המסע הגדול של משפחת שלדגי היער
סיפור למשפחה שפונתה מביתה בגבול הצפון בעקבות המלחמה ועברה מסע של נדודים.
נכתב במקור לחברתי (האמא), אך מתאים מאוד גם לילדים.ות שאוהבים סיפורים ארוכים.
כתבה: עמית הרלב
עו"ס ומלווה הורים בגישת הורות כמעשה ניסים.
זה סיפור שכתבתי לחברתי הטובה והמופלאה שפונתה יחד עם משפחתה מביתה בגבול הצפון.
מאז עזבו את ביתם התמודדה המשפחה עם נדודים רבים וקשיים מגוונים, שבהם גילו כל בני המשפחה כוחות מופלאים.
הסיפור נכתב לאור סיפור המסע של משפחה זו. מומלץ לשנות ולהתאים את הסיפור לסיפור החיים שלכם, לקשיים שלכם, לכוחות שלכם, ולסוף הידוע או הבלתי ידוע של המסע שלכם.
תודה לשותפי ועוזרי:
לאלי בבג'נוב על האיור המרפא
לדודתי אורית בר על הסיוע בעריכה
***********
המסע הגדול של משפחת שלדגי היער
היה היתה פעם, הרחק הרחק מכאן
בארץ ירוקה ופראית משפחה קטנה של שלדגי יער שחיה ביער אלונים יפהפה:
אמא שלדגית, אבא שלדג, ושני גוזלי שלדג קטנים.
הם גרו בקן גדול ויפהפה על גזע של עץ אלון, וחיו חיים של שלום ושל אהבה.
הם אהבו מאוד את היער, ואת כל חיות היער שגרות בו, ובמיוחד אהבו את חבריהם השלדגים ואת כל בני משפחתם שחיו אתם בשכנות.
מדי יום היו יוצאים השלדגים הבוגרים לרחבי היער לאסוף אוכל, לבקר קרובים ולאסוף חומרים שונים לטיפוח הקן.
הגוזלים הצעירים, היו נהנים לעוף למעיין הגדול שבמרכז היער. שם, היו נפגשים עם כל הגוזלים האחרים ומשחקים שעות רבות במים הקרירים, עד שהיה מגיע הזמן לחזור הביתה אל הקן.
ובין לבין, בדרך מפה לשם ומשם לכאן – היו אמא שלדגית והגוזלים שלה אוספים מאוצרות היער : פרחים, פירות ואבני חן... כי מכל דבר שמצאו ביער, ידעה אמא ליצור נפלאות ולהכין מטעמים.
לכן, הקן של משפחת השלדגים היה תמיד מרהיב ביופיו, מלא בקסם, ותמיד הדיף ריחות מתוקים.
וכשהערב היה יורד וקורא ללילה לבוא אחריו, היו מתכנסים יחד כל בני המשפחה בקן. הם היו מרגישים סביבם את הקן החמים, הבטוח והמוכר... והיו נרדמים, וחולמים חלומות נפלאים.
יום בהיר אחד, עם זריחת החמה, החלה לנשוב רוח מזרחית סוערת וחמה ביער. רוח השרקייה.
רוחות חזקות כאלה היו מגיעות אל היער אחת לכמה שנים, מאיימות לנשוב בחוזקה על היצורים העדינים של היער ובתוך הקינים, המחילות והכוכים.
בכל פעם כשהייתה נושבת רוח שרקייה ביער נהגו השלדגים לצאת מגבולות היער, משפחות משפחות, לטיול קצר, והיו חוזרים עם שוך הסערה.
השלדגים חיו ביער האלונים הזה כבר מאות שנים, דור אחרי דור, וידעו כי לכל רוח רעה וסוערת יש סוף. הם ידעו שהרוח תגיע וגם תחלוף, ושחיי היער ישובו לסדרם ולקסמם.
באותו בוקר, כשאמא שלדגית ואבא שלדג שמעו את ציפורי השיר מבשרות בדאגה על הרוחות החזקות והחמות, הם הבינו מייד שהפעם תהיה זו רוח חזקה במיוחד ולכן יש לצאת לדרך במהירות. הם העירו את הגוזלים וארזו מיד שק קטנטן עם צידה לדרך.
