הסיפור על משה התינוק

סיפור לילדה שחווה אובדן וסערה גדולה בצל המלחמה (ילדה שסבה נחטף).

הסיפור הזה נולד מתוך חיפוש של תמונה מרפאת עבור ילדה שעוברת כרגע תקופה מאד סוערת, בסביבה שלה, וגם בתוך הגוף והנפש שלה. סבה של הילדה מוחזק מזה חצי שנה בשבי בעזה.

חיפשנו דרך להגיד לה: גם בתוך כל הגלים והסערות נשאר מקום מוגן ובטוח - בתוכך ומסביבך. האהבה של האנשים הקרובים והרחוקים יוצרת  מעטפת מגינה כמו התיבה.

ההשגחה והדאגה של האהובים שלנו מורגשת גם כשהם לא לידנו, ויכולה לחצות מרחקים ומחסומים פיזים.

מסר נוסף קושרים לגלי הרגש: הכעס, הכאב, הגעגוע והבלבול שמציפים אותה (ואת כולנו). רצינו הגיד לה: היכולת לנוע על הגלים ובתוכם היא חיים, היא ריפוי, היא העבודה שכולנו עושים כרגע בתוך נהר החיים השוצף. מסר זה חשוב במיוחד לילדים ומבוגרים רבים מאד שחווים כרגע גלים רגשיים מפחידים וסוערים,ומחפשים את הדרך לשוט בתוכם…

נכתב בשיתוף פעולה על ידי: עפרית קלס,עדן לוי, ואורית כהן

בארץ מצריים זרם נהר גדול גדול, נהר היאור, שנתן חיים ושפע רב לכל.

וליד היאור עמד בית קטן ודל, עשוי לבני בוץ וטיט.

ובבית גרו אמא יוכבד ואבא עמרם, וילדיהם הקטנים מרים ואהרון.

לילה אחד, לילה חשוך במיוחד, עננים כבדים ושחורים היו בשמיים, בלי ירח ובלי כוכבים,

ובבית דולק נר קט אחד.

בלילה הזה הגיע זמנה של אמא יוכבד ללדת את התינוק שנשאה ברחמה.

נולד התינוק ולפתע נמלא הבית אור גדול ומסנוור, בוהק כצהרי היום.

הביטה כל המשפחה וראתה כי האור בוקע מפניו של התינוק, 

שזה עתה נולד וידעו כי הוא יהיה מיוחד מאד, ויביא אור גדול לביתם.

שמחו כל בני המשפחה בתינוק שנולד, אך חלפו הימים, וליבם מלא דאגה.

כיצד ישמרו על התינוק הקטן? זמנים סוערים עכשיו בחוץ ומסוכן.

 ידעו כי עליהם להחביא אותו ואי אפשר לשמור אותו בביתם.

חשבו כל בני המשפחה איך לשמור על התינוק המיוחד שלהם, ואז צץ בראשם רעיון.

בשקט בשקט יצאו אל גדת היאור שליד ביתם וקטפו קנים של גומא.

הילדים ניקו והחליקו את הקנים הארוכים והגמישים, ויוכבד האם החלה קולעת אותם לתיבה גדולה ויפה.

קלעה האם הטובה כל הלילה את הקנים החלקים, שתי וערב שתי וערב, צפוף צפוף שלא יהיו רווחים בתיבה. עד שלבסוף היתה תיבה מוכנה חזקה וגדולה מספיק והיתה יכולה לשאת בתוכה את התינוק.

אז הלך אבא עמרם את גדת היאור והביא עימו חימר וזפת אטומים וחלקים.

מרים ואהרון משחו את התיבה מכל הצדדים בזפת השחור, מילאו את כל החריצים שבין קני הגומא, כדי שהתיבה תהיה אטומה לגמרי ומים לא יכנסו לתוכה.

ואז אבא עמרם משח את התיבה מבפנים בשכבה נוספת של חימר כדי שיהיה בתוכה יבש ונעים.

כל המשפחה עבדה במסירות ובהקפדה רבה ולבסוף היתה התיבה מוכנה - גדולה וחזקה, גמישה ואטומה. 

ואז הוסיפה אמא יוכבד שמיכה עבה ורכה ונעימה והניחה בתוך בתיבה, כדי שיהיה מרופד וחם.

את התינוק הקטן עטפה בבגד טוב ונעים ועליו שמיכה נוספת שלא יהיה לו קר.

לצידו הניחו בתיבה את הרעשן האהוב עליו שקלעה לו.

כשהכל היה מוכן, לקחו בני המשפחה את התינוק והתיבה אל גדת הנהר הגדול.

המים זרמו שקטים ועוצמתיים, והמשפחה קצת חששה.

הם דאגו לתינוק שלהם, אך הרגישו כי האור הגדול שזרח מפניו ישמור עליו בכל מקום בו הוא יהיה.

חיבקו אמא יוכבד ואבא מרים באהבה רבה את התינוק והניחו אותו בתיבה, עטוף ומוגן.

הם בירכו אותו ונישקו אותוו וביקשו מהאור הגדול לשמור עליו.

ואז הניחו את התיבה על המים ונתנו לגלים הקטנים לקחת אותה.

באו הגלים ועטפו את התיבה מכל הכיוונים והחלו מנדנדים ומסיעים אותה בעדינות, והתיבה הלכה והתרחקה מהחוף, אבל האירה על פני היאור, כגחילילת גדולה.

שטה התיבה הקטנה כמו סירה קטנה. וגלים קטנים מתרפקים עליה מלטפים את התיבה… הס הס…

דגים קטנים שומרים עליה.

החלה הרוח נושבת סביב לתיבה, אבל לא יכלה להכנס מבעד לחריצים.

גלים גדולים הגיעו והחלו לטלטל את התיבה אבל היא לא התהפכה

דגים גדולים השפריצו מים סביב אך התיבה לא נרטבה.

התינוק נשאר מוגן בתוכה.

פקח התינוק את עיניו וראה את המים גואשים סביבו. נבהל התינוק והחל לבכות.

שמעה אחותו מרים את הבכי מן הגדה.

היא לא יכלה להגיע אליו, אבל היא התחילה לשיר.

והשיר עף מעל המים והגיע לתוך התיבה. התינוק שמע את השיר, וידע שהוא לא לבד.

כך שרה לו מרים בכל פעם שהגיע גל גדול. שמעו הציפורים את השירה ולמדו את המנגינה והצטרפו אליה. הם עטפו את התינוק בצלילי השירים של ביתו, והרעשן שקלעה לו אמא הוסיף את הקצב הנכון.

ככה- מוקף באור הגדול שנבע מתוכו, מוקף בתיבה שבנתה משפחתו,

מוקף בשירה של אחותו ובציוץ הציפורים, מוקף במי החיים - 

חצה התינוק הגדול את כל הגלים ואת הסערות של נהר היאור.

התיבה הנדנדה אך הוא נשאר תמיד מוגן בתוכה והאור הגדול שלו המשיך לזרוח והאיר לעולם כולו.