קיה והר הגעש הגדול
- עמית הרלב
- Oct 24
- 9 min read
סיפור מרפא לאחרי מלחמה.
מומלץ לילדים.ות מגיל 5-6 ומעלה (לפי תחושת ההורים והיכרות עם ילדיכם).
קיה והר הגעש הגדול
כתבה: עמית הרלב
זהו סיפור לאחרי מלחמה, שעוסק בחווית החיים הקשה בצל אלימות ופחד. הסיפור שנותן מקום לכל מה שהודחק ולא נאמר בתוך שגרת חיים ארוכה של הישרדות פיזית ורגשית, שבה קשה להרגיש ולתת מקום לפחד, לכאב ולחוסר האונים שהצטברו בתוכנו.
הסיפור גם מאיר את הדרך לשיקום ולריפוי חיינו דרך השמעת קולות שהודרו או נחלשו בזמן המלחמה, ובתוכם קול הקורא לחתירה לשלום ולבטחון אמיתי.
גרסה להדפסה:
קיה והר הגעש הגדול
היה היה פעם, בארץ רחוקה מאוד מכאן, הר געש גדול שהתנשא לצד הים. מעל ההר נפרשו שמיים יפים להפליא, ולמרגלותיו שכן כפר קטן.
מאות ואלפי שנים, היה ההר מתפרץ אחת לזמן מה — לא ברור מתי, אבל תמיד פתאום. ובכל פעם, נאלצו אנשי הכפר האהוב לברוח על נפשם ולהותיר מאחור את בתיהם ואת שדותיהם עד יעבור הזעם.
שוב ושוב, לאחר כל התפרצות, חזרו האנשים לבנות את הכפר ולחיות בו חיי שלווה, עד שיום אחד שוב היה מתעורר ההר בחמת זעם — רעם נשמע מבפנים, עשן שחור עלה אל השמיים, והאוויר התחמם כאש. אז היה שומר הכפר קורא בקול:
"ההר התעורר! כולם לברוח!” ותושבי הכפר היו אוספים את יקיריהם ונמלטים אל מקום בטוח, בעוד הלבה הרותחת הייתה גולשת במורד ההר ומכסה את הכפר.
קיה הקטנה שמעה סיפורים רבים על הבריחות ההן — סיפורי גבורה שאבות אבותיה סיפרו באסיפות הכפר. אבל בתשע שנות חייה ההר היה שקט, ושמי הכפר היפים היו כחולים ושזורים בענני שלום.
ובכל זאת, בלילות רבים קיה התעוררה בבהלה. בחלומותיה ראתה שוב ושוב את ההר מתעורר, את הבתים נמסים באש, ואת עצמה רצה יחפה ומבוהלת בין השבילים.
הוריה ניסו להרגיע אותה: הם הזכירו לה ששומר הכפר תמיד יושב ערני ודרוך במגדל הגבוה. וכי מאז ומעולם תושבי הכפר הגיבורים ידעו למצוא נתיב בריחה, וידעו גם לשוב ולבנות את הכפר מחדש.
אבל קיה לא נרגעה ולא הבינה איך המבוגרים שבכפר לא ראו כל סיבה לפחד (או כך לפחות זה היה נראה).
בכל שביל שהלכה בכפר, מאחורי כל בית – היה נגלה בפניה ההר העצום, כתזכורת למה שתמיד עלול להתפרץ ללא כל הכנה, והוא הטיל עליה מורא. גם חבריה הרגישו כך. דרוכים בכל עת, הם למדו לסנן את האויר בקפידה בנחיריהם, כאילו ביקשו ללמוד לאתר סימנים ראשונים של עשן באפם.
אך ביום שבו הר הגעש התפרץ, קיה וחבריה לא יכלו לאתר סימנים של עשן. כששומר הכפר זעק לכל עבר, הם עדיין ישנו במיטתם.
"אש!! אש בהר!" פילחה זעקת השומר את השקט העדין של הלילה.
קיה זינקה ממיטתה.
כשיצאה במנוסה מתוך ביתה, ממש כמו באחד הסיוטים שחלמה – השמיים היו חשוכים ומוארים גם יחד. העלטה של הלילה זהרה באור אדום עוצמתי. ולרגע אחד, למרות שרגליה רצו לנוס משם, היא נשתלה במקום. האור הפנט אותה וטמן חום נעים בכל גופה.
