סיפור ריפוי להתמודדות עם טילים ואזעקות
כתב: כרמי ינון
מרכז מסלול ולדורף לגיל הרך במכללת אורנים, גנן ולדורף, מלווה צוותים חינוכיים, מספר סיפורים
שימו לב יש שתי גרסאות לפי גיל.
הגמדים והענק (לגילאי 4 ומעלה)
בלב היער הקסום, בין עצים ענקיים ופטריות צבעוניות, שוכן לו כפר הגמדים. הגמדים הקטנים והחרוצים עסוקים תמיד: מבשלים מרקים ריחניים מפטריות ושורשים, מצחצחים את בתי הפטרייה שלהם עד שהם מבריקים, וחופרים מחילות עמוקות באדמה בחיפוש אחר אוצרות נסתרים.
בתי הפטרייה בכל צבעי הקשת: אדומים עם נקודות לבנות, כחולים עם פסים כסופים, וצהובים עם חלונות עגולים. ריח מתוק של עוגיות טריות ומרק שורשים חם ממלא את האוויר, וצחוקם המתגלגל של ילדי הגמדים נשמע מכל עבר.
במרכז הכפר מתנשא מגדל גבוה, גבוה מאוד. המגדל עשוי מאבנים שהגמדים אספו מכל רחבי היער. בראשו יושב גמד אחד מיוחד, גנומוס שמו. לגנומוס יש זקן ארוך וכסוף, כובע מחודד בצבע כחול שמיים, ומשקפת קסומה.
כל יום, מבוקר עד ערב, גנומוס מביט דרך המשקפת הקסומה שלו הרחק אל מעבר להרים הכחולים. מה הוא מחפש? הוא מחפש את ענק הסלעים.
ענק הסלעים, כשמו כן הוא, יצור ענקי שחי מעבר להרים. הוא גבוה כמו עשרה עצים, ועור גופו נראה כמו סלעים אפורים וחומים. לפעמים, כשנמאס לו לשבת לבד, הוא יוצא לטיול ביער. הוא מחפש ענף ארוך במיוחד כדי לנקות את שיניו הענקיות, כמו קיסם ענקי!
יום אחד, כשהשמש זרחה בשמיים וציפורים צייצו שירים עליזים, גנומוס הביט דרך המשקפת שלו וראה משהו מדאיג. ענק הסלעים התקרב ליער! גנומוס מיהר לצלצל בפעמון הגדול שבראש המגדל.
"דינג-דונג! דינג-דונג!" הפעמון צלצל בקול רם. הציפורים שעפו מעל הכפר הצטרפו לאזהרה וצווחו בקולי קולות. כל הגמדים בכפר ידעו בדיוק מה לעשות!
בשקט ובזריזות, כמו על קצות האצבעות, הם עזבו את כל מה שהם עשו. אמהות הניחו את סירי המרק שלהן, אבות הפסיקו לחפור במחילות, וילדים עזבו את משחקיהם. כולם נכנסו למחילות שתחת לאדמה.
במחילות קצת חשוך, אבל הגמדים לא מפחדים. הם מדליקים פנסים קטנים שעשויים מגחליליות זוהרות, והאור הרך מאיר את המחילות בצבעים קסומים של ירוק, כחול וסגול. הם מתכרבלים יחד על כריות רכות ושמיכות צבעוניות, מספרים סיפורים ושרים שירים שקטים.
הם שרים על האוצרות המופלאים שיום אחד ימצאו: אבנים נוצצות, מטבעות זהב, ואולי אפילו שרביט קסמים! הם שרים על בתי הפטרייה היפים שלהם, עם הגגות הצבעוניים והחלונות המעוגלים. והכי הרבה, הם שרים על הארוחות הטעימות שיאכלו כשיחזרו למעלה: מרק שורשים חם, לחם טרי ועוגיות פטל מתוקות.
בזמן שהם שרים ומשחקים במחילות, ענק הסלעים ממשיך בטיולו ביער. צעדיו הכבדים מרעידים את האדמה, אבל במחילות העמוקות, הגמדים בקושי מרגישים. הענק מחפש ומחפש, עד שסוף סוף הוא מוצא ענף גדול מספיק. הוא מנקה את שיניו הענקיות, מחייך חיוך רחב, ואז מחליט שהגיע הזמן לחזור הביתה.
לאחר זמן מה, כשהשקט חוזר ליער, גנומוס מצלצל שוב בפעמון. "דינג-דינג!" הפעם הצלצול עדין יותר, והציפורים מצייצות בשמחה. זה הסימן שהכל בסדר!
הגמדים יוצאים לאט מהמחילות, מביטים סביב בזהירות, ורואים שהיער שקט ורגוע. השמש עדיין מאירה, הפרחים עדיין פורחים, והכל נשאר כפי שהיה. הם חוזרים בשמחה לבתי הפטרייה שלהם, לעבודות ולמשחקים.
הילדים רצים לגינות להשקות את הפרחים האהובים עליהם, ההורים חוזרים למלאכתם, וריח של עוגיות טריות שוב ממלא את האוויר. הגמדים יודעים שתמיד יש להם מקום בטוח להסתתר בו, ושיחד הם חזקים ויכולים להתמודד עם כל דבר - אפילו עם ענק סלעים ענקי!
