הסנאי האמיץ

סיפור לילדים שמפחדים, ולא בהכרח יודעים או מדברים על זה.

כתבה: עמית הרלב, בשותפות עם אורה גולן

השיר "ביחד עם הפחד":  מילים לאה נאור, לחן נורית הירש

הסיפור נכתב עבור ילד מתוק בן 5, שמאז המלחמה עם איראן פיתח פחד מחיידקים, שהעיד על תחושת הבטחון שהתערערה. ובעצם לכל הילדים והילדות הרבים שאני פוגשת ושומעת עליהם, שחוו פחדים רבים בשנתיים האחרונות, שבמקרים רבים לא יכלו לקבל את מקומם ועברו התמרה להתנהגויות וסימפטומים שונים.

הסיפור נכתב כהשראה לתנועה המרפאת שלדעתי מתבקשת מאיתנו ההורים – לקבל את קיומם של הפחדים, לחתור למפגש מכבד וסקרני איתם, שמבקש לתת להם מקום, כדי לתת לילדינו תחושת יחד בפחד.

 בקרוב תעלה הקלטה.

הסנאי האמיץ

הסנאי שבסיפורנו, אגוזי שמו, היה סנאי קטן ועליז שגר יחד עם משפחתו במחילה, בעץ הגדול, בלב  היער. עץ בו גרו חיות רבות נוספות וגם משפחה של עורבים חומי עורף. הסנאים חיו להם בשלום, בנחת וביחסי שכנות טובים עם דיירי העץ ובילו את רוב ימיהם בטיולים, במשחקים ובאכילת בלוטים.

אולם, ביום בהיר אחד, הכל השתנה, כאשר להקת עורבים צווחנית וקולנית, דיירי יער אחר, התעופפה לכיוון העץ.

העורבים הקיפו את העץ הגדול, צווחים וכעוסים, והחלו לתקוף את העורבים שחיו על העץ. לדעתם, עורבים אלו לקחו ללא רשות ביצים מהקן שלהם.

אגוזי ומשפחתו נבהלו מהמתרחש והצטופפו במחילה שלהם.

אגוזי, הציץ החוצה ונמלא פחד גדול למראה בליל של כנפיים שחורות מתנפנפות להן ועשרות מקורים גדולים וחדים מתקרבים לעץ ומתרחקים ממנו, הלוך ושוב, ללא הרף. הוא הצטנף לו בפינת הקן, ביחד עם יתר בני משפחתו.

הקטטות בין העורבים נמשכו מספר ימים ומשפחתו של אגוזי פחדה לצאת מהמחילה. הם ניסו להמשיך בשיגרת יומם, אכלו את הבלוטים שאספו ושיחקו במשחקים האהובים עליהם, כפי שהתאפשר להם במחילה.

עד שיום אחד חזר השקט ליער. העורבים הצווחניים, שקטו והתפייסו עם דיירי העץ, לאחר שהתברר להם, כי הביצה שלהם נמצאה מתחת לקן. הם שבו ליער שלהם והפסיקו להטריד את העורבים ואת כל דיירי העץ הגדול.

וכשהשקט חזר, שבה משפחת הסנאים לשיגרת יומם. אבל אגוזי, הסנאי הקטן, לא יכול היה לשכוח את ההמולה שעוררו העורבים ואת רעש משקי הכנפיים השחורות והצווחות הצורמניות שלהם.

אגוזי כבר לא קפץ בנחת בין ענף לענף, אלא רץ ריצות בהולות ומהירות בין הענפים. אוזניו היו דרוכות יותר, קפוצות, כדי שיטיב לשמוע אם יגיעו שוב העורבים. לפעמים אפילו קול בלתי מזיק של ציפור שיר הבהיל אותו ואז היה חוזר במהירות לקן.

אגוזי לא היה לבדו. כל משפחת הסנאים הגדולה הפכה למשפחה דרוכה וקופצנית יותר. הם רצו בין המחילות כמעט ללא הפסקה, ומיעטו לעצור ולשחק, להביט בשקיעה כמו פעם ולחוש את קצב החיים הרגוע והאיטי של העץ הגדול שלהם.

השקט של הלילה, שפעם היה מרגיע את ליבו של אגוזי, העיר בו תחושה של מתח וככל שאוזניו היו דרוכות ופתוחות לקלוט את שהתרחש בחוץ, הוא התקשה מאוד לתת לגופו להירפות ולהירדם. דווקא אז, היו חוזרות לראשו התמונות של המקורים החדים של העורבים והפחד שמא ישובו לעץ לריב בעתיד. מחשבה זו לא הניחה לו, אפילו שהוריו לא פעם ניסו להרגיע אותו, והזכירו כי העורבים חזרו ליער הרחוק שממנו באו. 

