האוצרות של טיפון
- 6 days ago
- 7 min read
Updated: 3 days ago
פרידה מילד שעוזב את הגן (מתאים גם לפרידות אחרות)
כתבה: רעות טולדנו שאול
רעות תות
גם לאחר שנים רבות כגננת, משנה לשנה הפרידות אינן נעשות קלות עבורי, ואולי אף להיפך... הסיפור הנ''ל נכתב לקראת פרידה מילד אהוב שזכיתי ללוות במשך שנתיים, אך נראה שהוא נכתב גם עבורי.
אני מקדישה סיפור זה באהבה רבה לכל אנשי ונשות הטיפול וההוראה, לילדים הרכים שממשיכים הלאה אל דרכם ולהורים היקרים שמלווים את המעברים המרגשים והרגישים הללו בכל שנה מחדש
ביער "טְרִי־הָארְט" בין עצי אלון עבותים ועתיקים, בין שיחי אוכמניות ופטל מתוק, צמחה לה פטרייה קטנה ומיוחדת. היתה זאת פטרייה אדומה בעלת נקודות לבנות. בתוך רגל הפטרייה הייתה דלת עץ קטנה וממנה הובילו מדרגות לולייניות אל חדר חמים ונעים. בבית הפטרייה הזה התגורר טִיפּוֹן.
טִיפּוֹן היה גמד. גמד חייכן וחכם שאהב מאוד את בית הפטרייה שלו ואת היער בו הוא גר. טִיפּוֹן הכיר את היער הזה מאז שנולד. הוא גדל בו ובילה את ימיו בין עצי ושבילי היער. במשך השנים שבהן חי טִיפּוֹן ביער ליוותה אותו האיילה מוס החכמה. מוס לימדה את טִיפּוֹן ואת שאר הגמדים הצעירים ביער דברים רבים, למשל- כיצד לזהות פירות למאכל וללקט צמחי מרפא… היכן זורם הנהר עם המים המתוקים ביותר לשתייה ומהיכן כדאי לאסוף את הענפים הטובים ביותר להדלקת מדורה. האיילה הטובה תמיד הייתה שם בשביל טִיפּוֹן, עם חיבוק חם ומילה מעודדת, גם כשדברים לא הסתדרו ונראו לפעמים קשים. ביער "טְרִי־הָארְט"היו לטִיפּוֹן חברים טובים- גמדים כמוהו ואף בעלי חיים רבים, עמם הוא שיחק בכל יום במשחקים רבים- מחבואים, תופסת ותחרויות טיפוס על עצים. טִיפּוֹן הרגיש בטוח ומוגן ביער שלו ואהב אותו עד מאוד.
יום אחד, בהגיעו לגיל שש, יצא טִיפּוֹן מבית הפטרייה שלו לטיול בוקר. הוא הרגיש את משב הרוח מלטפת את שערו וקרני השמש חיממו את פניו. לפתע לחשה לו הרוח מבין ענפי האלונים: "בקרוב יגיע הזמן להיפרד טִיפּוֹן"... "גדלת ובגרת והגיעה העת לצאת אל מסע מרתק". טִיפּוֹן הקשיב לשריקתה של הרוח ועצר מלכת. היום הוא חוגג שישה מחזורי יער, וכמו כל הגמדים בגילו, ידע כי בקרוב יהיה עליו לעזוב את יער "טְרִי־הָארְט" ולעבור אל יער "טייגה" אשר בלפלנד- "יער הצמיחה הגדול". טִיפּוֹן שמע סיפורים רבים על היער הזה מאז היה גמדון קטנטן. האיילה הטובה סיפרה לטיפון ולחבריו כי יער "טייגה" הינו יער עצום בגודלו ובו גדלים עצי אורנים מחטניים וארזים חסונים. הוא שמע כי ביער זה צומחים עצים כה גבוהים אשר מסתירים את העננים. ביער זה מתחדשת הצמחייה תמיד, אמרה מוס האיילה, ובו מתגוררים הגמדים הבוגרים...
כשטִיפּוֹן שמע את לחישת הרוח התכווצה לו הבטן ופרפרים של חשש החלו להתעופף בקרבו. "איך אעזוב את בית הפטרייה שלי?" הוא חשב לעצמו בעצב, "וכיצד אפרד מהאיילה מוס הטובה שליוותה אותי כל השנים הללו…?" "ומה יהיה עם חברי הצעירים שביער "טְרִי־הָארְט" עדיין נשארים?" "אני בכלל לא מכיר את היער החדש"... כל כך הרבה מחשבות ודאגות צצו בראשו ובליבו של טִיפּוֹן ודמעות החלו לעלות בעיניו. הוא חזר לביתו באיטיות ולא הגיב לקריאותיהם של חבריו שביקשו לשחק עמו…
כאשר חיות היער שמעו כי טִיפּוֹן חושש מן הפרידה הקרבה ומן השינוי הצפוי, הן החליטו לעשות מעשה. כל החיות נפגשו, חשבו והחליטו יחדיו כי בבוא העת הן יעניקו לטִיפּוֹן צידה מיוחדת לדרך.