וכך, בכל פעם שענק הסלעים מגיע, הגמדים יודעים בדיוק מה לעשות. הם אמיצים, הם חכמים, והכי חשוב - הם תמיד שומרים זה על זה. ובלילה, כשהם הולכים לישון בבתי הפטרייה שלהם, הם חולמים על הרפתקאות חדשות שמחכות להם מחר בכפר הקסום שלהם.
הגמדים והענק (עד גיל 3)
בכפר קסום, בין עצים ופטריות,
חיים להם גמדים, קטנים ונמרצים.
כל היום הם עובדים, שרים ומבשלים,
ובמחילות עמוקות אוצרות מחפשים.
בתי פטרייה צבעוניים פזורים בשדה,
וריח מרק שורשים באוויר עולה.
צחוק ילדים נשמע מכל פינה,
והשמש מחייכת, מאירה ומזהירה.
במרכז הכפר מגדל גבוה מתנשא,
ובראשו גמד צופה, גנומוס הוא נקרא.
במשקפת קסומה הוא מביט למרחקים,
מעבר להרים, אל יערות עבותים.
שם, מעבר לעצים ולנחלים הזורמים,
חי ענק הסלעים, גדול מכל הענקים.
לפעמים הוא יוצא, מטייל ביער,
ואז כל הגמדים נכנסים למשמר.
יום אחד, כשהשמש בשמיים זרחה,
גנומוס במשקפת הביט בדאגה.
"הו לא!" הוא קרא, "הענק מתקרב!
צריך להזהיר את כולם, ומהר!"
הוא תפס את הפעמון, צלצל בכל כוחו,
"דינג-דונג! דינג-דונג!" נשמע קולו.
הציפורים הצטרפו במקהלה רמה,
והגמדים ידעו - הגיעה השעה.
גמדה קטנה, לילי שמה,
שיחקה בחצר עם בובה אהובה.
כששמעה את הפעמון, קפצה על רגליה,
עיניה פעורות, מביטות בדאגה.
אמא של לילי מיהרה אליה בריצה,
לקחה את ידה בחיבוק של הגנה.
יחד הן מיהרו אל המחילה הקרובה,
אמא מגוננת, ולילי בטוחה ורגועה.
בשקט ובזריזות, כמו על קצות אצבעות,
כל הגמדים עזבו את כל העבודות.
למחילות העמוקות נכנסו בטיפים טיפים,
שם הרגישו מוגנים, בטוחים ורגועים.
לילי אחזה בידה של אמא בחוזקה,
ובידה השנייה את הבובה החזיקה.
המחילה הייתה חשוכה, אך חמימה ונעימה,
והגמדים התכרבלו בשמחה.
אמא של לילי ליטפה את ראשה ברוך,
"אל דאגה, יקירתי, הכל יהיה בטוח.
המחילות שלנו עמוקות וחזקות,
גם אם סלע יתגלגל, לא יגיע אלינו למטה."
בינתיים, מעליהם, הענק התקרב,
צעדיו הכבדים הרעידו כל סלע ועשב.
"בום... בום..." נשמעו רעמי צעדיו,
והגמדים במחילה הקשיבו בדריכות לקולו.
במחילה החשוכה, לילי הביטה סביב,
ראתה פנים מוכרות, כל אחד קרוב וחביב.
סבא גמדון הדליק פנס גחליליות,
והאור הרך האיר את המחילות.
"בואו נשיר שיר," הציע סבא בחיוך,
"על ארוחה דשנה וסיר מלא בדייסה."
וכך, בזמן שהענק צעד מעל ראשיהם,
הגמדים שרו בשמחה, קולם מתנגן ונעים.
למעלה, בין העצים, הענק המשיך לטייל,
חיפש ענף ארוך, את שיניו לנקות רצה בלי כל עיכוב.
הוא לא ידע כלל על הגמדים הקטנים,
שמתחת לרגליו חיים חיים שלווים.
בסוף מצא ענף, ארוך ומתאים,
ניקה את שיניו הענקיות בהנאה.
"אה," הוא נאנח, "כמה טוב,
עכשיו אחזור הביתה, לנוח קצת."
כשהענק התרחק, והשקט חזר ליער,
גנומוס שוב צלצל בפעמון, אך הפעם בעדינות יותר.
"דינג-דינג!" נשמע הצליל הרך והנעים,
והציפורים הצטרפו בציוצים שמחים.
לאט לאט, הגמדים יצאו מהמחילות,
מביטים סביב בזהירות ובהתרגשות.
לילי צעדה החוצה בהיסוס, אוחזת ביד אמה
עיניה סורקות את הסביבה
"הענק הלך" אמרה אמא בחיוך,
"עכשיו אפשר לצאת ולשחק בחוץ
הגמדים יצאו לאור, עיניהם מצטמצמות בשמש,
שמחים לראות שהכל נשאר כשהיה, ממש!
לילי רצה לגינה, לחבק את הפרחים,
ולספר לחברים על הרפתקת המחבואים.
בכפר הגמדים הקטן, הכל שב אל מקומו,
וכולם ידעו - יחד, תמיד נהיה בטוחים פה.
Comments