למרבה הצער, אבא שלדג לא יצא איתם לטיול הפעם, הוא נקרא יחד עם עוד כמה שלדגים ושלדגיות בוגרים להישאר ביער, בכדי לעזור ולשמור על החיות שנשארו, ולטפל בקנים ובמחילות שכבר החלו להרס מהרוחות.
אבא שלדג נתן לכל בני משפחתו נשיקה גדולה, אוהבת וקצת עצובה והם נפרדו ויצאו לדרכם.
השלדגית והגוזלים יצאו לדרך מבלי לדעת לאן יגיעו ומה יפגשו. ובכל זאת יצאו – המריאו ועפו.
הם יצאו מגבולות היער, וראו את השמיים הפתוחים שלפניהם ומעליהם.
ממרום מעופם ראו הרבה מקומות מסקרנים. אין סוף מראות, צלילים וצבעים מתערבבים.
ובעודם עפים, התנגן לפתע שיר משמח בשקט, בתוך ליבה של אמא שלדגית:
נעוף עם הרוח, הרוח הטובה
נושבת בלבנו ומעירה תקווה
נמצא את הכוח, הכוח בנמצא
קיים הוא בתוכנו, כמו אש כמו להבה
לאן עפו?
זאת לא ידעו.
היה זה מסע לא מתוכנן והם נתנו לרוחות הקלות, לצבעים ולמראות להוביל אותם.
השלדגית יצאה בעבר לטיולים רבים, בכל רחבי הארץ. אך מעולם לא קרה שיצאה בפתאומיות רבה כל כך, לבד עם הגוזלים, מבלי לתכנן לאן היא מכוונת את מעופה. היא התבלבלה מעט, אך גם התרגשה מהחוויה החדשה.
בעודם עפים נשמעה לפתע שריקה מוכרת מכיוון הסבך הירוק שנפרש תחתיהם.
אמא שלדגית זיהתה מיד את השריקה המוכרת של חברתה שילה, שלדגית הנהר.
היא סימנה לשני הגוזלים להנמיך את מעופם ויחד הם נחתו בתוך הסבך.
כאשר רגליהם נגעו לראשונה בקרקע כעבור שעות רבות של מעוף, הם הרגישו עד כמה הם רעבים וצמאים וכמה גופם עייף.
למרבה המזל, הם נחתו בבית חם ואוהב של משפחת שלדגים שוכני נהר, הבית של שילה.
השלדגים סיפרו לשילה ולמשפחתה על כל מה שאירע ביער האלונים, ואלה הכניסו אותם לביתם בכנפיים פתוחות: "בואו, בואו, היכנסו. יש לכם מקום אצלנו בתוך שיח הפטל שלנו".
כאשר ראו אמא והגוזלים את עיניהם הטובות של שילה ושל בני משפחתה הם שמחו מאוד וליבם התרחב.
זה היה קצת קשה לגור בתוך שיח הפטל הזה, שלא היה גדול והרי כבר חיה בו משפחה.
היו בו גם הרבה קוצים, שבהתחלה שרטו את הגוזלים.
אבל – היו שם גם המון פירות פטל מתוקים חמצמציםף והיה שם את הנהר שזרם וזרם במנגינה נעימה של פכפוך מים. ויותר מכל - היו שם חברות וחברים קרובים ואוהבים.
הגוזלים המופלאים קפצו מיד לתוך החיים החדשים לצד הנהר, הכירו חברים חדשים והמשיכו לעשות מה שגוזלים עושים כל הזמן – לגלות, לאהוב ולגדול.
אך כשבסוף כל יום הגיע הערב ומשך את הלילה לבוא אחריו, היו הגעגועים מציפים אותם. כל מה שהיה חסר הכאיב והקשה עליהם להירדם... הם התגעגעו לקן שלהם, לחברים ולבני המשפחה שלהם, ולמעיין ששכן בלב היער. אך יותר מכל התגעגעו לאבא שלדג, שאותו לא ראו זמן רב.