ימים רבים חלפו וכשיום הפרידה הגיע, התאספו חיות היער סביב בית הפטרייה של טִיפּוֹן וחיכו לבואו. טִיפּוֹן פתח את דלת העץ שלו ויצא בצעדים מהוססים אל חבריו שהמתינו בחוץ. הראשון שניגש אליו היה שבלולון. השבלול ידוע ביער ביכולתו להתקדם בקצב שלו, בסבלנות וברוגע, מבלי למהר לשום מקום. הוא זחל לאיטו אל טִיפּוֹן, הביט בו בעיניו המרגיעות והושיט אל ידיו קונכייה קטנה, מבריקה וחזקה.
"קח את הקונכייה הזו, טִיפּוֹן," אמר השבלול. "אם במהלך המסע יתקרבו חיות טרף או שתרגיש סערה בחוץ, תוכל להיכנס ולהסתתר בתוכה, והיא תגן עליך". הוא לחש לו ברכות: "הקונכייה תמיד תזכיר לך שהבית האמיתי שלך נמצא תמיד בתוכך. בכל פעם שהעולם בחוץ יראה לך גדול מדי, חדש או מאיים, תוכל לעצום את עיניך, לנשום עמוק ולהיכנס אל 'הקונכייה הפנימית' שלך- אל השקט, הכוח והאומץ שנמצאים עמוק בתוכך".
טִיפּוֹן נשם נשימה עמוקה והודה לשבלולון. הוא לקח את הקונכייה והרגיש כיצד הבטן שלו נרגעת מעט.
לפתע קפצה מבין הענפים הסנאית השובבה. דנית הסנאית, חברתו הקרובה של טִיפּוֹן, היתה חיה מלאת אנרגיה- שמחה וקופצנית ובעלת פתרונות יצירתיים וחשיבה לעתיד. הסנאית הניחה בידיו של טִיפּוֹן בלוט גדול עם ספלול מחובר בקצהו.
"הנה לך ספלול יפה", אמרה הסנאית בעיניים בורקות. "תוכל להשתמש בו כספל קטן ולמלא בו מים קרירים ומתוקים ממי הנהר בכל פעם שתהיה צמא". ועוד היא הוסיפה בחיוך: "כאשר תגיע ליער החדש טִיפּוֹן, תוכל לזרוע את הבלוט הזה באדמה ליד ביתך. הבלוט ינבט ויצמיח לך עץ אלון חזק ויציב אשר תמיד יזכיר לך את האלונים העתיקים ביער שלנו. בעתיד תוכל ללקט את הבלוטים שיצמחו על האלון החדש, לטחון מהם קמח בלוטים ולאפות עוגיות ומטעמים". "הבלוט והספלול יזכירו לך תמיד את הבית ואת התושייה והשמחה שלך. גם כשתגיע למקום חדש, היער בו גדלת והדברים אותם למדת תמיד יהיו איתך. אתה יכול למצוא פתרונות לכל אתגר ולהזין את עצמך באנרגיה טובה".
טִיפּוֹן חייך בפה רחב, חיבק את דנית הסנאית והכניס את הבלוט והספלול אל השקיק שלו. כעת הוא הרגיש שמח ואופטימי יותר.
שלישית הגיעה ובאה הגחלילית. לילית הגחלילית היתה חיפושית מופלאה, בעלת יכולת ייחודית להפיק אור בשעות הלילה החשוכות ביותר. לילית ניגשה אל טִיפּוֹן והעניקה לו אבקת אור קסומה- "בכל פעם שתרד החשיכה על היער, פזר מעט מן אבקת האור הזו והיא תאיר את שבילי היער ואת דרכך. כאשר תגיע אל בית הפטרייה החדש שלך, הכנס את שארית אבקת האור אל תוך עששית ותלה אותה בכניסה. כך אזהה את ביתך כשאגיע לביקור... ולבקר בוא אבוא, אני מבטיחה!!"
טִיפּוֹן ליטף בחיבה את ראשה של לילית הגחלילית ואמר: "אחכה לבואך בקוצר רוח לילית! אחכה לך עם תה צמחים חם ופאי פטל מתוק".
