סיפור לילד שאביהם הלך למילואים.
הסיפור נכתב לאמא עדי ולהללי, רואי ויפתח אהובים, מאבא.
הוא מוקדש לדובות ודובים בכל גיל ובכל מקום. לאלו שבבית ולאלו שרחוקים.
שנשמור על הלבבות הרכים. אלה שלנו, ואלה הקטנים שהופקדו בידינו למשמרת.
ושתמיד נצעד על הגשר שמוביל הביתה.
כתב (וגם אייר): מתן ליבנה
ליצירת קשר או הזמנת הספר - 052-5366331 עדי רזאל ליבנה
לאבא דב פרווה רכה
וידיים שיכולות לחבק את כל המשפחה ביחד
יום אחד נשמעו רגשים חזקים של כריתת עצים מקצה היער.
אבא דב היה חייב ללכת לשם לשמור על היער.
יש פעמים, בהן דובים ודובות צריכים לשלוף ציפורניים ולחשוף שיניים -
לא בגלל שהם כועסים או מפחידים - אלא בגלל שהם אוהבים את החיים, את המשפחה ואת הבית.
אמא דובה הגיבורה נשארה עם הגורים.
אבא דב יצא למסע ארוך כדי לגרש את ממי שכורת את עצמי היער.
הוא אהב את הגורים שלו ואת אמא דובה
וביקש מהירח שיחבק אותם בשמו.
למה הכי התגעגע אבא דב?
להרדים, לרקוד, לקצוץ ציפורניים
להתקלח ביחד, לעשות אוטו חגיגה, לאכול אוכל טעים
להתחבק, לנקנק, לעשות תספורות, לספר סיפור,
לבשל לגורים, להשתולל, לצרוח...
עבר יום ועוד יום
לילה ועוד לילה
ועוד ימים ולילות רבים
אבא דב חשב לעצמו:
כל רגע שעובר מקרב אותנו להיות שוב ביחד.
כך עבר לו רגע
ועוד רגע
ועוד רגע
ועוד רגע
ועוד רגע
ועוד רגע....
וכל יום שעבר היה חלק מגשר
שעליו יוכל אבא דוב לעבור ולחזור הביתה
הרגעים הפכו לימים
מה עשו הגורים ואמא דובה?
הרדמות, ריקודים, הלכו לגן ולבית ספר, ציירו, קצצו ציפורניים,
בישלו ואכלו אוכל טעים, וצרחו
רכבו על אופניים, והתחבקו, חגיגות באוטו,
אהבו, שמחו, בכו והיו תמיד יחד!
Commentaires