אמא הרגישה שליבם של הגוזלים שלה עצוב מאוד ומתגעגע (וגם ליבה שלה). אז היא פרשה את שתי כנפיה ועטפה את הגוזלים במעגל גדול. ואז, עצמה את עינייה ודמיינה שהם בתוך הקן החם והנעים שלהם ביער האלונים. היא דמיינה שהיא הבית, שהיא גזע האלון ושבתוכה כל ריחות הבית, המראות והקישוטים.
אט אט הגוזלים חשו כאילו הם בתוך ביתם, עצמו עיניים ונרדמו.
ביום המחרת, עם עלות השחר, התעוררו השלדגים ועלתה בהם מחשבה - אולי יוכלו כבר היום לחזור הביתה ליער? בדרך כלל הרוחות היו נושבות למשך ימים ספורים ואז חולפות.
הם ניזכרו שאבא אמר שימצא אותם כשיגיע הזמן לחזור.
ובעודם מהרהרים ומקווים, לפתע, הגיע אבא! הוא חיבק ונישק אותם והשמחה הייתה גדולה.
אבא שלדג סיפר להם שלהפתעתו ולצערו הרוחות החמות הסוערות, עוד לא חלפו ביער, ואפילו לא נחלשו. לכן, זה עוד לא הזמן לחזור ליער ולקן.
את יתר היום הם בילו עם אבא שלדג – בצלילות לנהר ובאיסוף פטלים (הפעם רק אבא אסף, והם רק זללו). בסופו של אותו יום, לאחר שאבא שלדג נפרד מהמשפחה שוב וחזר אל יער האלונים, חשבה אמא שלדגית שאולי כדאי לעזוב את גדת הנהר.
היא אהבה לגור בחיק המשפחה של שילה, אבל הרגישה ששיח הפטל כבר צפוף מדי. והיא שמעה יום אחד שמועה מפי ציפור אחת - שבמקום לא רחוק, על עץ אקליפטוס גדול, התאספו המון שלדגים מיער האלונים.
היא חשבה לעצמה: אם הדרך האירה לנו פנים בפעם הראשונה, אולי היא תאיר לנו פנים שוב, גם בפעם שנייה?
וכך, למחרת נפרדו השלדגים בתודה גדולה מהמשפחה של שילה והמריאו שוב מעלה לשמיים.
מתחתיהם ראו המון מקומות מסקרנים. אין סוף מראות, צלילים, צבעים מתערבבים.
במעופם שוב התנגן בליבה של אמא אותו השיר. והפעם היא שרה אותו בעצמה, בקול:
נעוף עם הרוח, הרוח הטובה
נושבת בלבנו ומעירה תקווה
נמצא את הכוח, הכוח בנמצא
קיים הוא בתוכנו, כמו אש כמו להבה
לאן עפו?
זאת לא ידעו. מעולם לא היו קודם לכן בעץ האקליפטוס הגדול, ולא ידעו בכלל איפה הוא נמצא.
אבל כפי שגילו מהר מאוד - זה לא היה כלכך קשה למצוא אותו. העץ היה כל-כך מלא בשלדגים, כך שמהרגע שהגביהו לשמיים הם שמעו בבירור את הציוצים ועפו לכיוונם.
וככל שהתקרבו אל העץ שמעו את הצלילים חזק יותר ויותר, עד שהצליחו לזהות קולות מוכרים: של השכנים מהיער! של החברים מהמעיין! ושל סבא וסבתא שלהם!
הם המשיכו לעוף לכיוון של קולות הציוצים ולבסוף, מצאו את עצמם מעל עץ האקליפטוס הגדול, העצום, שכולו רוחש באלפי גוונים של צלילים.
כשנחתו בין ענפי העץ כולם שמחו לראות אותם! הם הוציאו מכל פינה הפתעות משמחות ופירות מתוקים והחלו לשיר יחד שירים בשמחה גדולה.
"בואו, תישארו, יש לכם מקום אצלנו!" אמרו כולם.
אמא שלדגית והגוזלים שמחו מאוד מקבלת הפנים וליבם התרחב עוד קצת.
