בית על הגב

השתלבות והסתגלות במסגרת חדשה

כתבו: עופרית קלס וליאור פרץ.

ליאור פרץ | ביבליותרפיסטית ותיקה, מנחת סדנאות ומדריכה.

עפרית קלס | עובדת סוציאלית, מדריכה פדגוגית בגני ולדורף, מטפלת בילדים והורים עם קשיי ויסות חושי בשיטת רמי כץ, מדריכת הורים ברוח וולדורף.

לחילזון יש קונכיה - מקום בטוח שהולך תמיד איתו. מקום שאפשר למצוא בו שקט, חיבור ומשאבי כוחות.

בסיפור- ההורים של החילזון הניחו בתוך הקונכיה שלו אוצרות- שמזכירים לו שהם תמיד איתו, גם כשהם רחוקים.

בכל פעם שהחילזון פוגש קושי- הוא חוזר הביתה. נזכר, מתחזק, ויוצא לפגוש את העולם, בכוחות מחודשים.

ככה אנו מאחלים לילדנו ללמוד להיפרד, כל פעם עוד קצת. מתוך אפשרות לחזור לבסיס בעת הצורך.

סיפור שנועד ללוות ילדים והורים בימי קליטה, ולצייר תמונה מרפאת של האפשרות להיפרד ולהיפגש כל יום מחדש, באופן בריא ובטוח.

הצעה לפעילות בעקבות הסיפור:

הכינו יחד עם הילד תיבת אוצרות יפה לימי הקליטה.

אספו אוצרות שמזכירים רגעים נעימים, או כוחות מיוחדים של הילד. או חפצים שנותנים לכם אומץ.

בכל בוקר תניחו בתיבה אוצר אחד, שילך עם הילד למסגרת החדשה, ויתן כוח ברגעי הצורך. (גם הורה יכול לקבל אוצר, לרגעים בהם יצטרך כוח, ולתזכורת שהחיבור בינו ובין הילד נשאר תמיד).

בסוף הקליטה, כשתרגישו שכבר אין צורך בתיבה- תוכלו להכין מכל האוצרות שרשרת כוחות מיוחדת.

בית על הגב

ממש בסוף הקיץ סוף סוף הופיעו בשמיים עננים לבנים ובערב התחילה לנשוב רוח קרירה. בדיוק אז, יצא חזי, החילזון הקטן, ביחד עם אמא שלו חילזה, ואבא שלו זלי, מהמחלה, שבמעמקי האדמה. היום זה היום המיוחד, היום לו חיכו במשך כל הקיץ.

"היום אתה תלך לפגוש את הגן שלך", אמרה אמא חילזה לבנה הקטן. חזי הפסיק לרגע להתפלש באדמה, כיווץ את מחושיו העדינים ואמר: "כבר היום? עוד לא ממש סתיו, ואני עוד לא ממש גדול".

אמא ואבא תסתכלו עליו באהבה התקרבו אליו ועטפו אותו בחיבוק חלזונות משותף. "ממש ממש הגיע הזמן", אמר אבא, "היום זה היום שלך".

"אבל אני לא מכיר שם אף אחד והתרגלתי להיות קרוב קרוב אליכם מתחת לאדמה במחילה שלנו" אמר החילזון הקטן. "פה הריחות, הקולות, המגע, הכל מוכר ונעים לי".

אמו ליטפה את מחושיו עד שהם שבו והזדקפו. "תזכור ילדי, כי אנחנו החלזונות לוקחים איתנו את הבית שלנו לכל מקום בו נהיה. נמשיך להיות ביחד גם כשתהיה בגן. כשתרגיש שאתה מתגעגע תוכל להיכנס רגע לתוך הקונכיה, למצוא שקט וחושך, ולהרגיש שאתה איתנו, ממש כמו במחילה".

אבא צחק ואמר "ואולי אפילו תמצא שם הפתעות מיוחדות שיזכירו לך כמה אנחנו אוהבים אותך".

ביחד זחלה משפחת החלזונות על פני שדה שלם של אדמה חרושה שמחכה להיזרע. הם הגיעו אל כר דשא ירוק ומוצל, שם חיכתה להם גננת שפירית יפיפיה, כחולת כנפיים. לידה עמדו עוד כמה חלזונות ביישנים, כמה צבים רגישים עם שריון קשה, ואפילו כמה החרגולים שקיפצו לכאן ולשם וזמזמו בקול.

הגננת השפירית עטפה את חזי בכנפיה המבריקות והיפיפיות, והוא הרגיש חום נעים זורם לו אט אט בכל הגוף. אט אט הוא התרחק קצת מאבא ואמא שנשארו בפתח ונכנס פנימה.

"תזכור: כשתרצה להרגיש בבית, הוא נמצא ממש איתך, על גבך", אמר אבא. ואמא הזכירה שוב, "אולי תגלה גם כמה אוצרות בתוכו, שיזכירו לך כמה אתה אמיץ", וקרצה לו קריצה.

הוריו יצאו מהגן והבטיחו לחזור מהר ובקרוב.

החילזון הקטן הביט סביבו ובחשש. אמנם כר הדשא היה ירוק ומזמין, אבל הוא אף פעם לא היה רחוק כל כך מאבא ואמא ומהמחילה שלהם...

