סיפור על האומץ לפגוש פחד ביחד
כתבה: עמית הרלב
עו"ס ומטפלת בגישת הורות כמעשה ניסים
כתבתי את הסיפור הזה כדי להמחיש את האפשרות המרפאת לתת לפחדים של הילדים שלנו מקום בסלון. מתוך היכרות אישית ומקצועית עם פחדים - אני יודעת כמה מפחיד וקשה לפגוש פחד, כשכל אינטינקסט אומר לנו לגרש או לכסות אותו. אבל, אני גם יודעת שברגע שנכונים לפגוש אותו ביחד (לראות אותו, לדבר עליו, ולהניח לו לחיות בתוך הבית בדרכים שונות) הוא מתגלה כיצור בלתי מזיק שמעביר מסר חשוב.
הסיפור נותן השראה לאפשרות שלנו ההורים לתת גם לפחדים שלנו מקום. זהו מפתח גדול, ולפעמים המפתח היחיד כדי לאפשר לילדים שלנו לשחרר את הפחדים שלהם.
תור והנחש
היה היה פעם, לפני שנים רבות, בכפר קטן במונגוליה, גר תור עם שני הוריו, באוהל שעמד בגבול היער.
מאז שהיה ילד קטן, תור היה יוצא עם הוריו למסעות ליקוט ביער. הם היו אוספים פירות ופטריות, מקוששים עצים למדורה, וממלאים מים ממיימי הנהר.
כשתור גדל, קנו לו הוריו תיק עור משלו, מהרצען שגר בכפר, ומאותו היום הוא החל לצאת ליער לבדו, לשוטט עם התיק שלו. התיק היה חלק בלתי נפרד ממנו והוא אפילו ישן איתו בלילה! ובכל בוקר עם זריחת השמש היה יוצא ליער והופך כל אבן.
תור לא אסף פירות ועצים, אלא היה משוטט ומגלה אוצרות מיוחדים: אצטרובלים קטנטנים ואצטרובלים ענקיים, חלוקי נחל מיוחדים וכל מיני דברים יפים שמצא ביער.
והוא גם היה פוגש שם את חיות היער – את סנאים החרוצים וחיפושיות העדיניות, ואת הציפורים השמחות.
בכל ערב, תור היה חוזר בשמחה מהיער אל הכפר, שם חיכו אמא ואבא ליד המדורה שבמרכז האוהל. אז, היה מתישב לצידם, פותח את הכפתור של התיק ומוציא מתוכו את כל האוצרות שאסף, ואמא ואבא היו מתפלאים מכל מה שמצא ואסף אל התיק.
יום אחד, כשתור ישב על אדמת היער וסביבו שוטטו כמה סנאים וציפורי שיר קטנות, בבת אחת כיסו השמיים עננים אפורים. מבלי שהספיק לאסוף את התיק ולפנות חזרה אל הכפר, השמיים נפתחו וגושים לבנים וקשים של קרח החלו ליפול מהשמיים. כדורי ברד גדולים כמו בלוטים! תור היה מבוהל מאוד, וגם יצורי היער סביבו החלו להתרוצץ ולחפש מחסה.
רגע אחד קפא תור מרוב הפתעה ובהלה, ואז ברגע הבא רגליו לקחו אותו במהירות למחסה קטן שנוצר בין שני סלעים גדולים. תיק העור שלו נשאר מאחור על אדמת היער.
הוא התיישב לבדו במאורה, מביט המום אל השמיים, כשכל גופו רועד מקור ומבהלה.
למזלו הטוב, הברד הלך מהר כמו שהוא בא, התחלף בטפטוף קל של גשם ולבסוף השמיים התבהרו לגמרי. אז, תור יצא מהמאורה. הוא אסף בידו כמה כדורי קרח מהרצפה כדי שיוכל להראות לאמא ואבא שלו כשיגיע חזרה הביתה. הוא פתח את התיק כדי להכניס את כדורי הקרח ואז פתאום נבהל נורא!
בתוך התיק היה נחש! נחש קטנטן בצבע אפור שכב לו בעומק התיק. תור הבין שהנחש כנראה נכנס לשם כדי למצוא מחסה מהברד.
תור שמט את התיק מיד, מבוהל. והנחש התכרבל פנימה עוד יותר, ולא רצה לצאת.
בהתחלה, תור ניסה לעודד את הנחש לצאת מהתיק ולחזור אל היער. הוא התרחק מהתיק וחיכה. אבל הנחש לא יצא...
הוא הלך רחוק יותר והתחבא מאחורי גזע עץ גדול וחיכה... אבל הנחש לא יצא
אחר כך מצא ענף ארוך וטפח על התיק... אבל הנחש לא יצא.
תור לא ידע מה לעשות. הוא חיכה עוד כמה רגעים ובסופו של דבר, אזר אומץ וסגר את התיק וגם את הכפתור, החזיק ברצועת התיק והחל לגרור אותו הביתה, כדי לבקש עזרה מהוריו.