נדמה היה לו כי העץ כבר לא היה אותו העץ, גם השמים, החושך והשקט לא היו כמו פעם.

לכן, ברבות הימים, הרבה אגוזי להסתגר בקן. ולפני כל יציאה, הוא הקשיב היטב לנעשה בחוץ, הוציא בזהירות רק את קצה ראשו ומישש את הענפים כדי לבדוק את חוזקם לפני שעלה עליהם, שהרי בוודאי יש ענפים שיתפרקו ויפילו אותו, אם לא יזהר.

אגוזי נזהר גם מהאדמה, היכולה לחמם את רגליו העדינות, וכי יתכן שגדלים בה קוצים דוקרים.  בנוסף, השתדל מאוד להמעיט בשיחה עם דיירי העץ שאינם בני משפחתו, כדי שחלילה לא יריבו ביניהם.

יום אחד, כשהיה אגוזי בדרכו לקן עם כמה בלוטים שאסף, תפסה את עינו דמות מיוחדת, אותה לא פגש מעולם. סנאית גדולה מאוד, ישבה על אחד מענפי העץ הגבוהים ביותר הצופים מעל היער כולו, וזמזמה מנגינה שהייתה כה נעימה לאוזניו ... נה, נה נה נה, נה נה נה, נה נה...

גופו של אגוזי עוד היה כל כולו מכוון לרוץ במהירות חזרה למחילה, אולם ליבו עצר בעדו. הוא נמשך להביט בסנאית שנראתה שקועה ונינוחה באמירי העץ, ולהקשיב לנגינה העדינה של קולה, שהשרתה עליו מנוחה...  נה, נה נה נה, נה נה נה, נה נה....

רגליו של אגוזי סירבו לקחת אותו לטיפוס במעלה העץ והוא רץ בחזרה לקן, אולם כשהערב ירד והחושך בעקבותיו, סיפר לאמו ולאביו על הפגישה עם הסנאית הגדולה אותה ראה בעץ וסקרנותו התעוררה שוב. אמו ואביו סיפרו לו כי זו הסנאית הישישה אשר חיה בראש העץ והבטיחו לו כי מחר ילכו יחד לפגוש אותה.

למחרת, כמובטח, טיפסו הסנאים יחד אל ראש העץ. הסנאית הגדולה ישבה לה במקומה בנחת ופיצחה אגוזים להנאתה.

הסנאית הזמינה את אגוזי ואת הוריו לתפוס מקום באמירי העץ ולהביט יחד איתה על העננים המטיילים בשמים, מעל היער.

"האם אינך מפחדת כאן, בגובה הזה?" שאל אגוזי את הסנאית בתמימות ובפליאה, כשליבו הולם בקרבו.

"האם אתה מפחד?" שאלה הסנאית מבלי להשיב לשאלה שנשאלה.

"כככן. כן ... אני מפחד ליפול. אני חושב שאני עלול ליפול." ענה אגוזי.

"אם כך, אתה סנאי נבון מאוד." אמרה הסנאית באהבה, והוסיפה:  "גם אני מפחדת ליפול, לפחות פעמיים ביום".

מיד משהו נרגע בליבו של אגוזי. פתאום הוא חש את הענף הגדול שתחת רגליו טוב יותר, והוא החזיק בו ביציבות גדולה יותר.

"ממה עוד אתה מפחד?" שאלה הסנאית הישישה. אגוזי נמשך לסקרנותה של הסנאית וחדרי ליבו נפתחו אט אט.

ואז, פתח אגוזי את פיו וכמו מתוך תיבה סגורה שהייתה נעולה, יצאו להן כל המחשבות המפחידות: על כנפי העורבים והמקורים החדים שלהם, על הצווחות, על קוצים ועל כוויות, על ריבים מפחידים ועל רוחות חזקות ועוד ועוד...

אמו ואביו של אגוזי הביטו בו בסקרנות והקשיבו לו ברוב קשב. וכשהוא כשסיים לספר את כל הפחדים, כולם -  הוא הרים את עיניו וראה שלוש זוגות עיניים אוהבות מביטות בו, בהבנה מלאה.

אגוזי פנה שוב לסנאית הישישה ושאל אותה:  "כיצד קורה שליבך כל כך אמיץ? כיצד את ישובה כך על מקומך, בראש העץ , ברוגע, מבלי להיזהר ומבלי לפחד, ועוד את שרה?"