לפתע, הרגישה את אמה אוחזת בחזקה בידה, והיא משכה אותה ואת אחיה הקטן במורד השביל היוצא מן הכפר. סבתה הלכה איתם בצעדים מהירים והניחה את עיניה הטובות על קיה המבוהלת.אביה הספיק להיפרד מהם ברגע אחד קצר, ולומר כי הוא נשאר מאחור בכדי לעזור לשכנים לצאת ולברוח.
בסוף היום הזה, שהיה נדמה כמו שנה שלמה בחייה של קיה, משפחתה כבר השתכנה בבית נעים של משפחה טובת לב שגרה בכפר השכן. אביה של קיה הגיע לעת ערב, ובעיניו עייפות ועצב.
קיה שמעה אותו מספר לאמה במטבח כי הבתים של הכפר נהרסו כולם, וכי בעלי חיים רבים נקברו תחת נחשול האש. הוא סיפר גם, כי כמה מתושבי הכפר נפגעו ונחבלו במנוסתם.
כשקיה נכנסה למטבח כדי לחבק אותו, הזדקף מיד ונדלק ניצוץ בעיניו. הוא חיבק את קיה ואחיה בעוצמה המוכרת שלו ואמר: "ילדים שלי, הצלנו את כל תושבי הכפר שלנו. בקרוב נחזור ונקים אותו שוב על אותו המדרון!"
בימים לאחר מכן, כשההר התרוקן והלבה שנשפכה ממנו התקררה עד שכבתה, נאספו משפחות רבות וחזרו אל מה שהיה הכפר. אולם לא כל אנשי הכפר שבו הביתה. קיה זכתה להתאחד עם רבים מחבריה אבל חלק חסרו, וחסרו מאוד.
בימים הראשונים, חיכו אנשי הכפר לשובם, אך לימים הגיעה הבשורה באחת מאסיפות הכפר. התברר, כי בליל ההתפרצות, היו משפחות שבמנוסתן עלו על סירות הדייג הקטנות והפליגו בים, ומאז לא חזרו ולא נראו בכפרים שלאורך החוף.
המבוגרים חזרו וניסו להרגיע, ואמרו שבוודאי כבר נמצאים בדרכם חזרה ויגיעו בקרוב, אך קיה ראתה כיצד לאורך היום, היו חודלים שוב ושוב לרגע קצוב את שגרת יומם ומפנים מבט חטוף ומלא דאגה לעבר הים.
קיה בעצמה הייתה מודאגת מאוד, כי היא ידעה היטב שסירות הדיג הקטנות מעולם לא הרחיקו מעבר לאזורי הדיג הרדודים הסמוכים לכפר, ולא היו בנויות לשייט במים העמוקים שמעבר להם.
בינתיים, אנשי הכפר השקיעו את עצמם בבניית הכפר, והחיים חזרו אליו במהירות מפליאה - בתים נבנו, שבילים נסללו ושדות נחרשו. קיה חזתה בפליאה כיצד צמיחת הכפר מתקדמת בקצב מהיר בהרבה ביחס לצמיחת העשב, שהחל באותם ימים לבצבץ בקושי רב על פני האדמה הכרוכה.
מעל הלוע של הר הגעש, עמוד עשן דק עדיין עלה אל על, והמשיך לזרוע עננים אפורים בשמיים. "אלו רק שאריות,” אמרו המבוגרים. אבל שוב, קיה ראתה את אותו המבט הדואג הנחבא מאחורי עיניהם.
קיה עצמה הרגישה מודאגת וכבדה. כאילו כל הפחדים והדאגות שלה ושל מי שעמלו סביבה, כלואים בתוכה בתוך שק אטום וגדוש. כאילו העשן של הר הגעש מצטבר בתוכה.
בתוך המאמצים הגדולים של המבוגרים סביבה להחזיר את החיים לכפר, רק סבתה שמה ליבה לכך.
יום אחד, סבתה של קיה הזמינה אותה לטיול במעלה הגבעה הקטנה שהשקיפה על הכפר ועל ההר.כשהגיעו לראש השביל, מתנשפות שתיהן, ישבו למשך כמה דקות והביטו בשתיקה על כל אנשי הכפר שעמלו שם למטה על בניית הכפר מחדש.
לבסוף, סבתא שאלה: “מה את רואה, קיה?”
