הילדה והנהר

סיפור שנכתב לילדה שאיבדה את אביה במלחמה.

הסיפור נכתב בשביל ילדה בת 9 שאביה נרצח ב-7 לאוקטובר.

כתבה: עפרית קלס

מלווה חינוכית של צוותים חינוכיים והורים, ברוח וולדורף. עובדת סוציאלית וגננת וולדורף. מטפלת בילדים במגע ומשחק, מתמחה בקשיי ויסות חושי ורגשי בגישת nfda.

מרים גרה ליד הנהר.

מאז שהיא זכרה את עצמה - הבית שלה עמד על גדת הנהר והמים תמיד היו שם.

מלמולם החרישי ליווה את ימיה ולילותיה, אוויר לח וקריר אפף אותה, וריחות בוץ וטחב הקיפו אותה, כמו עוגן,

כמו בית.

מרים הכירה את הנהר במצבים רבים. בקייץ - הזרימה היתה הירקרקה ושלווה, באביב כשהשלגים היו

מפשירים המים היו קפואים במיוחד, בלילות המים היו שחורים ואפלים. בחורף הנהר היה עולה על גדותיו,

והמים החומים זרמו בחוזקה, סוחפים כל דבר שנקרה בדרכם.

אך את הנהר - כפי שהיה באותו לילה, מרים לא הכירה מעולם.

היה זה ליל חורף קר וגשם לא הפסיק לרדת.

הנהר גאה, והציף את האדמה, הולך ומתקרב לבית.

המים היו שחורים, וגעשו בפראות. הגשם ניטח עוד ועוד בעוז, והזרם החזק הלך והתקרב, סוחף בחוזקה את הגדר מסביב לבית, ומאיים לקחת חלק מהכבשים והתרנגולות שבחצר.

מרים עלתה עם כל משפחתה אל הגג של הבית, שם ידעו שהם מוגנים ובטוחים. הגג היה גבוה והמים לא יכלולהגיע אליו.

היא הצטנפה בחיק אמה, יחד עם אחיה, והרגישה עטופה, למרות הקור והרטיבות.

אבא שלה הסתכל מהגג וראה את השכנים נאבקים במים שנכנסו לבתיהם והחלו להרוס אותם. קבוצה של אנשים ניסתה לחפור תעלה גדולה כדי להזרים את המים הסוערים למקום אחר.

אבא של מרים החליט לרדת מהגג ולהצטרף אליהם. הוא חיבק את מרים ומשפחתה, וירד מהגג.

האנשים נאבקו בגבורה כל הלילה במים השוצפים, וכשזרחה השמש הם הצליחו להציל את כל בתי הכפר.

יגעים ותשושים חזרו איש לביתו, אבל אבא של מרים לא חזר.

אף אחד לא ראה מה קרה לו…

אמא סיפרה למרים ולאחיה, שהנהר לקח את אבא שלה איתו. אבא של מרים אהב את הנהר בכל נפשו, והכיר אותו היטב, מאז שהיה ילד קטן. מרים ידעה שהנהר אהב גם הוא את אבא שלה, ושהוא ישמור עליו היטב מעכשיו.

מרים התגעגעה אליו מאד. היא היתה מדמיינת איך אבא שלה מגיע עם הנהר לארצות רחוקות וחדשות,

ושמעה אותו מספר לה מה הוא רואה שם.

לפעמים היא היתה מדמיינת איך אבא שלה הפך לדג, ומרגישה איך הדגים בנהר שולחים לה דרישת שלום ממנו בנפנוף סנפיריהם.

לפעמים דמיינה שאבא שלה הפך לאל הנהר והוא מקיף אותה בנצנוצי זהב בין אדוות המים או בפרחים נפלאים שעלו בשיחי הגדה.

לפעמים היא פשוט התגעגעה. הגוף שלה הפך כבד ועייף, מרוב שהיא התגעגעה.

כשזה היה קורה היא היתה הולכת אל הנהר. המים שלו היו לפתע שחורים וכבדים וחלקים. מרים הרגישה איך נהר שחור של עצב זורם גם בתוכה, ודמעות זלגו מעיניה והתמזגו בנהר השחור.

ואז, כאילו מתוך הנהר השחור היא שמעה קול, עולה מן המים ולוחש לה: "זה קשה מרים, אבל תמשיכי, מרים… כמונו, תמשיכי". אז מרים המשיכה, ובכתה, עד שהדמעות הפכו שקופות, וקצת פחות שחורות וכבדות.

היו ימים, שהגעגועים התפרצו מתוכה בצעקות, והיא רצתה להרוס משהו או להרביץ למישהו. היא הלכה אל

הנהר וזרקה עליו אבנים בכל כוחה. המים הפכו אדומים ורחשו במערבולת מפחידות.

מרים הרגישה איך נחשול אדום לוהט של מים גואה גם בתוכה, ודמעות שורפות את לחייה. להפתעתה גם מתוך הנהר האדום היא שמעה קול עולה מן המים ולוחש לה: " זה מכעיס מרים. אבל תמשיכי, כמונו, תמשיכי …". מרים המשיכה וזרקה עוד ועוד אבנים על הנהר, עד שנגמר לה הכוח, והנהר האדום בתוכה התקרר קצת והיה פחות חם ושורף.

בימים אחרים היא לא הרגישה כלום. היא הרגישה כאילו אין בתוכה שום דבר, שהכל קורה רחוק רחוק ממנה.

היא הלכה לבהות בנהר, וראתה שהוא הפך לבן כולו. הוא זרם בשתיקה, חלק ואטום.

גם אותה עטף מבפנים זרם ערפילי ולבן, ומרים הרגישה מטושטשת ועייפה. ואז, כאילו קול חלש עלה מתוך

המים ובקע את הערפל ולחש למרים: "זה מוזר, אבל פשוט תמשיכי, כמו המים, מרים תמשיכי…" והיא

המשיכה ובכתה בנהר זמן רב, עד שמשהו בה התעורר, וחשב: האיפה האחים שלי? ובמה הם משחקים?",

והיא הרגישה לראשונה שוב חשק לשחק איתם.

מרים המשיכה- היא גדלה קצת, יום אחרי יום, היא זרעה זרעים במקום מיוחד, שבו אבא שלה והיא אהבו

לשבת על גדת הנהר, והזרעים כבר הפכו לשיחים מלאי פרחים.

היא עזרה לאמה בבית, ושיחקה עם אחיה על גדת הנהר.

הגעגוע נשאר אצלה, באחת הפינות של הלב, מחליף צבעים ותחושות.

וגם הנהר תמיד נשאר סביבה - עוטף, מעודד, מרגיע, מפחיד. היא המשיכה לפגוש את אבא שלה דרך

הדגים, בנצנוצי הזהב במים.

היא המשיכה לשמוע את קולו מספר לה על כל המקומות שהוא הגיע אליהם, ביחד עם הנהר.

כשהיא התגעגעה היא חזרה אל המים, הזילה לתוכם דמעות, זרקה עליהם אבנים, בהתה בהם זורמים,

ורחצה בהם, עד שהוקל לה.

תמיד תמיד- ברגעים הכי שמחים של החיים שלה וגם ברגעים הכי עצובים- היא שמעה מלמול המים מקיף

אותה ולוחש לה- "תמשיכי מרים יקרה, כמו שאנחנו זורמים, פשוט תמשיכי."