מיד הם נסחפו לתוך אחר הצהריים של משחקים, סיפורים ומפגשים מרגשים.
אבל עם רדת ערב, כשחיפשו מקום לישון בו, התקשו מאוד למצוא ענף פנוי. העץ אמנם היה עצום, אבל בכל מקום ועל כל ענף התקבצו כמה משפחות. השלדגים גרו שם בצפיפות רבה. לא היה זה כמו ביער, שם היה עץ אלון גדול לכל משפחה.
ובכל זאת, היה להם כל-כך נעים וטוב להיות יחד עם כל שלדגי היער, אז הם חיפשו עד שמצאו מקום לישון בו.
וכשהערב כבר משך את הלילה לבוא בעקבותיו והגיע הזמן לישון, אמא שלדגית והגוזלים התקשו להירדם בנחת. כלכך הרבה רחש היה סביבם! שלדגים אחדים הלכו לישון מאוד מאוחר, ושלדגים אחרים כבר נרדמו ודיברו מתוך שינה והיו גם כאלה שנחרו נחירות רמות!
כמה שהתגעגעו לשקט שאליו היו רגילים.
ולא רק לשקט הם התגעגעו. כי עם הלילה התגנבו לליבם שוב געגועים לכל מה שחסר להם – לקן בעץ האלון שלהם, ולמעיין ויותר מהכל לאבא שלדג, שאותו לא ראו זמן רב.
אמא הרגישה את העצב והגעגוע בליבם של הגוזלים (וגם בשלה). היא פרשה את כנפיה, הקיפה את גוזליה במעגל, ודמיינה יחד איתם שהם נמצאים בחשכת היער שלהם, מתחת לעלוות העצים. היא דמיינה את השקט של היער שבו לא שומעים דבר מלבד צרצרים.
אט אט התחילו הגוזלים להרגיש את השקט ואת השלווה של יער האלונים. הם נרדמו בקלות, ואמא שלדגית התמסרה בעצמה לתחושת השקט שהזמינה ונרדמה.
למחרת בבוקר, קמה המשפחה לקול המולה גדולה של משחקי תופסת, של שירת שלדגים, ולקולה של אמא שלדגית אחרת שכועסת על כמה גוזלים... זה היה מאוד לא נעים לקום לתוך המולה שכזו, ובכל זאת הם קמו שמחים ונרגשים להיות בסביבת שלדגי היער.
וכשהשמש עלתה למרום השמיים עפו הגוזלים יחד לאגם קטן שהיה בקרבת מקום ושיחקו שעות במים הקרירים, ממש כפי שהיו עושים במעיין שביער האלונים.
הגוזלים המופלאים קפצו מיד לתוך החיים החדשים בסביבת עץ האקליפטוס הגדול, חברו מחדש לחברים מהיער והמשיכו לעשות את מה שגוזלים עושים כל הזמן – לגלות, לאהוב ולגדול.
ובסופו של כל יום חשו עייפים ונרעשים, כי בעץ האקליפטוס הזה לא מצאו שקט ומנוחה לא בלילות ולא בימים.
יום אחד, הפתיע אבא שלדג והגיע לביקור. הוא חיפש ומצא את משפחתו על ענף גבוה בעץ האקליפטוס, בין שתי משפחות שלדגים אחרות. הוא חיבק ונישק אותם והשמחה הייתה גדולה.
ולא רק השמחה המשפחתית אלא של כל שוכני העץ!
שלדגים הגיעו מכל עבר לפגוש את אבא שלדג ולחבקו.
בעיניים נוצצות, אחד אחד, אחת אחת, הם הגיעו להודות לאבא שלדג האמיץ, על שנשאר להגן על היער בכל הזמן הזה מאז שהחלו הרוחות.
אחר כך, הלכו כל המשפחה לענף הצפוף שהיה להם קן וישבו ביחד.
בעיניהם הגדולות של הגוזלים, ראה אבא שוב את אותה שאלה: "האם כבר הגיע הזמן? האם אפשר כבר לחזור הביתה ליער האלונים?"
