סיפור מרפא למחנכים ולהורים בשנת מלחמה
כתבה: עפרית קלס
מלווה חינוכית של צוותים חינוכיים והורים, ברוח וולדורף. עובדת סוציאלית וגננת וולדורף. מטפלת בילדים במגע ומשחק, מתמחה בקשיי ויסות חושי ורגשי בגישת nfda.
הסיפור נכתב עבור יום סיכום שנה של צוות חינוכי בשנת תשפ"ד. הוא בא לתאר את הבחירה האמיצה להמשיך להחזיק תדר חיובי ולעשות מעשים של חינוך בתוך תקופה של אתגר קושי.
הדימוי של זריעה בחושך, כשלא יודעים בכלל מה ינבט ואם יש בזה טעם- הלך איתי מאד חזק בשנה האחרונה, בליווי של צוותי חינוך והורי.
כתבתי את הסיפור מתוך הערכה עמוקה לבחירה להמשיך לבחור באור בוקר אחר בוקר, ומתוך רצון להגיד שזו לא בחירה מובנת מאליה… אני חושבת שזה מעש. של אמונה ומתפלתת בכל ליבי דברה. מעשים כאלו יצליחו לייצר שינוי ולהביא אור לארץ שלנו.
לזרוע בחשיכה
בוקר אחד התעוררה הגננית האמיצה, ויצאה כהרגלה לעבוד בשדה. ביד אחת היא לקחה איתה תיק מלא כלי עבודה וביד שניה שק גדול ומלא זרעים. היא החלה פוסעת בתלם ישר ומוכר, באמצע השדה.
אך לפתע….. התקדרו פני השמיים ועננים שחורים הגדולים הגיעו מכל מקום וכיסו לחלוטין את פני השמש, והשדה הפך להיות חשוך לגמרי.
הגננת האמיצה עמדה במקומה. דבר כזה לא קרה לה בכל שנות העבודה שלה. היא עמדה ולא ידעה מה עליה לעשות כעת. האם לנסות להמשיך ולצעוד קדימה בחשכה? או לחזור אחורה, לתחילת השדה? ואולי לפנות לאחד הצדדים ולנסות למצוא דרך חדשה? היא פשוט לא ידעה איך להמשיך ולכן היא עמדה וחיכתה….
בינתיים השמש נעלמה ונהיה קר יותר ויותר, והגננת חיבקה את עצמה, וניסתה להתחמם.
לפתע היה נדמה לה שהיא שומעת קול עדין וחם עולה מהאדמה מתחתיה. היא חלצה את נעליה והקשיבה היטב. ואז נדמה לה שהיא שמעה קול חלש, שאומר לה: צריכים אותך, אל תפחדי, פשוט תמשיכי ללכת.
וכך היא התחילה ללכת. בחשכה, בצעדים קטנטנים, עקב בצד אגודל, מגששת את דרכה לאורך התלם,בפסיעות זהירות, ברגליים יחפות.
לפתע היא הגיעה למקום בשדה שהיו בו רגבים קשים מאד, יבשים והדוקים. אז הגננת האמיצה התיישבה ליד הרגבים הקשים והחלה לפורר אותם בעדינות בשתי ידיה. היא ליטפה אותם, פירקה אותם, ניערה ופוררה. לפעמים הידיים שלה כאבו מזה, אבל אז היא הוציאה מהתיק הגדול את אחד מכלי העבודה שלה, והמשיכה, עד שהיתה האדמה רכה וטובה. ואז הוציאה הגננת מתוך התרמיל שלה זרע קטן, והניחה באדמה הטובה, ושרה לו:
זרע אור זרע אור
בליבי אותך אשמור
דרך דרך ארוכה
כאן על פני האדמה.
הגננת קמה והמשיכה ללכת בזהירות בשדה החשוך, בצעדים קצת יותר גדולים, אך עדיין מהוססים.
לפתע היא הגיעה למקום בשדה בו היה סבך גדול של שורשים שהשתרגו כל כך אחד בשני, עד שלא ניתן היה לעבור. הגננת האמיצה התיישבה ליד הסבך והחלה פורמת אותו. לאט לאט בסבלנות רבה היא הפרידה שורש משורש, חתכה מה שצריך, ניקתה והרחיקה, ונתנה לכל שורש את המקום שלו. לפעמים זה היה קשה ממש אבל היא זכרה להשתמש בכלי העבודה הטובים שלה שעברו לה לחתוך ולנקות, עד ששוב היתה האדמה רכה וטובה.
אז הוציאה הגננת מתוך התרמיל שלה זרע קטן והניחה אותו בתוך האדמה, כיסתה אותו היטב היטב, ושרה לו:
זרע אור זרע אור
בליבי אותך אשמור
דרך דרך ארוכה
כאן על פני האדמה.
וכך שוב היא המשיכה ללכת בשדה, מגששת את דרכה בצעדים קצת יותר גדולים. ואז היא הגיעה למקום בו היה בור גדול. הגננת האמיצה נשמה עמוק, והתיישבה ליד הבור והתחילה למלא אותו. לאט לאט היא גרפה אדמה בכפותיה מכל הצדדים, ומילאה את הבור. זה לקח הרבה זמן וידיה התעייפו ונפצעו, אבל היא לא הפסיקה. היא לקחה עוד ועוד כלי עבודה מתוך התיק, והמשיכה למלא את הבור, עד שהאדמה היתה ישרה וטובה מוכנה לזריעה.
ואז היא הוציאה זרע קטן נוסף וטמנה אותו, ושוב עלה והתנגן מתוכה השיר:
זרע אור זרע אור
בליבי אותך אשמור
דרך דרך ארוכה
כאן על פני האדמה.
כך המשיכה הגננת האמיצה, וחצתה את התלם לאורך השדה כולו, בצעדים זהירים ומהוססים. ובכל מקום היא היטיבה את האדמה וטיפלה בה, עד שיכלה להטמין בה זרע אור אחד קטן.
בגלל שהחושך המשיך והשמש עדיין הסתתרה היא לא ידעה אם היא הולכת בתלם המוכר או אולי חורשת תלם חדש לגמרי לאורך השדה כולו. היא לא ידעה אם הזרעים יכולים לצמוח בחשכה, אבל היא המשיכה בכל זאת להשקות אותם, להזין ולוםח, להאמין שיבוא יום והם ינבטו.
ועד שהסיפור נגמר…
האור עדיין לא חזר,
והחושך לא פחת.
אבל ראה זה פלא: כל זרע שהיא שמה באדמה נקלט, והיה לנבט קטן ועדין, שהפיץ סביבון אור קלוש. וכשהגננת השקתה אותו- הוא גדל והיה לצמח זעיר, שהפיץ אור קצת יותר חזק. וכשעבר עוד זמן- הוא הפך לצמח איתן שהפיץ אור חזק עוד יותר.
וכך לבסוף הואר השדה כולו מזרעי האור שנטמנו באפילה…
והגננת, עייפה ומסופקת מעמל יומה הקשה, שכבה לנוח. וליבה האיר לה בשנתה.
Comments