לפתע נשמעו קולות ציוץ ושירה. חבורה של ציפורי שיר עליזים חגה מעל ראשו של טִיפּוֹן. הציפורים הן קלילות ורכות ומלאות חמלה. הן יודעות לעוף למרחקים, לעבוד קשה ולהישאר יחד כלהקה. הן מטפלות בגוזלים ומתחזקות את הקן שלהן באהבה. אחת הציפורים הפילה אל חיקו של טִיפּוֹן נוצה יפה, נעימה ורכה להפליא.
"הנוצה הזו בשבילך" צייצו הציפורים יחדיו. "בלילות הקרים של המסע, כשהרוח תנשב, תוכל להתכסות בנוצה והיא תשמור על חום גופך ועל רוחך". הן הוסיפו ברוך: "אך יותר מכל טִיפּוֹן, הנוצה הרכה הזו נושאת בתוכה את האהבה של כולנו. בכל פעם שתלטף אותה ותתרפק בה בחמימות, תזכור את החיבוק של האיילה הטובה, את כל חבריך בעלי החיים ואת הגמדים הקטנים. המרחק לא מוחק אהבה טִיפּוֹן. גם כשתהיה רחוק מאיתנו, ביער החדש שלך, אנחנו נמשיך להיות קשורים בלבנו לעד. הזיכרונות המתוקים מאיתנו יעטפו אותך בחום ויגנו עליך מפני הבדידות".
טִיפּוֹן אימץ את הנוצה אל לבו. דמעה קטנה של פרידה זלגה על לחיו, אך זו כבר לא הייתה דמעה של פחד ודאגה… היתה זו דמעה של התרגשות וידיעה שהוא אהוב ואוהב.
מעל לראשו של טִיפּוֹן נשמע משק כנפיים אדיר וקריאה חזקה. על ענף עץ סמוך נחת קראקי- העורב הנבון. העורב הינו בעל כנף חכם וסקרן עד מאוד. קראקי העורב היה בעל זיכרון מצוין וכן ניחן ביכולת פלאית לפתור בעיות. בנוסף הוא היה אספן מדופלם של חפצים נוצצים ומבריקים. טִיפּוֹן הרים את ראשו וראה כי קראקי אוחז במקורו חפץ בוהק המנצנץ באורה של השמש. טִיפּוֹן אימץ את מבטו והבחין כי זהו מפתח זהב יפייפה. קראקי שמט את המפתח בעדינות היישר אל ידיו של טִיפּוֹן.
"זהו מפתח מיוחד במינו" קרא העורב בקולו העמוק, "מפתח מאוסף החפצים המפואר שלי". "בעזרתו של מפתח זה תוכל למצוא ולפתוח את דלתה של פטרייה חדשה ביער "טייגה" הגדול, פטרייה אשר תהפוך לביתך החדש". קראקי הביט בגמדון במבט נבון ואמר: "אך העוצמה הטמונה במפתח זה עמוקה יותר: זהו מפתח הלבבות. במידה ותרגיש חשש מפני היכרות עם מקומות וחברים אחרים, זכור תמיד טִיפּוֹן כי יש לך מפתח פלאים: החיוך שלך, טוב לבך והמילים החכמות שלך- בעזרתם תוכל תמיד לפתוח את ליבם של אחרים ותרכוש חברים חדשים".
טִיפּוֹן הביט בשקיק שלו שכעת היה מלא באוצרות ומתנות נפלאות: קונכייה של שקט והגנה, בלוט וספלול של תושייה וכוח עשייה, אבקת אור קסומה, נוצה של חום, פינוק ואהבה ומפתח זהב פלאי של פתיחת דלתות ולבבות. טִיפּוֹן קשר את השקיק אל מקל עץ והעמיס אותו על שכמו. הוא הביט באיילה החכמה ובחיות היער שהקיפו אותו והם נתנו לו חיבוק אמיץ, חזק וארוך. "היו שלום חברים אהובים ויקרים שלי" אמר טִיפּוֹן. לעולם לא אשכח אתכם ואת הזמנים היפים שבילינו יחדיו ביער "טְרִי־הָארְט". חבריו נופפו לו לשלום בעת שנשם נשימה עמוקה ובצעד אמיץ ובוטח יצא לדרכו.
המסע שעבר טִיפּוֹן בדרך אל "יער הצמיחה הגדול" לקח ימים רבים והיה להרפתקה שלמה ומלאת תהפוכות: בחלקו המסע היה רגוע ונעים. השמש ליטפה את פניו והוא פגש שפיריות ופרפרים צבעוניים שליוו אותו בריקוד.
בחלקו המסע היה משעשע ומצחיק, כמו למשל בפעם ההיא שצפרדע קטנה ניסתה לקפוץ מעל שלולית והחליקה בטעות ישירות על גבו של צב מופתע... טִיפּוֹן לא הפסיק לצחוק במשך שעה.