והוא ענה להם, ברכות, עוד בטרם נשאלה השאלה מפיהם: "לצערי, אהובים שלי, אין לי חדשות טובות לספר על היער. הרוחות עוד לא שכחו".
"מה אמרת???" שאלו הגוזלים בקול צעקה
זה לא היה משום שהופתעו, אלא בגלל שבתוך המולת הציוצים סביב הם לא שמעו מילה ממילותיו של אבא.
"הרוחות עוד לא שכחו!!!!" חזר ואמר אבא שלדג, הפעם בקול חזק יותר. וכשהבין שהגוזלים עדיין מתקשים לשמוע את דבריו, חזר עליהם בקול כל-כך חזק עד שכל שוכני העץ שמעו: "ה-רוחווות עווווד לאאא שכחוווו!!!!!!"
חבורת השלדגים הגדולה השתתקה למשמע הבשורה של אבא שלדג. הוא התקרב לאמא שלדגית ולחש בשקט באזנה: "איך אתם מצליחים לחיות כאן על העץ הצפוף, הגדוש והרועש הזה?"
השאלה גרמה לאמא שלדגית להרהר בינה לבין עצמה: החיים בחברת שלדגי היער הם באמת נהדרים כל-כך, אבל אולי הגיע העת לעוף שוב ולחפש מקום אחר לחיות בו?
וכך, למחרת היום בבוקר, לאחר שניפרדו פעם נוספת מאבא שלדג שחזר ליער האלונים, ארזה אמא את שק הדרכים הקטן שלהם, כי החליטה שוב לעשות מעשה ולצאת לדרך.
היא חשבה בליבה: הדרך האירה לנו פנים פעם אחת ובפעם השנייה, אולי תמשיך להאיר לנו פנים?
הם נפרדו מכל דיירי עץ האקליפטוס והמשיכו במעופם, מלאי תקווה ואמונה.
הפעם, עוד לפני שהמריאו, שוב התנגן השיר בליבם, והם שרו אותו ביחד בזמן שהמריאו אל-על:
נעוף עם הרוח, הרוח הטובה
נושבת בלבנו ומעירה תקווה
נמצא את הכוח, הכוח בנמצא
קיים הוא בתוכנו, כמו אש כמו להבה
לאן הם עפו?
זאת לא ידעו.
רק כשנעשה שקט סביבם, ונראו סביב רק שמיים ופיסות עננים– הבינו שבעצם לא החליטו לאן פניהם מועדות הפעם.
אז הם עפו לעבר האופק.
מתחתיהם ראו אין סוף מקומות מסקרנים. מראות, צלילים וצבעים מתערבבים.
הפעם הם עפו מרחקים עצומים ממש, עד שהגיע הערב. הם היו עייפים מאוד מהמסע והחלו לחשוש שלא ימצאו מקום חדש לפני שהערב ימשוך אחריו את הלילה.
אך לפתע, הוסחה דעתם ואת עיניהם לכדה נקודה אדומה בוהקת באופק, על פני האדמה. מיד פנו לכיוונה, ובליבם גילו כוחות חדשים לעוף לקראתה. הנקודה גדלה והתרחבה ככל שהתקרבו אליה, עד שכבר הפכה לכתם אדום רחב ממש והתגלתה כשדה יפהפה שמכוסה בפריחה אדומה.
מבלי להסס, הם הנמיכו את מעופם ונחתו באחו יפהפה, מלא בפרחים!
הם הביטו סביבם וראו שבין הפרחים, על אדמת האחו, חפורות אין ספור מחילות. ומתוך המחילות, החלו לצאת חיות רבות: עכברים וצבים, קיפודים ונחשים והמון לטאות ומיני חרקים.
הם הביטו אלה באלה בהתרגשות, בשתיקה... עד שצב קטן אחד העז לפצות פה ואמר (באיטיות): "אתם בוודאי שוכני יער הרוחות".
אמא שלדגית והגוזלים היו מבולבלים וחסרי מילים. "יער הרוחות?" גוזל אחד מלמל בשקט "אנחנו משפחת השלדגים... שוכני יער האלונים".
