להקת נוצת הזהב

להקת האווזים בעלי נוצת הזהב

סיפור למשפחות שהתפצלו בגלל המלחמה

כתבה: עמית הרלב

מלוות הורים בגישת הורות כמעשה ניסים.

תודה גדולה לעפרית קלס על העזרה בעריכה.

כתבתי את הסיפור הזה כדי לסייע לי ולילדי להתמודד עם מה שאתגר אותנו יותר מכל עם פרוץ המלחמה – העובדה שבן זוגי, אביהם, היה כבר שבוע מחוץ לארץ כשפרצה המלחמה. הוא נועד לגעת ולחזק אל מול ההתמודדות עם הגעגוע, עם חוסר הבטחון ועם חוסר הודאות שכרוכים במצב.

המוטיב המרפא העיקרי שביקשתי להביא בסיפור, הוא החיבור לכוחות ולעוצמות של הלב ושל האהבה.

להקת נוצת הזהב.docx

Download DOCX • 21KB

פעם פעם לפני מאות שנים הייתה להקת אווזים מיוחדת ונדירה. לכל אחד מחברי הלהקה הייתה נוצה אחת מזהב.

ואתם יודעים איך היא קיבלה אותה?

בכל חורף היתה להקת האווזים עפה אל הארצות החום כמו כל הציפורים הנודדות. הם היו עוברים לקנן באגם גדול ויפהפה, שסביבו  שדות פרחים, ועצים.

הדרך אל האגם היתה ארוכה, וכדי לזכור אותה עשתה הלהקה סימנים רבים, שאחריהם למדו כל האווזים לעקוב: כפרים והרים שחלפו מעליהם, וכמובן הנהר הגדול, שעקבו אחריו כמו שביל. אור השמש היה בשבילם גם כן סימן לעוף בעקבותיו.

וכך הם היו נודדים כל שנה-  הלוך ושוב, אל האגם ובחזרה לארצות הצפון.

עד שבחורף אחד, בזמן המסע, אחד האווזים התבלבל. במקום להמשיך ישר מעל הנהר הגדול, הוא עף מעל פיצול בנהר שפנה לכיוון אחר. הוא לא שם לב לכך, דאה על גבי הרוח בעיינים עצומות והתרחק מהלהקה. גם הלהקה לא שמה לב שהוא התפצל ממנה, כי הוא היה מאחור במבנה.

כשהלהקה הגיעה לחניית הלילה,  פתאום הם שמו לב שהאווז הצעיר חסר. הם לא הבינו: איך יכול להיות שאחד מחברי הלהקה הלך לאיבוד בדרך? הן כולם למדו את סימני הדרך היטב מאז שהיו קטנים, והקפידו לעוף יחד בדבוקה.

ואילו האווז הצעיר ? הוא פתח את עיניו בשלב מסוים – ולא ראה אף אחד מחברי הלהקה. הוא לא הבין איך קרה שהוא התפצל מהם. החושך כבר ירד, והוא לא ידע איך לחזור ללהקה. לכן הוא נחת בתוך יער, קצת מפוחד. לפתע ניגש אליו דרור צעיר שגר ביער הזה והזמין אותו לישון איתו על ענף העץ. למחרת הכיר לו עוד כמה מציפורי היער ועד מהרה יצורי היער קיבלו אותו בברכה. הם לקחו אותו למקום שבו היו שיחי פטל עם פירות עסיסיים ומתוקים, והוא התענג על הפירות האלה, שלא טעם בחייו.

יצורי היער הכירו את האגם שאליו עפה הלהקה, והסבירו לו בפשטות איך לחזור לשם. למחרת, הוא אסף בפיו בשביל חברי הלהקה הרבה פירות של פטל ויצא לדרכו.

לקראת ערב, הלהקה הגיעה אל האגם. לאחר ימים רבים של מעוף, כשהכנפיים עייפות והציפייה עצומה – ליבם התמלא בשמחה והם עפו אליו במלוא כוחם. בדיוק באותו זמן הגיע גם האווז הצעיר, והם נפגשו בשמחה ובהתרגשות. האווז סיפר להם על כל מה שקרה, ואמר בהתרגשות:

"יצורי היער מזמינים אותנו לשוב אליהם! את כולנו! אנחנו יכולים להגיע בכל נדידה ולאסוף פטלים!"

חברי הלהקה חשבו וחשבו, ולבסוף החליטו לעשות משהו, שאף פעם להקות אווזים לא עושות – להתפצל.

הם החליטו שבפעם הבאה שינדדו מארצות הצפון חלק מהלהקה תמשיך היישר אל האגם, ומשלחת קטנה תפנה אל יער הפטלים, בדרך הארוכה, תלקט פטלים בשביל כל הלהקה – ובסוף יפגשו באגם.