הגננת השפירית הושיטה לו כנף והוא התיישב לידה והתחיל להתחפר בחול. זה היה נעים והחול היה קריר ומרגיע. לפתע, עבר לידו חרגול רעשני במיוחד והבהיל את החילזון. הוא התכווץ כולו ונכנס מהר לתוך הקונכיה. ברגע שהיה בתוך הקונכיה הרעש נרגע והאור הפך חמים ואפלולי. היה שם ריח חזק של אמא וזה היה נעים. ולפתע הוא גילה לידו, עמוק בתוך הקונכיה חרוז זוהר מזהב. הוא נזכר בטיול שעשה עם אמא ואבא, כשהיה צריך לחצות שלולית גדולה של בוץ. הוא פחד. אמא נתנה לו אז את החרוז וסיפרה לו שזה חרוז-אומץ שיעזור לו לחצות את השלולית. החילזון הקטן נשם עמוק. הוא החזיק את החרוז היטב היטב במחושיו ויצא לאט לאט מהקונכיה יחד איתו.

הוא גילה שהחרגול הרעשני בעצם בא להזמין אותו למשחק של ניתורים בדשא. "חלזונות לא יודעים לנתר", אמר החילזון. "אולי בכל זאת? אני אלמד אותך", חייך החרגול.

"חלזונות שיש להם חברים חרגולים בטוח יכולים להצליח לנתר". הם ניסו קצת זמן והמציאו קפיצה חלזונית-חרגולית מיוחדת. זה היה מצחיק אבל באחת הקפיצות החילזון נחת על אבן וקיבל מכה. כאב לו מאוד וכל הגוף שלו התכווץ והצטנף. הוא התבייש לבכות ליד חברים שהוא לא מכיר. ברגע אחד הוא התכווץ פנימה פנימה פנימה אל מעמקי הקונכיה שלו. שם אף אחד לא ראה אותו והוא יוכל בשקט להזיל כמה דמעות. זה עזר לו. ולהפתעתו הוא גילה שם עמוק בתוך הקונכיה עלה ירוק ורענן של תות. הוא נזכר שפעם אבא סיפר לו שבכל פעם שהוא מקבל מכה הוא יכול להניח עלה של תות על המקום הכואב והוא מיד ירגע. בשמחה הוא לקח את עלה התות מן הקונכיה והניח אותו על המקום הכואב. לאט לאט הכאב נחלש. הוא נשם עמוק ובעדינות בעדינות הוציא את המחושים שלו שוב החוצה, גם את הראש ואפילו את הזנב.

כשהוא יצא הוא גילה שכל החיות יושבות סביב לגננת השפירית ומקשיבות לשירתה. היא שרה בקול עדין ונעים והחילזון הרגיש איך הקול שלה עובר דרך כל גופו ומרגיע אותו.

ואז לפתע הוא שמע קול עמוק של צב מתוך שריון: "אתה תפסת לי את המקום! כאן אני ישבתי!". החילזון נעלב מהצב. הוא אפילו לא ידע שיש בכר הדשא מקומות קבועים. הוא קצת כעס וקצת התבייש והרגיש קטן. הוא מיהר להיכנס פנימה אל תוך הקונכיה, איפה שאף אחד לא יוכל להעליב אותו. להפתעתו הוא גילה עמוק בתוך הקונכיה נוצה קטנטנה לבנה. הוא נזכר איך אבא ואמא היו מדגדגים אותו ומלטפים אותו בעזרת הנוצה הרכה והנעימה. הזיכרון הזה העלה בגוף שלו הרבה דגדוגים וצחקוקים ועזר לו להעיז לצאת החוצה שוב. לאט לאט הוא מתח את המחושים ואחר כך הוציא את הראש ואת הצוואר ולבסוף את הזנב.

הצב, שיצא גם הוא בדיוק מתוך השריון שלו, חייך אליו במבוכה ואמר: "גם אני אוהב להתכנס קצת פנימה לפעמים. איזו נוצה יפה יש לך, אני מדמיין שהיא שייכת לאיזה ציפור נדירה שעפה לכאן מארץ רחוקה. אתה יכול לשבת במקום שלי. ואולי מחר אני אתפוס מקום ממש לידך".

הם עבדו יחד, מדמיינים ומסמנים באדמה את המסלול שהציפור עברה במעופה עד ששבה אל הקן החמים שלה.

בסוף היום חילקה השפירית הכחולה פירות טעימים ומלאי מיץ מתוק. החילזון שמח ללמוד איזו חיה אוהבת משמשים עסיסיים, ומי מהם מעדיפים אפרסקים סמוקים..

לפתע שמע קול מוכר. היו אלה אמא ואבא שהגיעו לקחת אותו הביתה.

חזי נפרד מחבריו החדשים ומהשפירית הזוהרת. הוא חשב בליבו שזה נחמד שיפגוש בהם שוב גם מחר. וגם נחמד שיש לו בית מלא אוצרות על הגב שתמיד יוכל לחזור אליו אם יצטרך.

רגע לפני השינה, הוציא חילזון מתיבת האוצרות שלו חוט דקיק, אליו השחיל וקשר חרוז זהב, עלה ירוק של תות ונוצה לבנה. הוא הניח את המחרוזת המקושטת ליד מיטתו, עצם את עיניו ושקע בשינה עמוקה.