"כן לזה התכוונתי!" אמר הצב "היער שבו נושבות הרוחות החמות! הסיפור שלכם עף עם נדידת הציפורים, וכולם מכירים אותו!"
כמה מוזר, חשבו השלדגים לעצמם, מעולם לא יצאו כה רחוק מגבולות היער ועכשיו, במקום כה רחוק וזר הם מוכרים ומפורסמים. בכל אופן, זה היה נחמד שלא צריך להסביר, ואפילו לא לבקש משוכני האחו חניית לילה, כי מיד כל החיות הזמינו אותם בהתרגשות להישאר ולגור אתן באחו הפורח. "הישארו איתנו! יש לנו מקום בשבילכם!" הם אמרו, נרגשים.
השלדגים שמחו מאוד, וליבם התרחב עוד.
אמא שלדגית שאלה בנימוס: "האם יש פה עצים שנוכל לבנות עליהם קן?" אך עוד לפני שסיימה את המשפט הביטה סביב וראתה שאין שום עץ ואפילו לא שיח אחד באופק.
"יש לנו מחילה גדולה במיוחד בשבילכם!" אמר עכבר אחד בהתרגשות, והתחיל להוביל את המשפחה למחילה עם פתח רחב וחלל תת קרקעי מרשים. קצת צפוף אמנם, אך אדמתי ומזמין.
וכך, משפחת השלדגים עברה לגור שוב בבית חדש, ובסביבתם חברים חדשים.
ובאותו לילה, לפני השינה, כששכבו מצונפים בפינת המחילה, הזדחלו שוב הגעגועים ללב. זיכרונות מתוקים מיער האלונים, געגוע לכל החברים השלדגים ולמעיין ששוכן ביער. והגעגוע הגדול מכולם - לאבא שלדג שאותו לא פגשו זמן רב.
אמא הרגישה את הגעגוע צף בלבבות של הגוזלים (ובשלה גם). היא כבר לא הייתה צריכה לעצום אתעייניה ולדמיין, כי בין רגע וללא מאמץ הרגישה איך היא עצמה הופכת לקן. קן אוורירי שרוח הערב מקררת, שמעליו רואים את הנצנוץ המופלא של כוכבי הלילה. לקן הגבוה והיציב שהיה להם ביער.
הרגישו הגוזלים את הבית היציב והמוכר ונרדמו כהרף עין אל תוך חלומות מתוקים.
בבוקר התעוררה המשפחה לשמע קול מוכר: היה זה אבא שלדג שקרא להם מאי שם מעל פני הקרקע!
"אנחנו כאן! אנחנו כאן!" צווחו כולם בזמן שעשו את דרכם לפני הקרקע "פה! במחילה הגדולה!"
אבא שלדג חיבק ונישק את כולם, שוב ושוב, והשמחה הייתה גדולה.
אחר כך הביט בפתח ממנו יצאו מבטן האדמה ואמר בתמיהה: "שלדגים? במחילה?!"
אמא שלדגית והגוזלים צחקו מאוד. באמת, שלדגים במחילה זו כבר ממש בדיחה גדולה.
ואז, בציפייה דרוכה, ציפו לשמוע והיו בטוחים שהיום סוף סוף אבא יבשר להם שהגיעה העת לחזור בחזרה.
אולם, לצערם הגדול, אבא סיפר להם דברים אחרים. דברים עצובים מאוד.
הוא סיפר שביער האלונים עוד נושבת רוח חמה, סוערת. האל יודע מדוע לא פסקה.
הוא המשיך וסיפר שחיות רבות נוספות נאלצו, עם הזמן, לצאת מן היער בגלל הרוחות והשאירו את בתיהם מאחור.
והוא סיפר שהרוח כבר העיפה קינים רבים מן העצים וסתמה המון מחילות וכוכים.
נדמה היה שלבו קצת נשבר כשדיבר וגם הגוזלים ואמא שלדגית הרגישו את לבם כבד ומבולבל.
לאחר שתיקה ארוכה, שאל אחד הגוזלים: "אבא, האם לא אמרת תמיד שלכל רוח רעה וסוערת יש סוף? לא אמרת שהרוח תגיע וגם תחלוף?"
