הכלבלב והרעם

סיפור לחיזוק תחושת הבטחון והמוגנות בזמן מלחמה. בעזרת הסיפור הזה, רציתי להחזיר לילדים את תחושת הבחירה שנלקחת מאתנו בעת פחד גדול. והוא גם מתאר את דרך ההתמודדות שלי עם המצב: כשתומכים במישהו אחר זה נותן כוחות, כי אתה חייב להיות חזק בשביל האחר אז אין זמן לפחד.

כתבה: אסיה נייפלד

שחקנית ומייסדת ״תיאטרון מעשייה"

מנחת סדנאות אלתור ומטפלת בהתמקדות.

הסיפור הזה נכתב שבוע אחרי תחילת המלחמה. הרגשתי חוסר אונים אישי ומקצועי. רציתי לעשות משהו משמעותי ולעזור. החלטתי לפנות לקהל של ההורים שהביאו את ילדיהם להצגות שלי ושלחתי להם סיפור אחד ביום (שילבתי מילים שבחרו הילדים מדי יום). קיבלתי תגובות מרגשות מההורים והילדים, שאמרו שהסיפורים שלי לפני השינה נתנו תחושה של ביטחון ומשהו לחכות לו בימים בהם הכל היה כל כך תלוש וחסר עוגן.

קישור להקלטה של הסיפור: https://open.spotify.com/episode/0GVdgwmP0bKX2dQrNZGxaW?si=a7434ab5244b4ab0

*********

הכלבלב והרעם

היו היה ילד שקראו לו דני.

דני גר בבית עם אמא, אבא ובאלו.

באלו היה גור כלבים קטן שהם אימצו לפני שבוע.

דני מאוד רצה לאמץ כלבלב קטן, אבל אמא ואבא לא הסכימו לו. הם אמרו "אנחנו יודעים איך זה יהיה - אתה רוצה גור, אבל אנחנו בסוף נהיה אלה שמטפלים בו".

"לא ! לא ! לא!" אמר דני "אני מבטיח שאני הולך להיות האחראי עליו. אני ממש יודע ורוצה לעשות את זה"

והוא ביקש וביקש וביקש, עד שההורים שלו הסכימו.

וככה כבר שבוע שלם דני היה חוזר מבית הספר, ובבית היה מחכה לו גור קטן, שכשכש בזנב כשרק ראה אותו.

ודני הוציא אותו לטיול, ונתן לו אוכל, ואפילו ניקה את הפיפי שלו, כי הגור היה כל כך קטן שלא ידע לעשות את הצרכים שלו בחוץ.

יום אחד דני חוזר מבית הספר, ובאלו שמח לראות אותו כרגיל, והוא מוציא אותו לטיול וכשהם חוזרים הביתה מחכה לו ארוחת הצהריים הטעימה שאמא השאירה במקרר (כי אמא עובדת עד מאוחר, וגם אבא).

דני לא מפחד להישאר בבית לבד, במיוחד כשיש לו את באלו.

והוא בדיוק בא לחמם לו את ארוחת הצהריים החמה, אחרי הטיול, ופתאום הוא מסתכל מהחלון ורואה שהשמיים מתחילים להיות קצת יותר כהים, ויש יותר ויותר עננים, ופתאום מתחיל גשם.

דני לא מפחד מגשם - הוא כבר ילד שהולך לבית הספר. אבל לפעמים, כשיש גשם, ופתאום נהיה נורא נורא אפור בחוץ, וכבר אין אור שמש זה נראה די מפחיד - אז דני החליט לא להסתכל בחלון, כדי שלא יבואו אליו מחשבות מפחידות.

הוא התיישב רחוק מהחלון והתחיל לאכול בנחת 

פתאום שמע בווווווווםםםם!!! גדול מהשמיים. זה כבר באמת היה מפחיד.

הוא ידע שזה היה רעם, אבל זה נראה והרגיש כל כך מפחיד פתאום, כאילו הכל רועד מסביב.

אבל במקום לחשוב על עצמו - הוא פתאום ראה את באלו הקטן. והוא אמר לו "באלו, אל תפחד, זה רק גשם".

באלו הסתכל עליו והזיז את הראש ימינה ושמאלה (כי ככה כלבים עושים כשהם לא מבינים מה קורה)

ואז דני הבין שהוא צריך להסביר לבאלו מה קורה. והוא לקח אותו על הידיים, והסתכל יחד איתו מהחלון- ופתאום הכל מחוץ לחלון היה נראה הרבה יותר מפחיד.

העצים הגדולים שגדלו מסביב לבית שלו והוא כל כך אהב להתנדנד על הענפים שלהם - פתאום נראו כמו ידיים של מפלצות שמושיטות את הזרועות שלהן לחלון.

אז הוא התרחק עם באלו מהחלון, שמיד התחיל לילל

(שזה מה שגורים קטנים עושים כשהם מפחדים)

דני הבין שהוא צריך לעזור לבאלו לא לפחד.

הוא נזכר שהוא קיבל במתנה תיבת נגינה קטנה.

הוא לקח את באלו לחדר שלו, והשמיע לו מוזיקה מתיבת הנגינה הקטנה והקסומה

"תשקיב באלו, זה יריגע אותך"

(פה מומלץ מאוד להשמיע מנגינה)

צליל קסום בקע מתיבת הנגינה, ובאלו ישב

בהתחלה הוא סובב את הראש ימינה ושמאלה

(כמו שכלבים עושים כשהם לא מבינים מה קורה)

ואז לאט לאט הוא ממש נרגע. וכשהיה הרעם הבא - דני המשיך להשמיע לו את המוסיקה, כדי שהוא לא יפחד

ובאמת - הוא לא פחד.

והם ישבו ככה ביחד מחובקים, מקשיבים לצלילי תיבת הנגינה, ויודעים שלא משנה מה יקרה -

הם תמיד תמיד יהיו ביחד.

כשאמא חזרה מהעבודה הגשם כבר נגמר.

"איך אתה חמוד שלי? דאגתי לך? איך באלו?"

"הוא בסדר, אמא, אל תדאגי. הרגעתי אותו. הוא כבר לא יפחד מרעם אף פעם"

"כנראה שצדקת כשאמרת שאתה יכול לטפל בכלב בעצמך. בוא הנה."

ואמא חיבקה את דני ואת באלו, והייתה מאוד מאוד גאה בהם.

הסוף.