וקיה ענתה: "אני רואה עבודה קשה, התחדשות, גאווה וגבורה”.
"ומה את רואה כשאת מביטה בהר?”
“חורבן” אמרה קיה בלחש.
"יפה, יפה” אמרה סבתה. “עכשיו, יקירתי, חלצי את נעלייך. הניחי רגליים יחפות על האדמה והרגישי את לבך.”
קיה עשתה כך. "ועכשיו, יקרתי. מה את מרגישה?"
"עצב, וגם פחד...” ענתה ולהפתעתה התמסרה ברצון רב לתחושות שהתעוררו בה . "אבל יש גם משהו. משהו חם... אור... עוצמה."
מיד הציפה את קיה תמונת הזכרון הברורה של האור האדום העוצמתי והמהפנט שראתה בהביטה אל ההר בליל ההתפרצות. להפתעתה, היא לא פחדה בכלל. להפך, האור עטף וחימם אותה.
כשפקחה את עיניה, ישבה מולה סבתה בשביעות רצון. נדמה היה שהרגישה בעצמה את ליבה של קיה שהתמלא בינתיים, יש מאין – בכוחות חיים חדשים שלא הרגישה זמן רב, וגם בנחמה.
"את ילדה חכמה מאוד קיה. את יודעת הרבה. אל תתני לעובדה זו להישכח ממך. ועכשיו, רדי במהירות – אסיפת הכפר כבר החלה ונראה לי שיש לך משהו חדש להשמיע בה".
קיה, שבכלל עוד לא ידעה מה תוכל לומר, החלה לרוץ את כל הדרך אל הכפר. היא התיישבה מחוץ למעגל הגדול, במקומם של הילדים, והקשיבה לאסיפה שהחלה מתגוללת מפיהם של המבוגרים של הכפר.
תחילה, כמה גברים עלו וסיפרו סיפורי גבורה והצלה חדשים שעוד לא נשמעו, לאוזניהן המשתאות של הקהל. הם היו גיבורים ללא ספק, וקיה כמו כל הילדים, חשה הערכה עצומה כלפיהם.
בהמשך, בישרו הגברים בהתרגשות שהשלימו את בניית הבתים עבור חברי הכפר שלא שבו מן הים, שיעמדו מוכנים עד לשובם. ולרגע קצר אחד שררה שתיקה קצרה, שמאחוריה התחבא עצב.
אך השתיקה נדחקה מיד, כי אז הגיע החלק שבו המבוגרים דנו בתוכניות הגנה חדשות לכפר - הצעות ורעיונות שונים להגנה על הכפר מפני ההתפרצויות הבאות.
מבוגר אחד סיפר שבכוונתו להציב את עמדת השומר על הר גבוה יותר בקרבת מקום, כך שההתפרצות הבאה תתגלה בוודאי מוקדם יותר!
איש אחד סיפר שפיתח שיטה מהירה ביותר לבנות בתים; ואחר אמר שהצליח להרכיב טיח חזק שעשוי לעמוד בפני גל האש הבא.
ההצעות התקבלו בהערכה רבה על ידי כל חברי האסיפה, והניחו את הדעת. אך משהו בלבה של קיה דווקא התכווץ והתהפך. לפתע, שוב הרגישה את האדמה תחת רגליה, שהיו עדיין יחפות.
האדמה רחשה בעוצמה תחתיה, במתח אדיר. "יש לך משהו חדש להשמיע" נזכרה במילותיה של סבתה. ולפני שהספיקו מילים להגיע לפיה, הרגישה יד חמה מאחוריה.
סבתה של קיה דחפה אותה בעדינות קדימה, היישר לתוך המעגל. ובתוכו, שמעה קיה את קולה אומר:
"אני... אני רוצה להציע דרך אחרת". קולה רעד לתוך אוזניהן המופתעות של חברי האסיפה המבוגרים ושל חבריה שהציצו מבעד למרווחים הקטנים שהמבוגרים הותירו במעגל.
קיה הזדקפה, הרימה את קולה וחזרה על דבריה: "אני רוצה להציע דרך פעולה אחרת. שונה ממה שניסינו עד כה..."
שתיקה השתררה סביבה, והיא המשיכה.