"זה נכון, גוזל שלי" אמר אבא ברכות, וליטף את נוצותיהם של שני הגוזלים בעדינות "הרוח הזו תחלוף גם היא. אין אפשרות אחרת. חיי היער ישובו לסדרם ולקסמם. אך לצערי, הפעם נראה שזה עלול לקחת מעט יותר זמן".
בביקורו הזה, אבא נשאר אתם כמה ימים והם החלו לחיות מחדש באחו – חיים מרגשים ומשמחים. הם התרגלו שוב למזונות החדשים ולמנהגים של שוכני האחו.
והגוזלים המדהימים מיד הפכו לשוכני אחו והכירו חברים חדשים מכל מיני מינים. והם המשיכו לעשות את מה שגוזלים עושים כל הזמן – לגלות, לאהוב ולגדול.
אך ביקורו של אבא גוזל הגיע יום אחד לקיצו והוא חזר שוב ליער האלונים. אמא שלדגית נשארה שוב לבדה עם שני הגוזלים, וככל שחלפו הימים, שוב הרגישה מעט לא נעים. המחילה שלהם הייתה אמנם ביתית, אבל חנוקה וחשוכה בכל שעות היממה.
שוכני האחו היו טובי לב ונדיבים כלפיהם, אבל בכל יום היו מתאספים יחד במחילות הקטנות שלהם, אליהם לא יכלו השלדגים להיכנס והשלדגים הרגישו קצת לא שייכים וגם קצת בודדים.
לכן, בוקר אחד, החליטה אמא שלדגית האמיצה לעשות מעשה ולצאת שוב לדרך.
היא חשבה בליבה: הדרך האירה לנו פנים כבר שלוש פעמים, אין לי ספק שתאיר פניה אם נצא שוב לדרכים!
וכך, כשבליבה מלא בתקווה ובאמונה, הם נפרדו מכל שוכני האחו והמשיכו במעופם,
כששיר מוכר מתנגן כמו מעצמו, בעוצמה גדולה מתוך ליבם:
נעוף עם הרוח, הרוח הטובה
נושבת בלבנו ומעירה תקווה
נמצא את הכוח, הכוח בנמצא
קיים הוא בתוכנו, כמו אש כמו להבה
לאן עפו?
זאת לא ידעו.
אבל משהו בליבה של אמא שלדגית אמר לה בבירור - שהם עפים בכיוון הנכון.
הם עפו שעות ארוכות – מתחתיהם ראו אין סוף מקומות מסקרנים. מראות, צלילים וצבעים מתערבבים.
עד שברגע אחד, לכדו עינהם מרבד ירוק מהפנט... מרבד מוכר... יער!!!
הגוף של אמא שלדגית ושל הגוזלים נמשך כמו מעצמו אל היער, והם צללו במהירות לכיוון הקרקע.
כשנחתו בתוך היער, הייתה להם תחושה של מקום שהוא גם ידוע ומוכר אבל גם חדש וזר.
זהו ללא ספק יער, אך הוא היה שונה ומאוד מוזר.
ובעוד הם מביטים סביב ביער המשונה, מבין העצים יצאה לעברם משפחה ענקית של שחרורים מרשימים, שקיבלו את פניהם בשמחה!
"ברוכים הבאים לחורשה שלנו! אתם בוודאי שוכני יער הרוחות!!"
"ממש לא יאמן" אמר אחד הגוזלים "בחיי שמכירים אותנו בכל מקום! אפילו בחופשה הזו."
"לא! לא חופשה!" צחקקו השחרורים "זו חור-שה, חור-שה. זה יער שיצרו בני האנוש מהכפרים!" צחקקו השחרורים.
"למען האמת" עצרה אותם אמא שלדגית "אנחנו בני משפחת השלדגים. מיער האלונים." והוסיפה ברכת שלום לבבית וחמה.
השחרורים, שמיד הרגישו את לבה הגדול, אמרו יחד במקהלה "הישארו איתנו! יש לנו מקום בשבילכם!"