כשהגיע לכפר ונכנס בפתח האוהל, אמא ואבא מיד שמו לב שמשהו אינו כשורה.
"יש לי נחש בתיק!" הוא קרא, ושמט את רצועת התיק במרכז האוהל, ליד המדורה.
אביו תחילה לא האמין לו: "מה פתאום נחש בתיק? תור, אתה הרי יודע שנחשים לא מתקרבים לבני האדם!"
ואמו הייתה מבולבלת לא פחות. היא עמדה בשתיקה אל מול התיק ואל מול תור ולא ידעה מה לומר.
תור עצמו התחיל לפקפק במה שאמר - אולי בעצם דמיין את הנחש?
אך כשפנה שוב לתיק והרים את המכסה, הנחש באמת היה שם, מקופל ומהסה בשקט "סססס...."
עכשיו גם אמא ואבא נבהלו וקפאו במקומם. ואבא שלו היה נראה מוטרד ומבולבל מאוד...
אך כעבור כמה רגעים, התעשתו הוריו והחלו להרגיע את תור. הם הבטיחו לו שיצליחו לגרש את הנחש מהתיק עוד הערב, הנחש יחזור אל היער והם יוכלו ללכת לישון.
וכך, הוריו ניסיו לגרש את הנחש מהתיק. הם ניערו את התיק לכאן ולכאן, והנחש לא יצא. הם הניחו את התיק בפתח האוהל לכיוון היציאה, אבל הנחש לא יצא. אלא רק התלחשש והיסה.
לבסוף, לאמא היה רעיון חדש. היא הציעה להניח את התיק בחלל הצדדי של האוהל שהיה כמו ארון, לתלות אותו על המתלה שם בצד, והבטיחה שהנחש פשוט יצא בזמנו. וכך באמת עשו, והלכו לישון.
אבל באותו הלילה היה קשה לתור ללכת לישון. הנחש לא יצא מראשו והוא לא הצליח להירגע ולהירדם. "ומה אם הוא יצא בלילה ויבוא אלי למיטה?" שאל שוב ושוב, בדרכים שונות. ובכל פעם הוריו ניסו להרגיעו.
אבל ליבו של תור לא נח, ובכל פעם שכמעט נרדם מרוב עייפות, הגיע לאוזניו קולו של הנחש... שהמשיך להסות בתוך התיק "ססססס..." וקולו רק התחזק לאורך הזמן
אז, עלה בדעתו של אבא רעיון נוסף. הוא לקח את אחת משמיכות הצמר הכבדות והניח אותה על גבי התיק, כדי למנוע מהנחש לצאת וכדי שלא ישמעו את הנחש מעבר לשמיכה העבה. אחר כך תור המותש מכל חוויות היום הצליח להידם במיטתו.
כך הימים חלפו. תור לא יצא אל יער, אלא שיחק קרוב לבית, בין האוהלים של הכפר, ולא התרחק הרבה מאמא ואבא שלו. הוא מאוד התגעגע ליער, אך פחד כל הזמין מהנחש שבתיק שלו, וגם מנחשים אחרים. אמו הציעה לו תיק בד אחר לאסוף בו אוצרות, אך הוא רצה רק את התיק שלו, ולא יכול היה לחשוב על חיפוש אוצרות.
עד שיום אחד, אמא שכנעה את תור לצאת אל היער ביחד איתה. תור הלך בהיסוס, ולאט לאט נזכר באהבתו הגדולה ליער. כשהגיעו לאזור הנחל הזורם הם אספו כמה פירות יער מתוקים והתיישבו על סלע קטן לאכול ביחד.
ואז, עוד הם ישובים שם ונהנים מהפירות, לפתע מבין הסלעים – ממש אלו שבהם התחבא תור מפני הברד – התחיל להזדחל נחש ארוך.
ברגע הראשון תור ואמו רצו מיד לקפוץ ולרוץ אל הכפר, אבל משהו בתוכה של אמא אמר לה להישאר לשבת במקומה. היא הרגישה בליבה שהנחש אינו רוצה לפגוע בה...
היא הניחה את ידה על כתפו של תור והצמידה אותו קרוב קרוב לגופה, ותור התיישב על רגליה בשקט.
כך הם ישבו שניהם מרותקים והנחש זוחל בשקט וברוגע לכיוונם. הוא רק יצא לפגוש אותם! וכשעבר לידם היה נדמה שהסתכל בהם ואמר בעיניו "שלום", ואז המשיך בשלווה בדרכו לתוך היער...
תור ואמו היו המומים ונרגשים מהמפגש עם הנחש! ובמיוחד בגלל שבני השבט שלהם מאז ומעולם פחדו מנחשים ונמנעו מכל מפגש איתם. הם ישבו עוד כמה דקות מחובקים ונרגשים, ותור הרגיש לראשונה מזה כמה ימים רפוי ורגוע בתוך הידיים של אמא.