ובחלקו של המסע היו גם רגעים מפחידים ומבהילים. ברגעים אלו גילה טִיפּוֹן אומץ וכוחות נפלאים הטמונים בתוכו ולמד כיצד להשתמש במתנות שהעניקו לו חבריו וחברותיו החיות:
בצהרי היום, כשהיה כבר צמא מאוד מן ההליכה הממושכת, הוא עצר ליד נחל קריר. הוא חשב על חברתו הסנאית, פתח את השקיק שלו ובעזרת הספלול שקיבל ממנה מילא לעצמו מים מתוקים והירווה את צמאונו.
בימים בהם חש תשוש ועייף מאוד וכמעט שלא יכול היה לצעוד עוד, הוא נשכב על העשב הרך לצד השביל, התכסה בנוצה הרכה והחמימה שנתנו לו הציפורים ונרדם ברוגע כשהוא מרגיש עטוף בחום ואהבה.
האתגר הגדול ביותר במסע היה כשהחשיכה כיסתה את היער. טִיפּוֹן פיזר מן אבקת האור הקסומה של הגחלילית וכך ראה היטב את דרכו… וכאשר הלילה ירד וטִיפּוֹן שמע יללות חזקות של חיות טרף מפחידות, לבו דפק בחוזקה ומיד הוא נזכר במתנתו של השבלול. הוא הוציא את הקונכייה מתוך השקיק ובמהרה נכנס לתוכה. בתוך הקונכייה החזקה עצם טִיפּוֹן את עיניו, נשם עמוק ונרגע. בפנים הוא הרגיש בטוח ומוגן וידע שהפחד זמני והאומץ נמצא בתוכו.
באחד מן הימים, כאשר הבוקר עלה, טִיפּוֹן הרגיש לפתע שרוב הפחדים נעלמו והשבילים הפכו להיות שוב רגועים ובטוחים. לאחר טיפוס קל במעלה גבעה ירוקה, נגלה לעיניו "יער הצמיחה הגדול". העצים שם היו גבוהים ומרשימים והשמש האירה את השביל המוביל אל היער באור זהוב. באוויר עמד ריח נפלא ומרגש של התחלה חדשה.
כאשר טִיפּוֹן הגיע אל היער, קפץ לקראתו שועל חביב ואמר: "ברוך בואך ליער שלנו, גמד נחמד! אני שריקי, מה שמך?" מיד אחריו הגיעה ארנבת עליזה שקיפצה בשמחה: "רוצה לראות איפה משחקים פה?" היא שאלה.
טִיפּוֹן הרגיש כיצד מפתח הזהב בשקיק שלו חם ונוצץ. הוא חייך אליהם חיוך רחב, והלבבות של השועל והארנבת נפתחו אליו מיד. יחד הם ליוו אותו אל מעמקי היער היפהפייה. שם, בין פרחי בר צבעוניים, עמדה פטרייה יציבה, גדולה ומזמינה במיוחד.
טִיפּוֹן הוציא את מפתח הזהב מן השקיק ופתח את דלת העץ הקטנה. בית הפטרייה החדש הזכיר לו עד מאוד את ביתו האהוב. הארנבת והשועל הציעו לעזור לו לסדר את חדרו וגירית נחמדה הביאה לו פירות יער טעימים כברכת "ברוך הבא".
בערב, טִיפּוֹן תלה את העששית שלו בכניסה לבית הפטרייה והיא האירה באור חם ונעים בזכות אבקת האור הקסומה שנתנה לו הגחלילית, חברתו היקרה. הוא התיישב ליד החלון בביתו החדש, התכסה בנוצה הרכה, החזיק את הקונכייה בידיו והביט בכוכבים הנוצצים ברקיע השחור. טִיפּוֹן חש געגוע אל חבריו, אל יער האלונים העתיקים האהוב שלו ולאיילה החכמה. עכשיו, הוא כבר לא חשש. הוא היה גמד בוגר, בטוח וגאה במסע שעבר. טִיפּוֹן כבר היה מוכן לכל ההרפתקאות שיקרו לו ב"יער הצמיחה הגדול" וציפה בשמחה לחברים החדשים שעוד יכיר ביער "טייגה" הנפלא.
~ הסוף ~
אבל זו רק ההתחלה…
יוני 2026
זכרונות תמיד יהיו חזקים מזמן וממרחק.
כאשר תגיע העת לצאת אל דרך חדשה זכרו- ''אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים''!
קחו עמכם תמיד את כל הצידה לדרך הטמונה בתוככם.
בתקווה ואיחולים לימים טובים, יפים ושלווים.
רעות תות (:
Comments