ואפילו לא המתינו לתשובה. מיד, הם עפו למרחבי החורשה לחפש עץ פנוי לקן.
כעבור מספר רגעים נשמעה צעקה של אחד השחרורים מבין העצים "מצאתי עץ! עץ פנוי!"
השלדגים שמחו והתרגשו, וליבם התרחב עוד, הפעם במיוחד – היתכן שמצאו להם עץ משלהם?
שיוכלו לבנות בו קן?
ואכן – כשעפו והגיעו לשולי החורשה ראו עץ אורן זקוף ומרשים שאין בו דיירים.
אמא שלדגית מיד זיהתה בו את הבית (או שאולי כבר היה הבית כל-כך ברור ונוכח בליבה שכבר הרגישה אותו בכל מקום?)
עוד באותו יום הם פנו למלאכת הקמת הקן, ויחד איתם, בתמיכה בעזרה ובעידוד – הצטרפו ציפורי החורשה האחרות לאסוף זרדים, לשזור את הקן, לקשט ולהביא אליו את כל צרכי המשפחה.
ומי הגיע לעת ערב?
אבא שלדג! הוא חזר אליהם, חיבק ונישק והצטרף מיד למלאכת בניית הקן החדש. הפעם, נשאר איתם לתמיד, כך שמאז אותו יום הם חזרו לחיות יחד כל הימים.
הקן שבנו היה שונה מאוד מקן האלונים שלהם, אבל הוא היה יציב, ביתי ונעים. רוח הערב נשבה בו, ומעליו ראו היטב את הכוכבים. והוא היה קרוב לעוד קינים שכנים, אך שקט מאוד מבפנים.
וכשהערב הגיע ומשך אחריו את הלילה, כששכבה יחד המשפחה בתוך הקן, הגיעו שוב הגעגועים לכל מה שחסר – לקן הקודם ולכל מה שנשאר בו, למעיין שביער ולכל השלדגים. אבל בלילה הזה, אחרי מסע ארוך ומופלא, כל השלדגים במשפחה כבר ידעו ללבוש על עצמם את תחושת הקן ולהתנחם בה. הם הניחו את גופם אלו על אלו ונרדמו יחד מחובקים ומאושרים.
בבוקר שלמחרת, גילו הגוזלים שבמרכז החורשה יש מעיין! הם מיהרו ועפו לשם עם כל הגוזלים האחרים שחיו בחורשה ושחקו שעות ארוכות במים הקרירים עד שהגיע הזמן לחזור הביתה אל הקן. וכך עשו גם ביום שלמחרת ובכל הימים האחרים.
אבא ואמא חזרו שוב לצאת מדי יום אל מרחבי החורשה לאסוף אוכל, לבקר שכנים ולטפח את הקן.
ומדי פעם עפה המשפחה לעץ האקליפטוס הגדול, בכדי לבקר את החברים ובני המשפחה מיער האלונים.
ובדרך מפה לשם ומשם לכאן, אספו יחד אוצרות מהחורשה – פרחים, פירות, ואבני חן... והקן החדש שלהם היה מרהיב ביופיו, מלא בקסם, וחזר להדיף ריחות מתוקים.
משפחת השלדגים כבר לא נקראה בכל מקום "שוכני יער הרוחות". עם חלוף הזמן, כבר הכירו אותם כולם כשוכני החורשה, וכך הם הכירו את עצמם (אם כי בלב תמיד הרגישו שהם תמיד יישארו גם שוכני יער האלונים).
ומה באמת קרה ביער האלונים?
כעבור ימים רבים וארוכים הרוח החמה, הסוערת – שכחה.
יש שאומרים שהיא פשוט התעייפה.
השלום והשקט חזר אז אל היער, ויחד איתו חזרו החיים. בהתחלה חזר הסדר ואז גם הקסם.
שוכני היער שבו אליו, ויחד בנו לעצמם מחדש את המחילות, הכוכים והקינים.
אך יש כאלה שבינתיים גילו מרחבים חדשים, ואל היער חזרו מאז רק לביקורים.
כי את בתיהם כבר בנו מחדש במקומות אחרים.
הסוף
Comments