מאד ממה שיגיע אליהם מהבית של השכנים.
החושך גבר יום אחר יום, וכבר זמן רב מאז שאדם ראה את נור.
אבל הקולות המשיכו, והמפלצת והנמר הלכו וגדלו במחשבות של נור ואדם.
יום אחד אדם פחד כל כך שהוא החליט לזרוק אבן על המפלצת שהשתכנה בבית של נור. אולי הוא יצליח לגרש אותה.
אחרי שהאבן נזרקה השתררה דממה עמוקה, ואדם הרגיש קצת יותר חזק – הנה הוא הצליח לגרש את המפלצת.
אבל אז הא שמע קול מפחיד יותר מאי פעם. זה נשמע כמו יללה עולה ויורדת, אולי בכי של ילדה, אולי תרועה של מפלצת.
וכשההורים של אדם שמעו את היללה הזו הם אמרו שעדיף להכנס לחדר הכי מוגן בבית- הכי רחוק מהבית של השכנים. אבל אדם היה ילד אמיץ מאד, והוא לא אהב להסתתר ממפלצות... אז הוא זרק עוד אבן אחת גדולה קצת יותר לכיוון של היללה הזו, לפני שהוא ברח לחדר המוגן. והפעם הוא ידע שהיטיב לזרוק כי זעקה של כאב נשמעה בתוך האפלה.
גם נור הבינה שהיא חייבת להגן על עצמה ועל משפחתה מהנמר המפחיד שהשתכן בבית של אדם. הנה הוא אפילו התחיל לזרוק עליהם אבנים.
היא ירתה חץ בוער לתוך האפלה וגינת הירק האהובה של אדם התחילה לבעור. לאור האש, הצללים בבית השכן הפכו גדולים ומאיימים אף יותר והיה נדמה שזה לא נמר אחד שם אלא להקה שלמה של נמרים מסוכנים ורעבים, שמתכננים איך לתפוס אותה.
כשאבן גדולה יותר הגיעה מהבית השכן ושברה את החלון שלה, הפחד גדל בליבה. אבל היא לא תיתן לאף נמר לפגוע בה ובמשפחתה שלה! לכן היא אזרה אומץ רב וירתה חץ נוסף, שהבעיר את הגדר שבנתה משפחתו של אדם.
עכשיו אדם היה בטוח שהמפלצות תוקפות אותו והוא הבין שעליו לעצור אותן בכל מחיר. הוא החל להשליך דברים גדולים וכבדים רבים לעבר הבית של נור , וייצר שם הרס גדול.
וגם נור עשתה ככל יכולתה כדי להפחיד את הנמרים ולאיים עליהם שיסתלקו ולא יעזו להתקרב לבית שלה.
שתי המשפחות התכנסו בחדרים הכי מוגנים בבית, היכן שהסכנות מבחוץ לא יכולות להגיע. אבל הקולות הלכו וגברו- צעקות של כעס ואיומים, בומים של דברים נשברים, לחישות של אש, יללות של בכי, ובעיקר- סיפורים רבים ומפחידים על המפלצות והטורפים שמסתובבים בחוץ בחושך.
ולא היה נעים בממלכת רוניה. היה מפחיד וכואב ועצוב מאד לכל האנשים.
אבל יום אחד היה לאדם חלום. הוא חלם על השמש הבהירה שפעם הציפה את שמי רוניה באור חזק וחם. והוא כמעט שכח איך השנה נראתה, מרוב המחשבות על המפלצות שבבית השכן. והוא הרגיש געגוע גדול כל כך, שפתאום החושך נמאס עליו אפילו יותר מהמפלצת שבבית השכן.
אז הוא הדליק מדורה גדולה ממש ליד הגדר של הבית של נור וישב שם והתחיל לפזם לעצמו שיר קטן. אט אט הוא נזכר שזה שיר שהתנגנן בחלומו על השמש, ויחד עם המנגינה הוא התחיל להזכר גם במילים:
"בין החושך לאור אלך תמיד ובכל מקום בו אהיה, אפתח חלון שלא אור, ואזרע זרעי אהבה".
פתאום הוא ראה צל גדול מתקרב אליו בחשכה מכיוון הבית השכן... אדם רצה לברוח מהר, אבל השמש מהחלום שלו נתנה לו אומץ והוא נשאר לשבת. כשהוא לא זז הצל החל לקטון ולקטון, ועד שהצל הגיע ממש קרוב. אדם הופתע לגלות שזה בסך הכל צל של ילדה קטנה, ובהמשכו עמדה נור.
אדם כמעט שכח איך היא נראית – פתאום היא היתה כל כך קטנה ביחס למפלצות הענק שארבו בביתה, ובעיקר נראתה חיוורת ועייפה מאד.
אדם הבין פתאום כמה ימים לא ראה אותה באמת.
נור שמעה את השיר, וביקשה בחשש קל להתיישב ליד אדם. הוא גם קצת חשש, אבל השמש מהחלום נתנה לו אומץ - והוא הסכים.
מסביב להם באפלה המשיכו לרחוש צללים מאיימים, אבל ליד האש היה מואר וחם, וזה היה נעים. שניהם שתקו. לאחר כמה רגעים אדם התחיל לשיר לנור את השיר מהחלום שלו. ולהפתעתו נור הצטרפה אליו- היא חלמה על אותו שיר ועל אותה שמש. רק שבחלום שלה השיר היה במילים שונות- הן היו בשפה של משפחתה:
"בין אל-אטמר ואל-נור סאמשי דיימן, ופי כל מקאן סאמשי, סאיפתח שובאק אל נור וסאזרע בוזור אל חוב"
זמן מה ישבו שני הילדים ליד האש ושרו, פעם בשפה הזאת ופעם בשפה הזאת. הם הרגישו איך הלב שלהם נהיה קל כמו שלא היה כבר ימים רבים.
פתאום זז משהו מעליהם בשמיים- אחד העננים השחורים שכיסה את השמיים החל לנוע, וקרן שמש בהירה חדרה מבעדו. נור ואדם הביטו המומים ומסונוורים באור הטוב שכה התגעגעו אליו. לאט לאט חדרה את העננים קרן שמש נוספת והחושך הפך פחות מוחלט ואפל.
ההורים יצאו מהחדרים המוגנים והביטו בשני הילדים שיושבים ושרים ליד המדורה, ובקרני השמש הבהירות שזורחות מעליהם.
ואז הם הצטרפו לשיר, ועזרו לילדיהם להאיר את החושך
"בין החושך לאור אלך תמיד ובכל מקום בו אהיה, אפתח חלון שלא אור, ואזרע זרעי אהבה.
בין אל-אטמר ואל-נור סאמשי דיימן, ופי כל מקאן סאמשי, סאיפתח שובאק אל נור וסאזרע בוזור אל חוב".
השכנים ישבו ושרו יחד עד שהשמש חזרה להאיר על הממלכה האהובה שלהם, וכל המפלצות והנמרים הטורפים התמוססו יחד עם החשכה.
אז קמו כולם ביחד, והחלו מפנים את ההריסות, מתקנים את הבתים וכל מה שנהרס, ובונים מחדש את ארצם.
Comments