ובאמת, בפעם הבאה שנדדו מארצות הצפון אל האגם שבדרום, והגיעו לפיצול הנהר – הם עשו זאת. זה לא היה קל כי להקה עפה במבנה מסודר מאד וכל חבר בלהקה חשוב מאד למבנה הזה, ועכשיו היה מוזר מאד כשהמבנה השתנה. אבל כולם נשמו עמוק והמשיכו לעוף בשתי קבוצות נפרדות.

המשלחת הקטנה הגיעה ליעדה בקלות ופגשה את חיות היער. יחד הם אספו אינספור פטלים ושוב פנו לדרכם, כדי להתאחד עם יתר חברי הלהקה.

בסוף אותו יום הם נפגשו בשמחה באגם והחגיגה הייתה גדולה – כי לצד סיום הנדודים, הייתה גם התרגשות מהמפגש והמתיקות של הפטלים העסיסיים.

ומאז בכל נדינה כך היה: ביום האחרון – הלהקה היתה מתפצלת ומתאחדת שוב בסיום הנדידה.

עד שיום אחד הדברים הסתבכו.

סתיו אחד, כשנדדו לדרום והגיעו לפיצול הגדול בנהר, נפרדה משלחת של אווזים מהלהקה. האווזים המלקטים הגיעו אל היער ופגשו בחבריהם, ליקטו אינספור פטלים טעימים (ואכלו לא מעט בעצמם), אספו אותם שוב בשק עצום...

אך כשקמו למחרת והתכוונו לצאת אל האגם – הכל היה נראה אחרת. השמיים היו אפורים וקודרים, ורוח כה חזקה נשבה עד כי העצים החזקים התכופפו והתנדנדו כאחוזי טירוף.

חיות היער הפצירו בהם שלא יצאו למעוף אל האגם, הן מסוכן לעוף ברוח חזקה כל כך. אך הרצון להפגש עם הלהקה היה חזק מהם – הם החזיקו את שק הפטלים חזק, שינסו כנפיים והמריאו אל-על. אבל תוך זמן קצר הרוחות החזקות פיזרו אותם לכל עבר. הם נאבקו ברוח ללא הצלחה ולבסוף חזרו, רועדים וקפואים אל חלקת היער הקטנה. הם התגודדו בפינה נסתרת ביער והביטו אל השמיים בדאגה.

במקום לא רחוק משם, הייתה יתר הלהקה כבר בעיצומה של הדרך, כשסופת הקיץ הגיעה גם אליהם. האווזים והאווזות הבוגרים בלהקה מיד הקיפו את האווזות והאווזים והובילו אותם לנחיתה במקום מוגן שהכירו בדרך. הם התכנסו במערה גדולה, שעליה שמרה חסידה זקנה. כשפגשה את כל האווזות והאווזים הכניסה אותם מיד למערה ודאגה לכל צרכיהם.

כך, מצאו את עצמם חברי הלהקה נפרדים ורחוקים זמן רב יותר ממה שתכננו. ממה שהתרגלו אליו. דואגים זה לזה, מתגעגעים אלו לאלו. היו בלהקה אווזים צעירים שאמותיהם או אבותיהם עפו ליער, ולא יכלו לפגוש אותם כמו שקיוו. פתאום, האגם ושמחת המפגש הייתה נראית רחוקה מאי פעם.

החסידה הקשישה, שחשה את דאגתם הגדולה של חברי הלהקה, שלחה סנונית קטנה לבשר לשוכני היער שהלהקה מוגנת ובטוחה במערה, וישארו שם עד שהסופה תגמר. ואותה סנונית חזרה מן היער ובישרה ללהקה, שהאווזים שביער בטוחים ומוגנים ביער, וישארו שם עד שהסופה תשכך.

בימים הבאים, הוסיף מזג האויר להיות סוער. האווזים ששכנו ביער, ניצלו רגעים שבהם הרוח שכחה כדי להמריא לשמיים ולמצוא את הדרך אל הלהקה. אבל פעם אחר פעם הם נתקלו בעננים כבדים, ברוחות חזקות ונאלצו לחזור על עקבותיהם ולשוב אל היער. מתוחים ומתוסכלים, הם הביטו ללא הפסקה לשמיים.

ויתר הלהקה השתכנה במערה ובסביבתה. לפעמים היו יוצאים לשוטט בסביבת המערה, ללקט מזון ולצפות בשמיים בתקווה לראות סימן לקרן שמש ראשונה. הימים במערה היו מעייפים - ההמתנה הייתה קשה ומעייפת יותר מהתעופה. הגעגוע הכה באווזים הצעירים בכאב, יותר משהרוח החזקה הכאיבה להם. ודאגתם הלכה וגדלה, כשראו שהסופה לא ממהרת לחלוף. לאט-לאט הם הרגישו שהכוח שלהם נגמר.