כשפנו ללכת יחד אל הכפר, חשבו שניהם שאולי גם הנחש שבתוך תיק העור של תור, גם הוא אינו מסוכן ואינו מתכוון לפגוע בהם. פתאום היה נראה להם שאולי לא צריך לגרש את הנחש מהבית בכלל, ואולי בכלל יבחר לצאת מהתיק בעצמו ולגור איתם בתוך הבית.
הם הגיעו הביתה ושם סיפרו לאבא על המפגש המפתיע עם הנחש.
אבא בהתחלה שתק שתיקה ארוכה והיה נראה מהוסס מאוד. אבל אז קם והלך אל החלל הצדדי של האוהל, חזר עם התיק של תור בידו והניח אותו במרכז האוהל ליד המדורה.
בעדינות, פתח אבא את הכפתור שסגר את התיק, הרים את המכסה וכולם חיכו בשקט.
בהתחלה שום דבר לא קרה.
אז, תור התכופף לתיק ואמר לנחש שהוא יכול לצאת, ושלא יאיימו לגרש אותו אל היער הפעם.
לפתע, הסתובב הנחש לראשונה בתוך התיק ופנה להסתכל בהם. עכשיו זה היה ברור שהוא היה לגמרי מפוחד... והוא חשש מאוד לצאת.
הם ישבו יחד בשתיקה שוב, מחכים בסבלנות ובדריכות, אבל שום דבר לא קרה.
ואז אבא קם שוב והלך אל מחוץ לאוהל, למחסן. תור שמע אותו מפשפש בין כל הכלים שלו, ואז חזר, כשתיק עור גדול ומאובק מונח על כתפו.
הוא הניח את התיק במרכז האוהל, לצד התיק של תור.
תור היה קצת מופתע וגם מבולבל.
ואז אבא אמר "פעם אחת מזמן, גם אני פגשתי בנחש". ובאמת, אבא פתח את מכסה התיק הגדול, קצת מפוחד, ובתוך התיק היה נחש אפור, גדול מאוד, ממש ענק.
"אני מניח שהוא גדל בזמן שהיה פה". אמר אבא. גם אני אף פעם לא הצלחתי לגרש את הנחש.
הם התיישבו כולם ביחד בפינת האוהל עוד כמה רגעים, ואז לפתע, בזחילה איטית ומאוד מרשימה הנחש הגדול יצא החוצה אל חלל האוהל, והתקפל כמו חבל מלופף בפינה.
הוא לא התקרב לתור ולהוריו, וממש לא נראה מזיק, רק קצת מפחיד. בכלל, נראה היה שהוקל לו מאוד והוא החל להתנמנם בחום המדורה.
ואז, לאחר כמה רגעים קצרים, התחילה גם תזוזה קלה בתוך תיק העור הקטן של תור... ועוד תזוזה קטנה, ולפתע הציצה לשון נחשית מחורצת מפתח התיק, ואז ראש.... ולבסוף גוף מלא.
"הוא יצא, תור!" קראה אמא, אבל תור לא היה בסביבה...
כעבור שניות ספורות, הוא נכנס בריצה מפתח האוהל עם קערת מים מלאה בידיו, והניח את הקערה ליד הנחש שכבר הספיק להשתבלל ליד המדורה.
"הוא בטח צמא!" אמר "כלכך הרבה זמן היה שם בתיק, ועוד מכוסה..."
הוא התרחק אז כמה צעדים, וראה יחד עם אמא ואבא איך הנחש מתקרב בשקט אל הקערה ושותה מהמים בשמחה.
תור ראה פתאום שהנחש פצוע בגופו. "הברד!" הוא אמר... "הברד פצע אותו"
אמא ואבא לא ידעו על מה מדובר והסתכלו על תור בפליאה, ורק אז תור הבין שמרוב שהנחש מילא את ראשו, הוא בכלל לא סיפר להם על איך באותו היום ביער השמיים ירו ברד, איך נכנס למאורה לבד וכמה הוא פחד.
הוא סיפר להם הפעם את הסיפור מהתחלה,
והם – הקשיבו, עד הסוף.
הם הצטערו מאוד על כך שלא יכלו להיות שם איתו כשכל זה קרה
ושמחו מאוד שעכשיו הם ביחד כולם, ועוד עם שני נחשים בתוך הבית, ליד המדורה!
הם הוסיפו כמה עצים למדורה, כדי שתוכל לחמם את הנחשים שעכשיו כבר שקעו בשינה עמוקה ושלווה, והלכו לישון בעצמם.
למחרת בבוקר, כשקמו מהמיטה גילו שהנחשים כבר אינם.
רק ראו פתח קטן בדופן האוהל שפונה אל היער, ועקבות של נחש גדול ונחש קטן על האדמה.
תור הניף את תיק העור שלו בחזרה על כתפו ויצא בשמחה אל היער, שוב למצוא אוצרות,
הפעם ידע שגם אם שוב יכנס נחש לתוך התיק שלו, כבר יוכל להביא אותו הביתה לאמא ואבא, ושיחד יוכלו לפגוש אותו.
זהו סוף הסיפור, עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.
Comments