"אני מרגישה את האדמה שתחתינו. היא בהחלט אספה על גביה שכבות רבות של גבורה, הצלה והתחדשות. שכבות מרשימות ויציבות. אך היא גם מלאה בכאב ובדמעות שאיננו מדברים אליהם, של סיפורי החורבן שאינם מסופרים כאן. והיא מלאה גם בפחדי המנוסה ובדאגות מפני העתיד. וגם בצער ובגעגוע למי שלא חזר אלינו."
שתיקת האסיפה הפכה סמיכה מרגע לרגע, וקיה שאפה עמוקות כדי להמשיך:
"והיא מלאה ודחוקה, כי הצטבר בה לחץ גדול. לכן ההר מתפרץ שוב ושוב.
אני חושבת שאם ננסה לחפור באדמה בורות קטנים, כמו דרכים לנשימה, נוכל לעזור לה לשחרר את הלחץ, ואז לא תצטרך להתפרץ, וכוחה ועוצמתה לא יופנה נגדנו".
רחש עבר במעגל. חלק מהנוכחים צחקו במבוכה, אחרים הרימו גבה והתלחשו ביניהם בחוסר נוחות גלויה.
אולם קיה שלחה מבט נוסף לקהל, וראתה כמה זוגות עיניים במעגל שנדלק בהם מחדש ניצוץ, אותו ניצוץ חם של כוח חיים, שהרגישה בליבה זמן קצר קודם לכן, כשעמדה על הגבעה והרגישה את רחשי האדמה. היא גם ראתה את חבריה משתחלים בין הוריהם ומריעים לה מליבם.
היה זה ראש האסיפה שדיבר ראשון והפר את הדממה, בקול רם ולשון נחרצת: "לא נוכל להשקיע כעת את כוחותינו היקרים והמעטים ביצירת בורות באדמה. הרי זה רעיון משולל כל היגיון, לחשוב שאנו נלך נגד כוחו ההרסני של הר הגעש הגדול?".
"קיה אינה אומרת שנלך נגד כוחו של ההר" לפתע נשמע קול נשי, רך ומוכר מאחורי גבה של קיה. זאת הייתה אמה של קיה שהצטרפה אליה ועמדה כעת לצידה. "המשיכי, ילדה שלי. הסבירי לו עד שיבין."
ועכשיו, כשאמה בגבה, נוסכת בלבה מנה נוספת של תעוזה, קיה שאלה את הקהל כולו, בעקשנות הולכת וגוברת:
"לא חשבתם אף פעם – למה בעצם אבות אבותינו התישבו על מדרון של הר געש? ומדוע חזרו אליו שוב ושוב לאחר אינספור התפרצויות נוראות? הרי חייב להיות היגיון שיסביר זאת."
"אני חושבת, אני ממש בטוחה שיש דרך לקיים חיים של שקט ושלום אמיתי על מדרונותיו".
ראש האסיפה, שגם הוא התמלא ברוח נגדית, השיב לה בשכנוע מלא:
"הרי זה ידוע, אבותינו התיישבו כאן כי זו הייתה האדמה שקנו אבותיהם. וכי בכך, הוכיחו דור אחרי דור שיכלו להר בכוחם העז וחכמתם הרבה. ומכל מקום, אין לאנשים שלנו מקום אחר מלבד הכפר הזה וזהו ההיגיון המוכר והידוע של החיים כאן, למרגלות ההר".
באותו הרגע, אמה של קיה נשמעה שוב "לא. זה לא כך"
קיה הנרגשת עמדה בציפייה גדולה לשמוע את המשך דבריה של אמה, שהמשיכה ללא סייג:
"ישנם כפרים רבים שנוכל להתיישב בהם אם נרצה, בעמק הזה ומעבר לו. קיבלנו די הוכחות לכך במנוסתנו האחרונה. ולרבים מאיתנו, אין צורך להוכיח כמה עוצמתנו וחכמתנו גדולה על ידי שננוס מהתפרצויות מסוכנות".
"אני לא חיה כאן כי סבו של סבי קנה את האדמה הזו. אני כאן כי ילדותו עברה כאן, ומילותיו הראשונות והאחרונות נאמרו כאן. כי ילדיו שיחקו וגדלו כאן, וכך גם שני ילדיי."
אחריה, נשים וגברים רבים הצטרפו והוסיפו:
"אני חיה בכפר הזה, כי עצי הפרי ששתלתי עם סבתי גדלו כאן ונתנו לי ולמשפחתי פירות רבים במשך כל חיינו."