החסידה הקשישה הביטה בהם כל העת בעיניים חכמות וטובות, ועטפה אותם באהבתה. בוקר אחד, כשהלהקה יצאה לסף המערה רק כדי לגלות שאין טיפת אור בחוץ – אספה החסידה את כל הלהקה.

החסידה נתנה לכל אחד מבני הלהקה נוצה מיוחדת עשויה מזהב. הם לקחו את הנוצה ושילבו אותה בתוך נוצות הזנב שלהם. ואז אמרה להם החסידה: "בלב שלכם יש אור עצום שיכול לגבור על כל סערה". האווזים חשבו על חבריהם שביער וראו שנוצת הזהב בוהקת באור חזק יותר בכל פעם שהם חשבו עליהם. הם גם שמו לב  שבעזרת הנוצה הם ממש הצליחו להרגיש את ליבם בעוצמה גדולה יותר, ודרכו הרגישו את חברי הלהקה הרחוקים מהם טוב יותר. הם ניסו להרגיש ולראות אותם בעיני רוחם - מה הם עושים עכשיו, מה הם אוכלים, איך הם מרגישים, ובכל פעם שהם עשו את זה הנוצה זהרה יותר בזנבם והם הרגישו קרובים יותר.

בינתיים גם האווזים שביער התאמצו להרגיש את חבריהם שבמערה, דמיינו אותם וחשבו עליהם ושלחו להם הרבה כוחות. ככל שהם עשו את זה יותר הלכה וצמחה גם אצלם בזנב נוצת זהב מיוחדת שכמוה לא ראו מעולם.

לפתע שתי קבוצות האווזים הרגישו קצת יותר חזקות ומעודדות, הם הרגישו את האור הגדול שעליו דיברה החסידה. כל פעימה של ליבם הייתה מלאת כוחות מפתיעים. למרות הגעגוע הגדול והכמיהה למפגש באגם, הם החלו להרגיש חזקים ושמחים יותר.

בשלב מסוים, אהבתם אלו ואלו הייתה גדולה ומורגשת כל כך עד כי קרן אור קטנה החלה לצאת מכל נוצת זהב. קרני האור התחברו כולם ביחד לקרן אור אחת עוצמתית וגדולה שעלתה לתוך ענני הסופה האפורים ופילחה אותם.

באותו זמן חבורת העבדים שביער עשתה משהו ממש דומה. מתכנסו ביחד והרגישו את החיבור החזק ואת אהבתם לחברי הלהקה שלהם וידעו כי הם חזקים יותר מכל מרחק. גם נוצות הזהב שבזנבות שלהם החלו לזהור ולהפיק קרני אור שיתאחדו לאלומה זוהרת וענקית שעלתה לשמיים.

גבוה גבוה מעל ענני הסופה אפורים נפגשו שתי אלומות האור שיצאו מנוצות הזהב של כל חברי הלהקה, גם במערה וגם ביער. האור הזה היה כל כך עוצמתי ובוהק, עד כי הוא הצליח סוף סוף להזיז את ענני הסופה.

עוד הם יושבים במערה בלבבות פועמים, קרן שמש חזקה פרצה אל תוך המערה האפלולית. הם יצאו יחד אל האחו כדי לגלות שהסופה נסוגה. הרוח נחלשה, הצבעים חזרו אל העולם. האווזים החלו מיד להתכונן לעוף אל האגם.

הם נפרדו מהחסידה הקשישה. זו הייתה גאה ונרגשת לחוש כמה כוחם התעצם מאז הגיעו למערה, וכמה ראויים הם לענוד את נוצת הזהב על גופם. גם האווזים שביער נפרדו מכל החיות שליוו אותם וקיבלו את ברכתם להמשך המסע.

 אז המריאו מעלה לשמיים האפורים שתי קבוצות של אווזים עם נוצות זהב חדשות בזנב. ככל שהגביהו, הם ראו עוד ועוד קרני אור שיוצאות מבין העננים. הם נתנו לאור להוביל אותם בדרך חדשה אל האגם.

לפנות ערב הם נפגשו בשמחה גדולה, בהתרגשות עצומה באגם, התחבקו ונשקו מקורים. כל אחד הסתכל על החלק השני של הלהקה וראה כמה הם גדלו והתחזקו בזמן שלא התראו. הם הראו זה לזה בגאווה את נוצת הזהב החדשה שלהם ומיד החלו להחליף סיפורים, וכל העת לא חדלו מלזלול פטלים.

זו הסיבה שללהקה הזו קראו להקת נוצת הזהב,

ושסיפורם המיוחד נדד זמן רב בין ארצות שונות ודורות רבים, עד לכאן ולעכשיו.