הישישה השיבה לאגוזי ברוך: "ליבי אמיץ בדיוק כשם שהוא פוחד." היא הושיטה יד לאגוזי, שהיה מבולבל מתשובתה, והובילה אותו במעלה הצמרת עד שראו את כל העץ המרשים מלמעלה.

"ראה, סנאי קטן", אמרה הסנאית "אם היער לא בראה את היער כמקום חסר שאין בו כל סכנה. יש כאן סכנות, שכדאי מאוד לפחד מהן! לכן, כל הפחדים שלך טובים הם. כשליבי מתמלא פחד,  אני יודעת שקרה לי דבר מאיים וליבי תמיד צודק."

"אינך מכיר את השיר?"

ושוב פצחה את פיה והחלה לשיר:

כָּל אֶחָד חַי בְּיַחַד עִם פַּחַד , כָּל אַחַת וְהַפַּחַד שֶׁלָּהּ

אֶחָד פּוֹחֵד מִן הַחֹשֶׁך,ְ אַחַת – מִנְּפִילָה.

כָּל אֶחָד חַי בְּיַחַד עִם פַּחַד וְאוּלַי זֶה בִּעצם עוֹזֵר

בְּלִי פַּחַד אֵיךְ בְּיַחַד נִלְמַד לְהִתְגַּבֵּר?

אֲנִי וְהַפַּחַד חַיִּים בְּיַחַד זֶה נֶחְמָד, וַאֲפִלּוּ שָׂמֵחַ

הוּא כְּמוֹ צֵל. אִם אֶבְרַח הוּא יִרְדֹּף אַחֲרַי.

אִם אֶרְדֹּף אַחֲרָיו – הוּא בּוֹרֵחַ.

"אז, את לא מנסה להפסיק לפחד בעצם?" שאל אגוזי. הכל היה חדש לו.

"להיפך! אני מקשיבה לפחד, כדי להזמין את האומץ לבוא ולהגן עלי. האם אתה מבין, סנאי קטן? בשביל להיות אמיץ, תצטרך קודם לפחד. אם היער נתנה לנו את הפחד ונתנה לנו גם את האומץ להתגבר עליו."

"ואז, מה את עושה איתו? עם הפחד שלך?"

"הפחד שלי אוהב להיות ביחד. אז אני מדברת את הפחדים שלי – עם החברים שלי ועם הילדים והנכדים והנינים שלי. ואני מדברת את הפחדים שלי עם אם היער, שמקשיבה לי תמיד. ואז אני מרגישה הכי הכי בטוחה".

"למה את הכי בטוחה כשאת מספרת על הפחד שלך?" שאל אגוזי.

"כי אז אני בטוחה שאני לא לבד! סנאי קטן..." השיבה הסנאית בבטחון.

דברי החכמה של הישישה נכנסו היישר לליבו של הסנאי הקטן, בעוד הסנאית פצעה שוב בניגון.

אגוזי הסתכל לפתע פתאום על ענפי העץ היציב שניצבו תחת רגליו והחזיק אותם. עיניו ראו את העננים המסוככים עליהם מפני השמש החזקה. בתחתית העץ, ראה את העלים הרכים המכסים ומרפדים את האדמה הקשה.   וליבו שקט.

הסנאית הישישה הביטה בו בשקט ובשביעות רצון.

"עכשיו אתה מבין היטב, סנאי יקר. היער מסוכן וגם מוגן ויש בו גם הרבה סיבות לפחד, וגם הרבה דרכים למצוא יציבות ובטחון."

והסנאי באמת הבין, ונרגע.

זהו סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.

כָּל אֶחָד חַי בְּיַחַד עִם פַּחַד , כָּל אַחַת וְהַפַּחַד שֶׁלָּהּ

אֶחָד פּוֹחֵד מִן הַחֹשֶׁך,ְ אַחַת – מִנְּפִילָה.

כָּל אֶחָד חַי בְּיַחַד עִם פַּחַד וְאוּלַי זֶה בִּעצם עוֹזֵר

בְּלִי פַּחַד אֵיךְ בְּיַחַד נִלְמַד לְהִתְגַּבֵּר?

אֲנִי וְהַפַּחַד חַיִּים בְּיַחַד זֶה נֶחְמָד, וַאֲפִלּוּ שָׂמֵחַ

הוּא כְּמוֹ צֵל. אִם אֶבְרַח הוּא יִרְדֹּף אַחֲרַי.

אִם אֶרְדֹּף אַחֲרָיו – הוּא בּוֹרֵחַ.