"אני כאן כי אלה השמיים הכחולים שעיני אוהבות ורודפות משחר ימי. ושארדוף עד סוף ימי, אפילו שכמעט שאיני רואה אותם מבעד לעשן הסמיך שממלא אותן מאז ההתרפצות".
ואחיה הקטן בן ה-4 של קיה, שחמק גם הוא לתוך המעגל בינתיים, חתם לבסוף את קולות הקהל ואמר: "אני גר בכפר בגלל שאני אוהב את הכפר ואת כל האנשים של הכפר".
קיה הרגישה כיצד משב מלטף של אהבה ונחמה עובר בין כל חברי האסיפה.
בקול רם, אך מעט רך יותר ממקודם, היא הוסיפה לסיום דבריה:
"אני חושבת שאם הכפר המיוחד שלנו הוקם למרגלות הר געש, זה רק סימן לכך שיש דרך שנוכל לחיות בשלום עם ההר. ואני לא רואה סיבה שלא ננסה".
כך קרה, שבסוף האסיפה הזו, בשונה מכל אסיפה אחרת – לא אושרו תכניות חדשות להגנה על הכפר, לקריאת סימני העשן או לסימון נתיבי הבריחה. במקום כל אלו הוכנה תכנית לשחרור הלחצים התת קרקעיים שתחת אדמת הכפר. ולראשונה, קיה ובני גילה היו התורמים העיקריים לתכנית.
למחרת בבוקר, כשקיה עוד ישנה במיטתה, נשמעו שוב צעקות רמות מבעד לקירות הבית החדש שלהם. אך הפעם לא היו אלה זעקות שבר – אלא שאגות של התרגשות ושמחה.
"סירות באופק!! הם שבו! הם שבו מן הים!!!"
אנשי הכפר כולם יצאו מהבתים ונחפזו בריצה חסרת נשימה אל החוף. יחד, הם סייעו לחבריהם לרדת מן הסירות הרעועות.
ידיים הושטו לעזרה, שמיכות הוגשו ועטפו את העייפים והחלשים שחזרו מן הים.
דמעות של עצב, געגוע ושמחה התערבבו אלו באלו ונספגו באדמה, שנעתה להן מיד וכבר החלה להתרכך.
ומה עלה בסופו של דבר בגורלו של ההר הגדול?
ברבות הזמן, בהובלתה של קיה ויתר הילדים, נחפרו עשרות בורות בסביבת הכפר.
האדמה קיבלה כל בור באנחת רווחה שקטה, והשינוי לא איחר לבוא. עמוד העשן שכבר הפך קבוע מאז ההתפרצות האחרונה – כבה. והשמיים חזרו במהירות לצבעם התכול היפהפה.
לאחר מכן, נרגעה האדמה, ובכפר שרר שקט חדש, אחר, שאנשי הכפר בעצם מעולם לא הכירו, משום שמאז ראשית ימיהם האדמה תמיד רחשה ורטטה מתחת לרגליהם, והם טעו לחשוב שזה טבעה.
ימים אחדים אחר כך, קרה דבר נפלא: מן הבורות החלו לבצבץ נביעות קטנות של מים.בהתחלה היו רק טיפות, אחר כך בריכות קטנות, ולבסוף הפכו לפלגים שזרמו במדרונות סביב לכפר, וזרמו אל הים. המים החדשים הביאו חיים – פרחים החלו לצמוח, עצים הוריקו, וציפורים ופרפרים צבעוניים מילאו את השמיים.
הר הגעש הגדול כבה, וישן שינה עמוקה ושלווה במשך מאות שנים ועד עצם היום הזה.
בעקבות ההצלחה הכבירה, קיה הפכה למשתתפת קבועה ומרכזית באסיפת הכפר, וההחלטה הבאה שהעבירה – הייתה להכניס את כל ילדי הכפר החכמים לפנים המעגל. באסיפה אחת סחפו הילדים את כל האסיפה שהחליטה פה אחד להסב את עמדת השמירה הישנה לבית עץ שהכניסה אליו תותר רק לילדים ולילדות. ואכן, מאז, מגדל השמירה שימש למשחקים מלהיבים, של שומרות כפר ושל גיבורים שמצילים את כל הכפר מהתפרצויות אדומות דמיוניות של לבה רותחת.
הסוף.
רוצה ללמוד עוד על סיפורים מרפאים?
אפשר כאן:
או כאן:
Comments